תחילת עונת 2018 הייתה מעודדת לפחות מבחינה אחת. על פי השבועות הראשונים של העונה הזו, והשבועות הקודמים להם, נראה שהליגה לא תסבול מחוסר בכישרון ביום שאחרי בריידי ובריס, או אפילו ביום שאחרי מאט ראיין ואהרון רוג'רס. ישנם מספיק קווטרבקים צעירים ומוכשרים בליגה הזאת שמראים הבטחה גדולה, אפילו אם לא להפוך לעילית – להוציא את הקבוצה שלהם מהמרדף המתיש, גם לה, גם לאוהדים שלה וגם לאוהדים של קבוצות אחרות – אחרי הקווטרבק שלה.
כמה שפחות קבוצות שצריכות ק"ב, יותר טוב – והליגה נמצאת כרגע בכיוון אולי הכי טוב שהיה לה מהבחינה הזאת. הרבה מזה בזכות מחזור 2018, אבל גם הקווטרבקים משני המחזורים הקודמים הראו, ככלל, התקדמות מפתיעה במיוחד.
במאמר הבא אנסה לעבור קצת על מצבו של כל קווטרבק רלוונטי שנבחר בחמשת השנים האחרונות בדראפט, ואנתח אותו ואת המצב שלו. רובם ככולם מספיק טובים כדי שיגיע מאמן טוב ויעשה מהם כוכבים, אם עדיין אין להם כזה. לרובם ככולם יש מספיק פוטנציאל כדי לשלוט בליגה בשנים הבאות, אך מעטים מהם באמת יממשו אותו.
מחזור 2014 – בלייק בורטלס, טדי ברידג'ווטר, דרק קאר, ג'ימי גארופולו
זה היה מחזור די מעניין ובהסתכלות אחורה, אפילו מעט מפתיע שהצליח לייצר ארבעה ק"בים פותחים או ברמת פותח בליגה. בורטלס הוא, כמובן, בורטלס, ועם כל הנתונים הפיזיים בעולם הוא כמעט ולא התפתח מבחינת מכניקה, שליטה במערכת או קבלת החלטות. למרות הכל, הג'אגס לא החזיקו אותו קצר, אולי כי נמאס להם לרדוף אחרי קווטרבק העתיד שלהם. במקום, הם בנו הגנה מפלצתית עם שנים אחרי שנים של חיסכון מקום בתקרת השכר – הגנה מספיק טובה כדי לצמצם את ההשפעה של בורטלס על המשחק למינימום. נתניאל האקט, מתאם ההתקפה, הכניס לשיטה כמה דברים יפים העונה, שאיפשרו לבורטלס אפילו להראות שיפור בכמה מהמשחקים. בורטלס אמנם קיבל חוזה חדש ודי שמן מטום קופלין ושאר חברי ההנהלה, אך עם חוסר היציבות שלו, הוא בכל זאת עלול להתפוצץ להם בפנים בזמן הכי פחות מתאים.
חזרתו של ברידג'ווטר הייתה מעודדת לא רק מעצם החזרה, אלא גם ההופעות שלו במשחקי קדם העונה הפכו אותו לנכס עבור הג'טס שנתנו לו את הצ'אנס. כמובן שבכל זאת, מדובר בפרי-סיזן, אבל הוא הראה מספיק סימנים מעודדים, ועם הזמן והמאמן הנכון הוא יכול להצליח בגדול. הסיינטס, אם כן, היה יעד אידיאלי. עונה או שתיים של המשך התפתחות מאחורי אחד הגדולים אי פעם, עם אחד המאמנים הגדולים בדור הזה. לא הסיינטס ולא ברידג'ווטר צריכים לדאוג ליום שאחרי בריז, וזה משמעותי מאוד.
דרק קאר הוא עדיין סוג של תעלומה. באוקלנד ללא ספק סומכים עליו, או לפחות נאלצים לסמוך עליו, כשהאלטרנטיבה היא להודות בטעות, לזרוק לפח את החוזה ולצאת שוב לחיפושים. הוא לא התפתח מספיק ולא התקרב לפוטנציאל שהראה, לא הצליח לשלוט באף מערכת ותיפקד בצורה שמשאירה המון מה לדמיין ולאן לשאוף. מתישהו, הפוטנציאל והכלים שלך כבר לא יספיקו בשביל לקבל הנחה, והמבצע של קאר הולך ומתקרב לסיומו.
