איש אחד, די מפורסם, אמר פעם שהזמן הוא מעגל שטוח. כל מה שנעשה וייעשה, כל מה שקורה ויקרה, עומד לקרות שוב, ושוב, ושוב, ושוב.
המונח "סגירת מעגל" נזרק לעיתים קרובות במיוחד בספורט, ולא בכדי. אולי אותו פילוסוף מהשורה למעלה הבין את הסיבה לפני שנים רבות. הרי כל נקודה במעגל יכולה להיקבע כנקודת פתיחה שלו, ומכאן גם כנקודת סגירה. הסופרבול הזה הוא לא מיוחד בהיותו סגירת מעגל. אם נחפש מספיק חזק, נמצא עוד הרבה כאלה. אבל לכל אחת כזו יש את סיבותיה ומאפייניה שלה.
אולי לסופרבול 53 יש יותר מאפיינים כאלה. השילוב של צירופי המקרים שנקרא בספורט "סגירת מעגל" הוא קצת יותר גדול במקרה שלו. הוא יתקיים בשלישי בפברואר, 17 שנה בדיוק ממפגש הסופרבול הקודם בין הפטריוטס לראמס, שזכו באליפות האחרונה שלהם באטלנטה. אז, ב-2002, היה טום בריידי בן 24. הוא היה מאחורי הסנטר של קבוצה יחסית מפתיעה, עם מאמן בשנתו השנייה שכבר הספיק לעשות המון רעש ברחבי הליגה, וניסה להוביל את קבוצתו לניצחון מול יריבה עדיפה שכבר עשתה דבר וחצי דבר בליגה.
ג'ארד גוף, כעבור 17 שנה בדיוק, באותו הגיל, עם מאמן שמשגע את הליגה, שבדיוק כמו בריידי, נחשב לכוכב האמיתי של הקבוצה – יכול לפגוש בדיוק את אותו האיש שהתחיל את השושלת שלו נגד אותם ראמס באותו היום והחודש, אולי לסיים את השושלת שלו. ואולי, רק אולי, להתחיל אחת חדשה, בה הוא יהפוך, באופן הדרגתי, לכוכב הגדול.
הראמס של 2019, חשוב לציין זאת, הגיעו לסופרבול לאחר שערוריית השיפוט הגדולה ביותר מאז הפטריוטס של 2002. אך גם אז, מאוד קשה להאמין שהפסד של הפטריוטס היה מונע מהם להפוך לשושלת. הקווטרבק איתו הגיעו הפטס לפלייאוף היה נשאר גם לשנה הבאה, וכך גם כל חתיכות הפאזל בהגנה שהיו אולי אף יותר חשובות לאליפויות ולהצלחה של הפטריוטס בשנות האלפיים המוקדמות. וגם היום, מאוד קשה לפסול את הראמס, עם מאמן וק"ב צעירים, מהתחלת שושלת משל עצמם. בין אם היו מגיעים השנה לסופרבול, או לא.
אבל יש מפתחות אחרים למשחק הזה. טיפה יותר מעניינים. ובסך הכל, המחשבה על מעגלים שנסגרים ועל החיים כלופ אחד גדול היא משעממת במקרה הטוב ומדכאת במקרה הרע. אז אולי כדאי לעבור לכמה מהמפתחות של שתי הקבוצות לאירוע הספורט השנתי הטוב ביותר בעולם.
לתפוס את טום
רוב הניתוחים מהסוג הזה יגידו לנו שהמתכון לעצירת טום בריידי מתחיל ביצירת לחץ בלתי מתפשר עליו, ורצוי לעשות זאת עם ארבעה ראשרים. אז זה כמובן נכון. זו דרך מעולה לעצור את טום בריידי, או לצורך העניין, כל קווטרבק אחר אי פעם. זה למעשה הופך את יצירת הלחץ למטרה, ולא לאמצעי. וכשאנחנו מגיעים לאמצעים, כאן אנחנו כבר צריכים לקחת בחשבון את הקווטרבק היריב. במקרה של בריידי, ניתן לחשוב לפחות על שתי דרכים בהן הראמס יכולים להביא אליו את הלחץ.
אחת היא, למעשה, גם כן נשמעת על פניו יותר כמטרה מאשר כאמצעי – במיוחד בימינו, כשמשחק המסירות הקצרות ובעיקר המהירות הופך ליותר ויותר דומיננטי. כדי שהפאס ראש יגיע, הכיסוי צריך להחזיק מעמד. זה הופך לנכון יותר ויותר ככל שהמסירות הקצרות ממשיכות לתפוס את תפקידו של משחק הריצה בתור המהלכים שמיועדים להשיג יארדים חיוביים ולשמור את ההתקפה בלו"ז (ועושים זאת ביעילות גבוהה יותר). בריידי, בפרט, שולט בזה יותר מכל אחד אחר בליגה כרגע, ולא במפתיע – שהרי הוא התחיל לעשות את זה לפני כולם.
