זו הייתה הפעם הראשונה מזה שש שנים שהרייבנס שיחקו משחק פלייאוף ביתי. והרוחות שנשבו במרילנד היו דומות לרוחות שנשבו במפרשי הרייבנס עם כניסתו למגרש של למאר ג'קסון. התקפה הריצה קיבלה חיים חדשים, וההגנה נשארה מענישה כתמיד – ופתאום בבולטימור חזרו להאמין, חזרו להתלהב ולהתרגש מהקבוצה שלהם, שנראה שהשתחררה מהעוגן שהיה ג'ו פלאקו.
אבל זה בדיוק מה שהגיעו הצ'ארג'רס לעשות. להילחם ברוחות האלה, האמיתיות והפיגורטיביות. אלה שנשבו במגרש, ואלה שהניעו את הספינה המטאפורית של הרייבנס.
תהיות רבות עלו במהלך החודשיים האחרונים בנוגע להתקפה החדשה של הרייבנס. האם למאר ג'קסון יצליח לסחוב את הרייבנס רחוק, כמובן בעזרת ההגנה? או שמא מדובר בהתקפה גימיקית, עם קווטרבק רוקי שהוא בגדר פרוייקט שנכנס לשחק בלית ברירה, שימיה ספורים? ואם אכן ימיה ספורים, מתי בדיוק יגיע הסוף?
הלוס אנג'לס צ'ארג'רס סיפקו רמז עבה לשאלה הזאת במחצית השנייה של המפגש לפני שבועיים – ונתנו את התשובה במשחק הפלייאוף. ההתקפה של הרייבנס נחשפה לכל בעל עיניים, הצ'ארג'רס עם הכנה סולידית וביצוע ממושמע של תוכנית המשחק עצרו את הרייבנס בלי יותר מדי בעיות, ורק ההגנה והספיישל טימס של הרייבנס השאירו אותם במשחק עם כמה מהלכים גדולים שלבסוף לא הניבו פרי. האם ג'ון הארבו עד כדי כך לא סמך על ההתקפה שלו שתמיר דאון רביעי ו-1 באמצע המגרש? וכתוצאה מכך, נופץ הרקורד המושלם של ג'סטין טאקר בפלייאוף?
כבר מראש סביר היה להניח שיהיה משחק של הגנות, ושההגנה שתעצור את יריבתה יותר פעמים, תנצח. וזה אכן מה שקרה – הצ'ארג'רס עצרו כל מה שהרייבנס זרקו עליהם בהתקפה (שזה לא הרבה בשלב הזה של למאר ג'קסון), ועשו מספיק בצד השני כדי לנצח את המשחק, כולל ארבעה שערי שדה במחצית הראשונה ואפילו אחד מ-53 יארד נגד הרוח. זה מעלה תהייה נוספת, אולי התהייה הגדולה ביותר לקראת השבוע הבא: האם הצ'ארג'רס סוף סוף מצאו בועט נורמלי, והאם זה מה שיעשה את ההבדל לטובתם בפוקסבורו?