מקרה גארופולו הוא בעיקר מצער, במיוחד אחרי היכולת שהראה בסוף השנה שעברה. הוא הוכיח, בעיקר, שעדיין יש לו הרבה עבודה ביחס לשחקן שעשה ארבע שנים תחת טום בריידי, אך יש לו גם כלים שהם מעבר לכלים פיזיים, אלא יותר ניואנסים שהופכים אותו לפוטנציאל אמיתי. מבחינתי, החוזה שלו היה ללא שום ספק במקום, אין שום סיבה ששנהאן, שאהב אותו מאוד עוד כשעבד בקליבלנד ב-2014, לא יהנה ממנו לעוד שנים רבות. עם זאת, הפציעה היא בעיקר מבחן עבורו. כמה מהר ועם כמה ביטחון הוא יכול לחזור למגרשים בשיא כושרו?
מחזור 2015 – ג'יימיס ווינסטון, מרכוס מאריוטה
שני זוכי ההייזמן הרצופים הגיעו לליגה עם הרבה הבטחות ועם לא מעט שאלות, ולמרות זאת נבחרו מספר 1 ו-2 על ידי קבוצות שחשבו שאולי הגיעו לסיומו של המרדף המיוחל. הספקות לגבי ווינסטון היו בעיקר מחוץ למגרש – בניגוד למאריוטה, הוא שיחק בהתקפה יותר קרובה למה שרץ במקצוענים, ונחשב השחקן הפחות אתלטי ובעל כלים מעט מוגבלים יותר אך גם כאחד שהמעבר שלו יהיה הרבה יותר חלק.
לא בכדי המחזור הזה נחשב למאכזב ביותר מהעבר הקרוב. ווינסטון לא רק שלא התפתח על המגרש ולא שיפר בעיות כגון דיוק, תזמון ומיקום כדור, גם מחוץ למגרש הוא לא בדיוק שיפר את התנהגותו, ורק לאחרונה חזר לשחק לאחר השעייה של ארבע משחקים בעקבות הטרדת נהגת אובר. כנראה ששתי הצרות קשורות אחת לשנייה עבור ווינסטון, והוא לא יתקן את הראשונה לפני שיתקן את השניה. העבודה של ווינסטון עדיין לא בסכנה, והוא הראה הבנה של המשחק ויכולת לעבור בין הקריאות שלו בעקביות ובמהירות. אבל אם לא יעשה את הצעד הבא, העבודה שלו עשויה להיות בסכנה.
במקרה של מאריוטה, מחוץ למגרש הוא אכן נשאר נקי לחלוטין וללא בעיות משום סוג או צורה. אך על המגרש, הוא התקשה מאוד במהלך שלוש וקצת שנותיו בליגה. הפציעות שלו היו פקטור שללא ספק פגע בהתפתחות שלו, אך גם הרמה שהוא הפגין כששיחק לא מספקת אפילו כשלוקחים בחשבון את הפציעות, שלא משאירות אותו חף מאשמה. בדומה לווינסטון, זה עדיין לא הזמן להמשיך הלאה. זו השנה הראשונה שלו תחת מאט לפלור כמאמן ההתקפה שלו. ועדיין, בדומה לווינסטון, זה כנראה הצ'אנס האחרון שלו.
מחזור 2016 – ג'ארד גוף, קארסון וונץ, דאק פרסקוט
דראפט 2016 זכור לנו בעיקר בעקבות הטריידים שוברי הקופות עבוד שתי הבחירות הראשונות בו – אך גם דאק פרסקוט, שנבחר בסיבוב הרביעי והצליח להיכנס בעונת הרוקי שלו לנעליים של טוני רומו, היה הפתעה נעימה.
