בעוד יש לנו טופ 3 או אפילו טופ 4 די ברור, הוייד רסיברים בליגה היום הם מוכשרים מאוד וקרובים אחד לשני ברמה שלהם, בערך בין מספר 5 למספר 15 אפשר לדרג אותם בכל סדר וזה לא ייראה מגוחך. זה לא מפתיע בהתחשב בפוקוס של הליגה על המסירה, ביכולות האתלטיות האדירות שמאפיינות רסיברים, והאימון שהם מקבלים כשהם מגיעים לרמות הגבוהות ביותר.
שחקנים שלא נכנסו:
איי. ג'יי גרין (עידו דירג 12, אני דירגתי 10)
דבאנטה אדאמס (עידו דירג 9, אני לא דירגתי)
ג'ארביס לנדרי (עידו לא דירג, אני דירגתי 11)
סטפון דיגס (עידו לא דירג, אני דירגתי 12)
בנוסף נשארו בחוץ אלשון ג'פרי, גולדן טייט, טי.וואי הילטון, טייריק היל ופייר גארסון.
מספר 10 – לארי פיצג'רלד, אריזונה קרדינלס
הדירוג של עידו: 7
הדירוג שלי: 13
לארי פיצג'רלד הוא אחד הרסיברים הגדולים בהיסטוריה והגדולה שלו נובעת מתכונה אחת מרכזית – היכולת והנכונות לשנות את אופי המשחק שלו לחלוטין. עם אובדן המהירות שלו הוא עבר מלהיות הרסיבר החיצוני והמספר 1 הקלאסי של הקבוצה, לתפקוד מלא של סלוט רסיבר. העוצמה, הראוטים והידיים הנפלאות עדיין שם, וכחוסם – אין רסיבר טוב ממנו בליגה. הופעות הפלייאוף המעטות שלו (רק צריך להסתכל על הק"בים שהיו לו כדי להסביר זאת) היו לפנתיאון – כמובן בריצת הסופרבול ב-2008 והניצחון על גרין ביי ב-2016. הוא הצליח לשמור על רמת פוטבול גבוהה מאוד למשך שנים רבות ובמצבים מאוד לא נוחים לרסיבר, וכל זה תוך הפגנת ספורטיביות ומקצוענות שצריכה להוות השראה לכל ספורטאי צעיר ששואף להתקדם.
מספר 9 – מייק אוונס, טמפה ביי באקנירס
הדירוג של עידו: 13
הדירוג שלי: 6
אל לנו לתת לעונת הנפל של התקפת הבאקנירס לבלבל אותנו – מייק אוונס לא היה קרוב להיות רע כמו המספרים שלו בעונה החולפת. הוא עדיין אחד מאיומי העומק הטובים בליגה, עם שילוב אימתני של מהירות, זריזות, גובה ועוצמות שהופך אותו לסיוט בכל מאבק אווירי. אם יצליחו לאפס שם את ג'יימיס ווינסטון, אולי יש סיכוי להתקפה של טמפה לעמוד בציפיות ממנה – בכל זאת, עם נשקים כמו דשון ג'קסון, מייק אוונס, קמרון ברייט ואו.ג'יי הווארד, קשה מאוד להיכשל כמו שטמפה נכשלה בעונה שעברה. ולמרות זאת, אוונס הצליח בפעם הרביעית בארבע עונות בליגה לצבור 1,000 יארד בתפיסה, ואם יצליח לשמור על הראש שלו במשחק, להימנע מהשמטות ופנלטיז, הוא יכול להיות אפילו גבוה יותר ברשימות מסוג זו.
מספר 7 (שיוויון) – דאג בולדווין, סיאטל סיהוקס
הדירוג של עידו: 10
הדירוג שלי: 7
האיש עם הצ'יפ הקבוע על הכתף, דאג בולדווין ניצל אותו כדי להפוך משחקן שלא נבחר בדראפט ומאמנו בסטנפורד ליכלך עליו, לאחד הרסיברים ובמיוחד ראוט ראנרים הטובים ביותר בליגה. אין היום קורנר שבולדווין לא יכול להביך עם צעד ראשון זריז וידיים אלימות, והוא מצויין בקריאת כיסויים וחיזוי הפעולה הבאה של הקורנר מולו. כל זה עזר לו למקסם את הפוטנציאל האתלטי שלו, והיום לא רק שהוא יכול לנצל עם זריזות וכוח בסלוט, הוא מסוכן מאוד גם לעומק המגרש עם מהירות שאין להרבה רסיברים ברמה הזו. בהתקפת מסירה חלשה כמו זו של סיאטל, הוא עדיין הצליח להיות פרודוקטיבי והוא אחד השחקנים החשובים בקבוצה כיום.