אז כדי לעצור את המסירה הקצרה, אנחנו שוב נתפצל לשניים (פעם אחרונה. מבטיח). דרך אחת לעשות זאת היא שמירה אישית לוחצת ואגרסיבית, שתפריע לרסיברים להגיע למקום בו בריידי צריך אותם בזמן בו בריידי צריך אותם. שתשבש את הטיימינג, ובכך תגרום לבריידי להחטיא את הרסיבר שלו, או אפילו להחזיק את הכדור קצת יותר מדי. הדרך השנייה לשבש את התקפת המסירה המסוכנת של הפטס היא שינוי הכיסויים אחרי הסנאפ. אם בריידי, כשהכדור בידיו, יראה כיסוי שונה ממה שראה לפני הסנאפ, הוא עלול להסס מספיק – בדיוק מספיק כדי שיגיע הלחץ המדובר. כמובן שבאותן הסוואות כדאי להשתמש בחוכמה, כי לבריידי מספיק לראות את הטריק פעם אחת כדי לדעת לצפות אליו בפעם הבאה. אז אם כבר הצלחת להוציא את בריידי מאזור הנוחות שלו, כדאי שתנצל זאת עד תום, רצוי אפילו עם איבוד כדור. כי זה לא יקרה הרבה, ולפעמים אפילו זה לא מספיק (שלום אטלנטה, שחטפה את בריידי לט"ד רק כדי להפסיד לו בסוף).
עכשיו נעבור לאמצעי השני להביא לחץ על בריידי. יש לו שם. השם הוא אנושי, אבל הוא עצמו, ובכן, לא בטוח. קוראים לו אהרון דונלד, ואני אסביר. מה אם במקום להאט את בריידי כדי שהלחץ יספיק להגיע לפני שהוא זורק, נוכל להאיץ את הגעת הלחץ אליו? ובכן, כידוע, הלחץ המהיר ביותר הוא מהאמצע. מהקצה, לא משנה כמה מהר תגיע, בריידי כבר ישחרר את הכדור. רק תשאלו את ג'ואי בוסה, הקורבן האחרון מהפלייאוף הזה. אבל כשלחץ מגיע מהאמצע, אין לקווטרבק הרבה מה לעשות עם זה. כי הוא מגיע מהר יותר, וכי הוא סוגר נתיבי בריחה. אין, ולא היה בליגה אף פעם, כלי טוב יותר להבאת לחץ מהאמצע כמו אהרון דונלד. לפעמים גם עזרה של סנטר לא מספיקה כדי למנוע ממנו להגיע לקווטרבק מיד.
הראמס יצטרכו להפגין מאמץ הגנתי נדיר כדי לשבש את המשחק של בריידי, שלא חטף אף לא סאק אחד בפלייאוף הזה מול יחידות פאס ראש מפחידות במיוחד. השמירה האישית הלוחצת נשמעת טוב על הנייר, אבל אנחנו נראה את הפטס מכריחים מיסמאצ'ים ומכניסים ספקות בראשם של ניקל רובי-קולמן ומרכוס פיטרס, שלא בהכרח ידועים כשומרי אישית מצויינים. מבחינת קו ההגנה, אין ספק שמספר 99 הוא האיש עליו חושבים בהתקפה של הפטריוטס כבר שבועיים, ולכן קשה להאמין שהם ישאירו מרצון את דונלד באחד על אחד מול גארד. תפקידו של וייד פיליפס יהיה לאלץ אותם לעשות זאת – ומי יודע? אולי, בדיוק כמו בשנה שעברה, לחץ מהאמצע גם יכריע את ההתמודדות.
מצא את הכוכב
כולם כבר מכירים את זה. ביל בליצ'ק ינסה בכל מחיר לעצור את הכוכב שלך בהתקפה, ויכריח אותך לנצח אותו עם כל השאר. לעיתים הוא ישים את הקורנר השני שלו עם עזרה של סייפטי מול הרסיבר מספר 1, ואז את הקורנר הטוב ביותר שלו על הרסיבר מספר 2. בשביל מישהו שנשאר גדול בזכות הנכונות שלו להתאים את עצמו, בליצ'ק מתהנל באופן די תמוה ברציונל ההגנתי שלו לפחות מאז שהגיע לפטס. מכאן יש מסקנה אחת עיקרית: אם בליצ'ק לא משנה משהו, סימן שזה באמת עובד. אך לרעיון הזה יש נקודת תורפה אחת, אותה הראמס בנויים לנצל.
מי הכוכב הגדול באמת בהתקפה של הראמס? האם אנחנו יכולים לקרוא לברנדין קוקס כוכב? האם אנחנו בכלל בטוחים שהוא יותר טוב מרוברט וודס? כדאי שנזכור שג'וש ריינולדס עושה עבודה לא רעה, וגם על טיילר היגבי וג'ראד אוורט אפשר לסמוך בעמדת הטייט אנד. כמה שהם היו מתים עכשיו לקופר קאפ.