מאז, הדעות הרווחות כלפי כל אחד מהקווטרבקים השתנו משמעותית. ג'ארד גוף הספיק להפוך מבאסט על למועמד MVP מוקדם, דאק פרסקוט הפך למושא הצחוק של כל הליגה לאחר עונת בכורה מוצלחת, וקארסון וונץ קיבל את כל האש לאור היכולת החלשה של פילדלפיה מפתיחת העונה.
הלקח העיקרי מהחלק הראשון בסיפור של שלושת הקווטרבקים האלה הוא לא כמה מהר יכולה להשתנות דעת קהל, אלא כמה מהר יכולה להשתנות מציאות, ובו בזמן חוסר הרלוונטיות של המציאות סביב השחקן לאיכויות שהוא מפגין על המגרש.
ג'ארד גוף הגיע כרוקי אבוד ומבולבל לשריפת הזבל של ג'ף פישר בלוס אנג'לס, ונראה ככזה כשנזרק היישר לתוך הפח הבוער באמצע העונה. התקשורת והקהל כבר הניחו על ראשו כתרים יפים עם המילה "באסט" עליהם, לאחר חצי עונה בלבד בה שיחק פוטבול נוראי, בקבוצה נוראית אף יותר. המהפכה שחולל שון מקוויי בכל היבט של הקבוצה, בין אם גישה, תרבות, שיטת משחק או כוח אדם (גם על המגרש וגם על הסיידליין), לא הייתה מצליחה כל כך אם לא השיפור המאסיבי שעשה ג'ארד גוף במשחק שלו.
הנחיתה של וונץ, כזכור, הייתה רכה יותר, וזאת למרות שגם הוא נכנס במפתיע להרכב הפותח לאחר הטרייד ששלח את סם ברדפורד למינסוטה. עם זאת, נראה שהיתרון שלו היה למידה בעזרת טעייה, וסביבה פחות לחוצה שאיפשרה את זה. זה השתלם במיוחד לפילי, לנוכח ההתפוצצות של וונץ בעונתו השנייה בליגה, בה כזכור נתן עונת MVP ודאית שנקטעה עקב פציעה. וונץ לא חזר עדיין לכושר שהפגין לפני הפציעה, אך לפילי יש עוד הרבה זמן לתקן את הבעיות שלה – וונץ, למרות שיכול עוד להשתפר, הוא לא אחת מהן.
פרסקוט הראה הרבה קור רוח בשנה הראשונה שלו, לא רק על המגרש אלא בכלל בהתנהלות שלו סביב הסיטואציה החדשה שנוצרה לידו פתאום. טוני רומו נפצע, שוב, והוא קיבל את המושכות ולא עזב. אך למרות עונה ראשונה מעולה שלו, הוא לא הצליח להתפתח ולא הצליח להשיג שליטה טובה יותר במערכת שרצה סביבו. זה הוביל להרבה קריאות שגויות, קבלת החלטות רעה וגם בעיות בדיוק. אין ספק שהאימון בדאלאס הוא בעייתי במיוחד, אך זה לא סותר את חוסר היכולת של פרסקוט לנהל משחק כראוי ולנצל הזדמנויות שנפתחות. פוטנציאל עדיין יש שם. עדיין הייתי לוקח אותו לקבוצה שלי לפני הרבה קווטרבקים אחרים בליגה. אבל חשוב לזכור שכרגע, הוא לא פחות אשם מחוסר הכישרון סביבו, בשני הצדדים של הסיידליין.
מחזור 2017 – מיצ'ל טרוביסקי, פטריק מהומס, דשון ווטסון
המילה שחזרה על עצמה לא מעט אחרי חגיגת יום חמישי האחרון של אפריל 2017 היא "פאניקה". שיאקגו, קנזס סיטי, יוסטון, כולם ביצעו טריידים למעלה עבור מחירים לא מבוטלים כדי להשיג את מי שהם ראו כק"ב העתיד שלהן. טריידים כאלה הם עדיין נדירים בפוטבול של ימינו, אך לאחרונה יותר ויותר קבוצות מוותרות על חלק מהעתיד כדי להבטיח את כולו, או לפחות לנסות.
