"אתה מתחיל הכי מהר שלך ולאט לאט אתה מגביר" (מבצע סבתא, 1999). מילותיו של קרמבו אמנם הכי רחוקות בהקשרן לפולה רדקליף, אך בהחלט יכולות לתאר את סגנונה של האצנית הבריטית. פיזיולוגיה ייחודית וסגנון ריצה שחוסך באנרגיה הפכו אותה לשיאנית העולם. חוסר מזל ופציעות מנעו ממנה לזכות במדליה אולימפית ולהפוך לאפילו עוד יותר גדולה
לצד המהירות וההתמדה הנדירות, תיזכר הקריירה של פולה רדקליף גם בזכות דמעותיה. דמעות שהציגו לעולם את האנושיות, אצל מי שנחשבה לעל – אנושית בענף. זה החל בדמעות שזלגו על לחייה לעיני כל ב־2001 כשרבה עם בעלה שגם שימש כמאמנה וסיימה רביעית בריצת 10,000 מטר באליפות העולם; המשיך בשנת 2004, כשנאלצה לפרוש בזמן המרתון האולימפי באתונה; ונגמר בשנת 2008, כשהסתפקה במקום ה־23 במרתון האולימפי בבייג'ין. אך יותר מכל, יזכרו הדמעות ב־2012, במרתון האולימפי בלונדון, הפעם בלי שאיש יוכל לחזות בכך שפניה נרטבו. היא כבר לא הייתה במסלול אלא לבדה, צופת טלוויזיה מתוסכלת.
הגוף שהביא את רדקליף לשיאים בלתי נתפשים, היה גם זה שדחף אותה לתהומות העמוקים ביותר. בקיץ 2012, לאחר שנאלצה לוותר על החוויה האולימפית בטרם החלה, נותחה כדי לטפל אחת ולתמיד בשבר מאמץ שהטריד אותה במשך 18 שנה. המחיר: שיקום ארוך וקשה. נדרשו חודשים עד שהייתה מסוגלת לצעוד כמו שצריך. האישה שב־2003 רצה 42.2 ק"מ ב־2:15.25 שעות, שיא עולם לנשים במרתון, התקשתה ללוות את ילדתה לבית ספר המרוחק 200 מטר מביתן. לעשות יותר מכך נראה דמיוני בזמנו "המנתחים אמרו שאינם חושבים כי אוכל לחזור לרוץ בתחרויות", סיפרה ל-BBC. המחשבה לא הייתה רחוקה מהמציאות, אבל לוונדר וומן היו תכניות אחרות.
נחזור קצת אחורה, להתחלה. אפשר לציין שתי נקודות חשובות בקריירה של הבריטית, הראשונה – כשבגיל 11 חזתה בנורווגית אינגריד קריסטיאנסן קובעת שיא עולם במרתון לונדון. "זה ניפץ את כל המחסומים שהיו בראשי, חשבתי 'למה שאני לא אוכל לרוץ כך ולהיות תחרותית?'", סיפרה. השנייה – ב-2002, כבר כשהייתה אתלטית מקצוענית, אך מתוסכלת. לצד מדליית כסף עולמית ב-10,000 מטר שהשיגה ב-1999, חוותה שלל אכזבות וכמעטים: מקום חמישי ב-5,000 מטר במשחקי אטלנטה 96' ורביעי באליפות העולם 1997; מקום רביעי ב-10,000 בסידני 2000 ובאליפות העולם 2001. שוב ושוב והובילה, רק כדי להיכנע בסיומת.
מה שחוותה בלונדון ב-2002 הייתה התגלות. "רצתי בהתאם לתחושתי, הייתי בשליטה וככל שזה התמשך כך הרגשתי חזקה יותר", סיפרה על הפעם הראשונה בה ניצחה במרתון, "חשבתי 'מצאתי את המקצוע שלי' ". רצת המסלול הטובה הפכה למרתוניסטית-על. עד שתסתיים 2002, כבר תהפוך בשיקגו לשיאנית העולם במרתון. ב-2003 קבעה שיאי עולם בריצות כביש ל-5 ול-10 ק"מ ובחצי מרתון. וכמובן – גולת הכותרת במרתון לונדון: שדרוג עצום של כמעט שתי דקות לשיא העולם שלה. מנהל המירוץ בשעתו מודה כי חשש שמדובר בתקלה בשעון. התוצאה שקבעה הייתה מדרגת אותה במקום ה-15 בין הגברים (!!).
אז מה הבדיל את רדקליף מיריבותיה בשעתו וממיטב הרצות כיום, שאינן מתקרבות לתוצאותיה? "לאף אשה שידוע לי עליה אין פיזיולוגיה שכזו", אמר מדען הספורט אנדרו ג'ונס ל"גרדיאן", שמספר על צריכת חמצן מירבית נדירה וסגנון ריצה שחוסך באנרגיה. ג'רארד הארטמן, פיזיותרפיסט שעבד אתה שנים ארוכות, מדבר על יכולת חריגה להתמודד עם כאב וקושי ועל התמקדות במטרה. "היה בה רצון להיות יותר מאדירה", אמר, "היא הייתה דוחפת את עצמה מעבר למה שנראה אפשרי".
