משחקי יום חמישי בדרך כלל משאירים טעם מר, אם בכלל, בפיהם של אלה שבכל זאת טורחים לתת לו לילה מחייהם. רשת FOX ניסתה השנה לנתב ליום חמישי משחקים איכותיים יותר על חשבון קרבות הדיוויז'ן החלשים שקיבלנו בשנים עברו אצל שתי הרשתות האחרונות.
המחלוקת סביב המהלך היא נושא לויכוח אחר לגמרי, אך אין כלל ויכוח על העובדה שבשבוע 4 של עונת 2018, הוא השתלם לפוקס לחלוטין. הראמס ומניסוטה, למרות שבוע קצר, סיפקו אולי את משחק יום חמישי הטוב אי פעם.
– המשחק בערב יפה בקוליסאום בלוס אנג'לס היה כל מה שנפלא בפוטבול של 2018. שני מוחות התקפיים צעירים ומבריקים עושים כאב ראש לשני מאמני ההגנה הטובים בליגה, קווטרבקים שהעלו ערימות של ספקות רק כדי להעלות הערב הצגות (כי, בכל זאת, קולוסיאום), מתח שלא ירד לרגע, מהפכי הובלה בשפע, ושוב, מעל הכל, מוחות גדולים באמת שהביאו את הצד האסטרטגי – היופי האמיתי של משחק הפוטבול – לרמות חדשות לחלוטין.
– אנסה להתייחס קודם לצד המפסיד. מינסוטה נמצאת על פניו במאזן רע מאוד, יש שיגידו שהיה צריך להיות גם 1-3. אך זו לא כל התמונה. הקבוצה פתחה את הליגה עם לו"ז אכזרי למדי, ועדיין יצאה עם ניצחון, תיקו והפסד. ההפסד לבפאלו היה פשוט, איך לומר, מקרי. לפעמים זו הדרך היחידה להסביר משחקים כאלה – לעיתים קרובות לקבוצות הטובות יש מופע סירחון אחד בעונה, בו שום דבר לא הולך. אם אני מייק זימר, אני לא מתחיל לדאוג עדיין. כמובן שהוייקינגס נמצאים בבית קשה, והם בנקודת פתיחה רעה מאוד, אבל עדיין מדובר באחת הקבוצות המוכשרות בליגה שנמצאת בידיים טובות – בין אם מדובר במאמן הראשי, במתאם ההתקפה או בקווטרבק שלה.
– לפעמים קצת קשה להאמין שג'יאם אמיתי ב-NFL היה אחראי על הביזיון שהלך סביב קירק קאזינס בוושינגטון. האיש נתן לו פרנצ'ייז טאג פעמיים וקרא לו "קורט". זה כאילו וושינגטון הבינה מאוחר מדי מה היה לה בידיים, אם בכלל. והנה, עם סגל מוכשר הרבה יותר סביבו ומערכת פונקציונלית, הוא ממלא את לוחות הסטטיסטיקה בכל טוב. קו ההתקפה שלו אמנם משאיר הרבה מקום לחששות והרבה מסלולי ריצה לפאס ראשרים (מה שלבסוף הכריע את המשחק), אך בכל זאת קאזינס מתעלה, בעזרת צמד רסיברים נפלא ומתאם התקפה חכם ומצויין.
– את רוב תשובת הלב לקח בצדק שון מקוויי, אך ג'ון דפיליפו המשיך להוכיח את עצמו כרכש לא פחות משמעותי למינסוטה ממה שהיה מקוויי ללוס אנג'לס. גם המשחק שהוא קרא היה נפלא, ולא רק שהצליח להניע את הכדור לעומק המגרש פעם אחר פעם, הוא השאיר את ההתקפה של הראמס מחוץ לקווי האורך ובאמת עשה כל שיכל כדי להשאיר את מינסוטה במשחק. לצערם של דפיליפו, קאזינס, ושאר חבריהם, הם יכולים לשלוט רק בצד אחד של הכדור. אבל גם הם יודעים שלא משנה מי זה היה בהגנה של מינסוטה הלילה, הוא היה יוצא מהאצטדיון מסוחרר, מבולבל ומותש.
– כי זה בדיוק מה ששון מקוויי עושה לך. אם אתה שחקן או מאמן הגנה, כשההתקפה שלו על המגרש, אין לך רגע מנוחה אחד. לא סתם שון מקוויי הוא גאון התקפי. הוא מהטובים שבהם בלגרום לדברים שונים להיראות אותו הדבר, להשתמש במהלכים מסויימים כדי להכין את השטח לאחרים, ליצור מיסמאצ'ים בעזרת כלים כמו מושן או מערכים מפתיעים, וכמו פיצ'ר בייסבול ענק, משאיר אותך מחוץ לאיזון ולא נותן לך מושג קלוש לגבי המהלך הבא שלו.
– וזו לא רק ההתקפה. בגיל 32 נראה שהוא שולט בכל האספקטים של אימון ראשי. ניהול יחסי אנוש, ניהול צוות, תוכניות משחק, אימונים, הכנה לשבועות קצרים. מקוויי הוא החבילה השלמה, ונמצא בדרך הבטוחה להפוך לאחד המאמנים הגדולים בהיסטוריה של המשחק, אם לא הטוב שבהם.