למרות זאת, חשוב לציין כי לא בכדי מחזור ק"בים 2017 נחשב חלש יחסית ואף ק"ב לא היה קונצנזוס לסיבוב הראשון. לכל אחד מהם היו חסרונות משמעותיים מדי כדי להיחשב פרוספקט "בטוח", אבל זה בדיוק מה שצריך לעשות כדי להצליח. להפסיק ללכת על בטוח.
ומה אתם יודעים, אף אחד מהקבוצות לא בדיוק מתחרטת.
טרוביסקי אמנם קצת שקע בבוץ, אך משחקים כמו זה נגד טמפה ומהלכים נבחרים ממשחקים אחרים מראים שהפוטנציאל שם. זו בסך הכל שנה שנייה שלו בליגה, ושנה ראשונה במערכת המורכבת והיצירתית של מאט נאגי. יכול להיות שיקחו לו גם שלוש שנים לשלוט לחלוטין בהתקפה הזו, וזה בסדר – בעיקר כי לשיקאגו יש כלים חדשניים ומשוכללים בשני צידי הכדור.
דווקא השניים הבאים תפסו את כל הליגה בהפתעה. פטריק מהומס ישב שנה על הספסל מאחורי אלכס סמית', ואפילו האופטימיסטים הגדולים שבהם לא ציפו לפתיחה כזאת לקריירה של "שואוטיים" בקנזס סיטי. מאהומס התפתח הרבה מעבר למצופה בכל היבט של המשחק שלו – את כל הכישרון האתלטי וכישרון הזרוע בעולם כבר ידענו שיש לו. אבל אף אחד לא ציפה ששנה אחרי שרק הגיע מהתקפת ה"אייר-רייד" הידועה לשמצה, הוא יריץ את אחת ההתקפות היותר מסובכות בליגה בלי שום בעיה ועם כל האיכויות שצריך מקווטרבק, לא רק צעיר, אלא כל קווטרבק. נוסיף לזה כמה זריקות בלתי אפשריות שהוא כבר הצליח לבצע ונקבל קווטרבק קשה מאוד לעצירה. ההגנה של ג'קסונוויל למדה את זה על בשרה בשבוע שעבר.
ווטסון הגיע כשחקן לא מוכן והתוכנית לגביו הייתה גם כן לשבת על הספסל. אבל הוא התקדם בקצב אדיר בתחילת העונה שעברה, והרוויח ביושר את תפקיד הפותח. רק פציעה אכזרית באימון קטעה רצף משחקים נפלא שלו, שבאמת הראה למה ההתקפה של יוסטון מסוגלת עם הכלים שלה ועם מאמן שסופג אש בלי סוף על לא עוול בכפו. כמו וונץ, גם הוא לא חזר מהפציעה שלו בכושר טוב ולוקח לו זמן לחזור לעניינים, במיוחד ברד זון – אבל הוא משאיר הרבה סיבות לאופטימיות, לא רק בעתיד אלא אפילו העונה הוא יכול להחזיר את יוסטון לפלייאוף.
מחזור 2018 – בייקר מייפילד, סם דארנולד, ג'וש אלן, ג'וש רוזן, למאר ג'קסון
המחזור האחרון היה העמוק ביותר בעמדה החשובה במשחק, לפחות מאז 2012 אם לא טוב אפילו ממנו. ואיכשהו, המחזור הזה הצליח עד עכשיו לעלות אפילו על הציפיות האופטימיות ביותר – לפחות חלק ממנו.
גם מייפילד, וגם דארנולד, שהתאמתם להתקפה מקצוענית הוטלה בספק רב, למדו את ההתקפות שלהם מא' עד ת' ועברו את השלב הזה בהתפתחות שלהם מוקדם מהרגיל.
מבחינת מייפילד, הוא היה חסידה של משטרת בדיעבד לאחר הניצחון הגדול על הג'טס. ובדיעבד, יו ג'קסון נראה כאילו הוריד את הרמה של הקבוצה באופן אקטיבי תוך השארת הקווטרבק הטוב יותר על הספסל, עד שהוכרח להעלות אותו על המגרש. אם ימשיך להראות יכולת דומה למה שהראה עד כה, כשאפילו נגד ההגנה הטורדנית של הרייבנס הצליח להוציא ניצחון, פלייאוף היא לא מילה גסה עבור הבראונס – אבל אלה לא הציפיות עכשיו, וזה מעודד עבורו ויאפשר לו ללמוד מטעויות שיעשה על המגרש.