לא רק שלראמס יש שחקנים מצויינים בשפע, כל אחד נמצא שם כדי למלא משבצת במערכת מאוזנת מאוד שיודעת לתקוף אותך בכל מקום על המגרש ולעשות את זה עם כל השחקנים שלה. לא רק שאין לראמס כוכב אחד, גם אין להם בדיוק שחקן אחד לכל תפקיד. כל אחד יכול לתקוף אותך בכל מקום, ככה שזה לא מאוד רלוונטי להם במי תבחר להתמקד – אפילו אם תסגור את קוקס לעומק, הראמס ידעו להרוויח את היארדים האלה בדרכים אחרות ולתקוף את העומק עם שחקנים אחרים.
אז מה עוד הפטריוטס יכולים לעשות? הם יכולים להתמקד בגוף ובהוצאתו מהקצב. קו ההגנה שלהם לא מוכשר באופן מיוחד אבל הם נהדרים בהסוואת בליצים והבאת לחץ בדרכים מפתיעות, כולל בעזרת הליינבאקרים שלהם, בעלי עבר כפאס ראשרים, קייל ואן נוי ודונטה הייטאוור. למזלם של הראמס, למרות שגוף עוד צעיר, יש להם שחקנים ותיקים בקו ההתקפה בדמות ג'ון סאליבן ואנדרו וויטוורת', שידעו למנוע כל סוג של בעיית תקשורת או זיהוי: מה שגם ככה לא צפוי לקרות עם קו ששמר על החמישייה הפותחת שלו יותר מכל קו אחר בליגה (במקום השני, כמובן, הפטריוטס).
שנית, הפטריוטס אוהבים ומסוגלים לשמור אישית מאוד לוחצת, עד כדי תקווה שהשופטים יהיו הרבה יותר עדינים עם הדגלים מבדרך כלל. זה בדיוק מה שהם עשו נגד הראמס של קורט וורנר, או נגד הצ'יפס לפני שבועיים. והפעם לא יהיה מולם פטריק מהומס שמסוגל לייצר התקפה למרות זאת. הבעיה שלהם היא אחרת – הראמס מאוד, מאוד אוהבים להשתמש במערכים צפופים, כשכל התופסים קרובים אחד לשני. זה לא מאפשר שמירה צמודה מקו ההתנגשות, שכן המגנים עשויים להיתקל אחד בשני בקלות יתר אם ינסו זאת (מה גם שלפחות שני תופסים במערך כזה יתחילו כיארד אחד מאחורי הקו, שיהווה שטח לעבוד איתו). הפטס יתקשו מאוד לשבש את הראוטים של הראמס, וכאן יכול להיכנס פקטור מפתיע – דונטה הייטאוור. בסנאפים שלו על הקצה, יש סיכוי שיידרש להיות זה שנותן מכה לרסיבר של הראמס, שכן, כאמור, מקוויי אוהב את המערכים הצפופים והרסיברים שלו מוצאים עצמם קרובים מאוד לסנטר שלהם.
מחליקים ימינה
הראמס והפטס של היום דומות אחת לשנייה בכמה מובנים. שתיהן משקיעות מאוד בקווי ההתקפה שלהן, לא בהכרח בדראפט או בפרי אייג'נסי אלא בעיקר באימון, בתקשורת ובתיאום. כאמור, החמישייה של הראמס שיחקה כולה בשיעור הסאנפים הגבוה ביותר מבין כל קבוצות הליגה, וגם הייתה המובילה ביארדים כוללים, יארדים למהלך וט"ד כשהיא הייתה על המגרש. הפטריוטס נמצאים במקום השני בכל הקטגוריות האלה.
לשתי הקבוצות יש מאמן הגנה ותיק, מנוסה ומוכח ושחקני הגנה שמוכנים להרביץ ולהכאיב בדיוק כמו שהם מוכנים לשמור על טכניקה כמו שצריך. שתיהן, בכל זאת, מובלות על ידי ההתקפות שלהן, כל אחד אימתנית בדרכה שלה.
אבל ממה שנכתב לעיל, המסקנה העיקרית היא שהפטס והראמס הן מצ'אפ מצויין אחת עם השנייה. וכשבכל צד עומד מאמן שהוא לא רק חכם ויצירתי, אלא גם מאמן שלא מוכן לברבר על "אנחנו נשחק את הפוטבול שלנו" ועל "נשמור על הזהות שלנו". גם ילד הפלא וגם הזקן החכם של המאמנים, שניהם מביעים נכונות ויכולת לשנות ולהתאים את עצמם בהתאם למה שהם חושבים שיגדיל את סיכוייהם לנצח. זה מבטיח לנו משחק מרתק במיוחד, ועם השבועיים להכנה למשחק הגדול של השנה, זה כמעט מבטיח שנראה דברים חדשים. ומי שלא יעשה זאת, פשוט יפסיד. זה עד כדי כך פשוט. כשרק מדברים על ספורט, הוא תמיד פשוט.