– הרבה פעמים כשכל כך הרבה דברים עובדים מעולה בבת אחת בקבוצה מסויימת, הגורמים הבודדים בה מקבלים פחות קרדיט. רוב הזמן התלות היא בדעה הקדומה שהקהל מחזיק על אותו שחקן. האמת, לדעתי, נמצאת בכיוון אחר לגמרי. שון מקוויי יכול להיות גאון, קו ההתקפה יכול להיות סולידי ומעלה, טוד גרלי יכול להיות רץ עילית, וג'ארד גוף יכול להיות קווטרבק צעיר ונהדר שממשיך להתקדם בצעדי ענק. שום דבר מזה לא סותר אחד את השני, שום דבר מזה לא מוריד אחד מהשני. האם התוצאות היו שונות אם היינו מורידים אחד מהגורמים? בוודאי. אך כל העובדות האלה היו נשארות בעינן, כי אלה עובדות ללא קשר להיות האחרות עובדות.
– ג'ארד גוף חילק הלילה בונבון אחרי בונבון, ודאג להשאיר אותם שווה בשווה בין הרסיברים שלו. בין אם זה היה הכדור החד לטוד גרלי, הלוק-אוף והמסירה המושלמת לרוברט וודס, או הכדורים פוערי הפיות לקאפ וקוקס – אותו החטיא גוף בשבוע שעבר – גוף נראה כמו בחירה מספר 1 ראויה, וכמו קווטרבק שהשמיים עבורו הם מסוג הגבולות שאפילו לא שמים לב כשחוצים.
– ג'ו באק וטרוי אייקמן סיפרו לנו כמה חשוב משחק הריצה של מינסוטה כדי להשאיר את הראמס מחוץ למגרש. אז מה קרה במחצית הראשונה? עם משהו כמו חמישה יארד כוללים בריצה, מינסוטה נתנה לראמס בקושי 9 דקות מגרש, וירדה להפסקה בפיגור 8 בלבד. אייקמן גם סיפר לנו שכל הפילוסופיה של מקוויי מושתתת על משחק הריצה, בו הוא ממש מאמין. בפועל, אני כמעט בטוח שהראמס קראו יותר פליי אקשן ממהלכי ריצה פרופר – גרלי נשא את הכדור 17 פעמים בלבד במשחק, בעוד גוף מסר כמעט כפול מזה.
– אולי ההיבט האהוב עליי של המשחק, הוא שבניגוד לפרשן שיושב בתא למעלה ונמצא עדיין בשנת 1994 – כמו הרבה פרשנים אחרים וכתוצאה מכך גם הקהל – הפלייקולרים על הדשא חושבים בצורה יצירתית, חדשנית ואסטרטגית, שיורקת ואז צוחקת בפרצוף של קלישאת ביסוס הריצה. טוד גרלי, עם כמה שהוא גדול, מקבל הרבה יותר קרדיט ממה שמגיע לו בכל הנוגע להשפעה על המשחק, בטח בהיבט הריצה שלו.
– היום יותר ויותר מאמנים מבינים שמשחק הריצה ממשיך לאבד מערכו. יותר ויותר מאמנים מבינים שלא צריך להריץ את הכדור המון או להחזיק במשחק ריצה טוב באופן מיוחד כדי שמשחק הפליי אקשן שלך יהיה מפחיד. כי אף מגן או מתאם לא חושב "אה, יש להם את אדי לייסי שם, אין מצב שהם מריצים, לא מאמין לפליי אקשן". היכולת למכור או לתזמן את הפליי אקשן היא זו שתקבע אם ההתקפה תהיה אפקטיבית או לא. הימים של חמש ריצות מאיי פורמיישן ואז פליי אקשן נעלמו מהעולם. מי שלא מוכן להתקדם עם המגמה הזו, מוצא את עצמו, באופן טבעי למדי, מאחור. מי שלא משתמש במשחק הריצה כהשלמה של משחק המסירה ולא ההפך, נשאר מאחור. לא צריך לרוץ כדי להעביר זמן, לא צריך לרוץ כדי לעייף את ההגנה, לא צריך לרוץ כדי להכין את השטח לפליי אקשן. זה, איך אומרים, פאסה. אז למה כן לרוץ? יש לכך כמה סיבות לדעתי.
– אחת, לשמור על המשחק פיזי. להכניס את קו ההתקפה למשחק. לתת לשחקנים שלך להרביץ. השנייה היא לא להישאר צפוי, כי אין בעולם מספיק מהלכי מסירה כדי שתוכל למסור 75 פעמים במשחק. השלישית – להניח את הכדור בידיים של הפליימייקרים שלך. כי עדיין ישנם אתלטים פסיכיים לחלוטין שיכולים לעשות ט"ד מכל נגיעה בכדור בעמדת הרץ.
– פליי אקשן? אפשר בלי לרוץ. להוריד שעון? אפשר בלי לרוץ. לעייף את ההגנה? תשאלו את אנתוני באר אם הוא עייף מכל הרדיפות אחרי הרסיברים שהוא נתקע מולם.
שון מקוויי קיבל בשנה שעברה את רגע ה"ברוך הבא ל-NFL" שלו אצל מינסוטה של מייק זימר בעונה שעברה. הסיבוב השני ביניהם היה אמור להיראות אחרת, ובהחלט כך היה, עם כמה התאמות ושיפוצים לפלייקולינג של ילד הפלא. מקוויי ניצח את הסיבוב הזה בצורה משכנעת, וגרם להגנה של מייק זימר להיראות כמו כל דבר חוץ מהגנה של מייק זימר. למרות המאזן של מינסוטה אחרי רבע עונה, הסיכוי שהקבוצות ייפגשו בפעם השלישית בפלייאוף הוא גבוה. כאוהדי פוטבול, יש מעט מאוד מפגשים להם נייחל יותר מאחד כזה.