לקראת משחקי אתונה ב-2004, גם שדרוג לשיא העולם נראה אפשרי. הארטמן עד היום מאמין שהייתה מסוגלת אפילו לרדת מ-2:14 שעות. ניצחון נראה כעניין ודאי. "הפרח לבלב במלואו", הוא אמר, "ואז היא נפצעה". אבן תועה שהעיפה מכונית בזמן אימון בפורטוגל ופגעה בברכה, גרמה להיווצרות מורסה מדממת. לאולימפיאדה הגיעה אחרי מעט מדי אימונים ויותר מדי זריקות, שפגעו בגופה. אחרי 36 ק"מ, הפייבוריטית קרסה ופרשה.
אתונה היוותה נקודת מפנה אצל המרתוניסטית, עד שנחשפו בעיות הבריאות מהן סבלה היו שטענו כי היא פשוט לוזרית, לא עומדת בלחץ. כעבור שנה, אפילו עברה להתגורר במונאקו. "לא הרגשתי בנוח בבריטניה", אמרה ל"ריביירה ריפורטר", "כאילו אכזבתי אנשים". מעל לכל, איכזבה את עצמה. לשיאים של 2003 לא תשוב לעולם. בשנים הבאות היו שלל הצלחות – זהב באליפות העולם, שלושה ניצחונות במרתון ניו יורק, ניצחון שלישי בלונדון – לצד עוד אכזבה אולימפית: גם ב-2008 נפצעה לפני המשחקים. הפעם הגיעה לקו הסיום, אך הרחק מהפודיום. הפרישה מלונדון ב-2012 שמה חותמת על קריירה אולימפית נטולת מדליות. ל"ראנרס וורלד" אמרה: "זה הדבר שכואב הכי הרבה, אבל יש כל כך הרבה דברים אחרים שלא חלמתי עליהם, והשגתי".
לצד זאת, היא גם נתנה. רצות המרתון הטובות בעולם, דיברו על ההשראה שהעניקה להן. "היא קבעה את הקצב בשבילנו", הצהירה פריסקה ג'פטו, אלופת 2013. אחרים מדברים גם על הפן העממי. "היא איפשרה לנשים לחוש שביכולתן לצאת לרוץ ולהיות חלק ממרתון לונדון. דור של רצים, גברים ונשים, אימצו את הספורט בגלל פולה רדקליף", אמר רץ העבר סבסטיאן קו. כריס בראשר, מנהל המרתון כיום, טוען שאחרי שיא העולם שלה אזלו בחנויות נעלי הריצה לנשים.
בשנים האחרונות, כבר המשיכה רדקליף הלאה. היא משמשת פרשנית ב-BBC, מסייעת לרצים צעירים, וגם לוחמת בעיקשות נגד חומרים אסורים – כמי שבעצמה, לאור תוצאותיה בעבר, נחשדה בשימוש בהם.
כשהודיעה לילדתה בת השמונה כי תיפרד מהריצה התחרותית במרתון לונדון שנה שעברה, השיבה לה האחרונה: "אבל אמא, את לא תחרותית כבר כמה שנים". אין לכם מושג כמה הילדה צודקת. עד שרצה 10 ק"מ בוורצ'סטר בספטמבר 2014, ספרה יותר משנתיים בהן לא התחרתה. אפילו בשנה האחרונה עברה פציעה נוספת, שסיכנה את השתתפותה בלונדון. בפברואר אשתקד, כשרצה 45 דקות אחרי שישה שבועות של השבתה, הבינה שהיא בכיוון הנכון. "יש ימים בהם זה מרגיש כמו לפני עשר שנים", אמרה, "בימים אחרים, זה מרגיש כאילו גופך לא רוצה לנוע באותו כיוון. אני מקווה כי ברגע שיתחיל, גופי יזכור פעם נוספת איך זה אמור להיות".
היא מקווה שלעולם לא ישכח. הסיבה העיקרית לנטישת העולם התחרותי היא הרצון למנוע מגופה פגיעה נוספת, שתמנע ממנה לעשות דבר פשוט כמו לרוץ עם שני ילדיה. רדקליף החליטה שאם תירשם לאירועים, יהיה זה רק במסגרות קצרות יותר. "אולי הקריירה שלי הייתה קצת קצרה יותר בגלל שהתאמצתי כל כך כדי לקבוע את הזמנים הללו בשעתו, אך אני יכולה להביט לאחור ולומר שהוצאתי מעצמי את המיטב שלו הייתי מסוגלת", היא אומרת. הארטמן חושב אחרת: "זו טרגדיה, היא לא זכתה להראות לעולם כמה היא טובה".
ועדיין, היא הטובה ביותר שנראתה אי פעם. לרדקליף אין בעיה להצהיר כי היא מקווה ששיא העולם שלה יחזיק מעמד לנצח. עד לכתיבת שורות אלו, השיא עדיין נושא את שמה של האצנית מספר אחת בעולם, פולה רדקליף