הג'טס לא ציפו אפילו לרגע שיקבלו לידיהם את סם דארנולד, ולבטח לא ציפו שיתקדם מספיק מהר כדי לפתוח כבר בשבוע הראשון. התוצאות והבוקס-סקור יגידו לנו שהוא התחיל טוב ונחלש בשאר המשחקים, אך למעשה עם כניסה יותר לעומק, בכל אחד מהמשחקים הוא שיחק באופן דומה מאוד לדרך בה שיחק במכללה – הרבה רגעים יפים, הרבה רגעים קצת פחות. זה יכול לקחת שנה או אפילו שנתיים, אבל כשימצא עקביות, דארנולד יכול להיות באמת גדול.
בפאלו הפתיעה כשהלכה על הכישרון הבוסר של ג'וש אלן, והשאירה את הג'וש האחר על הלוח. היא הפתיעה עוד יותר כשלא הביאה אף קווטרבק גשר, וזרקה את הרוקי שלה ישר לדשא החרוך של הליגה המקצוענית – כשסביבו אחד הסגלים היותר גרועים בהיסטוריית הקבוצה, ומאמן שלפעמים נראה שהוא לא יודע מה הוא עושה. כרגע, זה נראה רע מאוד עבור אלן. בבפאלו נשאר רק לקוות שדברים ישתנו לטובה.
ג'וש רוזן נפל לחיקו של סטיב ווילקס באריזונה, ולמרות שהמשחק הראשון שלו כפותח לא היה מרשים סטטיסטית, הבוקס-סקור שלו סבל מכמה השמטות ובסך הכל הוא נראה בהתאם לציפיות: הק"ב המוכן ביותר לליגה מבין כל חברי המחזור. הוא שלט בהתקפה, ביצע את הקריאות הנכונות ואת המסירות הנכונות, והרשים תוך כדי כך. ההתקפה שלו היא לא אידיאלית, בעיקר לא קו ההתקפה – אך הוא מהווה את תחילתו של תהליך.
למאר ג'קסון הוא הכי פחות רלוונטי מבין החמישה – וכרגע השימוש בו הוא בעיקר בתור שחקן גאדג'טים וטריקים. התקווה היא שזה לא מפריע לו להתפתח בתור קווטרבק אמיתי, מה שגם כך הייתה הדאגה מספר 1 לגביו לפני הדראפט. בינתיים, התחזיות על זריקת המוטיבציה שהוא יהווה לפלאקו מתגשמות, וההתקפה שלהם נראית מספיק טוב כדי שההגנה לא תיפול מההישענות עליה. אך כרגע זה כל הערך שלו בשביל בולטימור.
לא רחוק היום בו ההפרש בין הקווטרבק התשיעי בליגה לקווטרבק העשרים בליגה כבר לא יהיה כל כך גדול – והגורם שובר השיוויון יהיה אימון וסכימה. אנחנו כבר רואים את זה היום, עם קייל שנהאן, אנדי ריד, שון מקווי, דאג פידרסון וג'ון דהפיליפו שמוציאים מספרים ותפוקה היסטרית מק"בים טובים עד מעולים אך לא היסטריים. לפחות עדיין לא. שחקנים כמו וונץ או מאהומס, למשל, הראו יכולת אמיתית להפוך לשליטי הליגה כבר בעתיד הקרוב. לשחקנים כמו ווטסון, דארנולד, מייפילד, רוזן ואפילו גארופולו יש עדיין סיכוי טוב להצטרף אליהם. כל שאר השמות שהופיעו כאן יכולים להישאר פותחים טובים עד מצויינים בליגה.
מסתבר שלא רק בארמון בקינגהאם חילופי המשמרות מרתקים במיוחד. כך גם ב-NFL.