מספר 7 (שיוויון) – אדם ת'ילן, מינסוטה וייקינגס
הדירוג של עידו: 8
הדירוג שלי: 9
שני שחקנים שלא נבחרו בדראפט והפכו למי שהם עם עבודה קשה, חולקים את מקום 7. ת'ילן הגיע לליגה ולמינסוטה משום מקום, ולאחר מכן גם פרץ לתודעה משום מקום באמצע עונת 2016, השלישית שלו בליגה. בגובה 1.86 הוא גם מהיר מספיק כדי לנצח לעומק, וגם מציג רדיוס תפיסה אדיר, יכולת בוקס-אאוט וידיים מהחזקות בליגה. אבל כל אלה הם לא המומחיות שלו – מה שהופך אותו לטופ 10 בליגה זו הבנת המשחק והטכניקה שהוא פיתח בשנותיו על הספסל של מינסוטה. הוא חכם מספיק כדי להבין בדיוק איפה החור בהגנה האזורית יהיה, והוא יודע להשתמש בהבנת הזוויות שלו כדי להטעות מגנים וליצור לעצמו שטחים פנויים. ביחד עם סטפון דיגס, ת'ילן מייצר את צמד הרסיברים הטוב בליגה (אולי עד שנראה את גורדון ולנדרי משחקים ביחד?) ומראה שגם בהתקפה למינסוטה יש הרבה מה להציע.
מספר 6 – קינאן אלן, לוס אנג'לס צ'ארג'רס
הדירוג של עידו: 4
הדירוג שלי: 8
אלן מעולם לא היה מהיר במיוחד, ושורת הפציעות שעבר לא בדיוק עזרה לו בכך. זה עושה אותו מאוד מוגבל כרסיבר חיצוני, אבל בסלוט, וכראוט ראנר – הוא ממש שם עם הטובים ביותר. בזכות הגובה והבול-סקילס הוא עדיין מסוגל לשלב את הראוטים שלו כדי לנצח גם מהסיידליין. אבל השימוש הטוב ביותר לשחקן עם האיכויות של אלן הוא משבצת הסלוט רסיבר. הוא חזק, הוא קשוח, והוא הרסיבר המושלם לפיליפ ריברס כדי להזיז שרשראות כשצריך – בטח ובטח כשאנטוניו גייטס כבר לא שם והאנטר הנרי לא ישחק בעונת 2018.
מספר 5 – מייקל תומאס, ניו אורלינס סיינטס
הדירוג של עידו: 5
הדירוג שלי: 5
כל התקפה צריכה איש אחד להישען עליו כדי להישאר בלו"ז ולפני השרשראות. בין אם זה פנלטי שגרם לנו לדאון ראשון ו-15 או 20, או דאון שלישי קריטי וארוך – לכל התקפה חשוב שיהיה האיש האחד שיכול להשיג את הכמה יארדים ושתמיד אפשר לסמוך עליו שיהיה שם. בעבר, דרו בריז שיתף פעולה עם מרקס קולסטון – שמילא את התפקיד הזה בצורה מעוררת השארה. וכמה זה סימבולי – קולסטון לבש את מספר 12, והאיש שנראה כבא אחריו בתפקיד, לובש את מספר 13. לתומאס יש סט יכולות ייחודי לרסיבר ברמה הזאת – הוא לא פריק אתלטי כמו חוליו ג'ונס, או אודל בקהאם. הוא לא גבוה מאוד עם רדיוס תפיסה מטורף כמו דיאנדרה הופקינס. אבל הוא רץ ראוטים מאוד נקיים כבר בשלב הזה בקריירה, הוא יודע לקרוא הגנות לפני ואחרי הסנאפ ולמצוא את המקום הריק בכיסוי, הוא גדול מספיק כדי לתפוס כדורים עם מגן על הגב, והוא זריז בשטחים קטנים באופן די מפתיע. לא הרבה התקפות יודעות להשתמש בסקיל סט כזה – למזלו, מייקל תומאס הגיע בדיוק למאמן המתאים. טוב לדעת שגם כשאינגרם וקמארה לא בעניינים, יש מייקל תומאס כזה שאפשר לזרוק לו את הכדור כשצריך להתקדם. הוא כבר יהיה איפה שצריך.
מספר 4 – אודל בקהאם ג'וניור, ניו יורק ג'איינטס
הדירוג של עידו: 6
הדירוג שלי: 3
פרימדונה, דרמה קווין, דיווה. נגיד מה שנגיד על אודל בקהאם, לשחק פוטבול הוא יודע – ובטוח שהפציעה, או התקפת המסירה המקרטעת (אנדרסטייטמנט השנה) של הג'איינטס לא השכיחו זאת ממנו. השליטה בגוף והקואורדינציה שלו הם הכי טובים בעסק – הוא הפך את התפיסה ביד אחת ללהיט. המהירות והזריזות שלו הן מחוץ לסקאלה – הוא זריז מספיק כדי להגיע לפניך לנקודה ולתפוס כדור קצר, והוא מהיר מספיק כדי לנצח אותך לעומק. באופן קבוע הוא מצליח למצוא את ההילוך הנוסף כדי להביס מגן שדולק אחריו ולמצוא את עצמו פנוי לט"ד. הכלים האתלטיים שלו הם מיוחדים, והשימוש שלו בהם גם כן. הוא ראוט ראנר הרבה יותר טוב מהקרדיט שהוא בדרך כלל מקבל, וכל מכלול היכולות הזה הופך אותו לרסיבר הכי אקספלוסיבי בליגה וכנראה המתסכל ביותר למגן פינה שקיבל את המשימה לשמור עליו.
מספר 3 – דיאנדרה הופקינס, יוסטון טקסנס
הדירוג של עידו: 3
הדירוג שלי: 4
יש לפחות שני דברים שיש ללארי פיצג'רלד ודיאנדרה הופקינס במשותף. אחד – ראסטות. השני – שניהם שיחקו למשך הרוב הגדול של הקריירה שלהם עם קווטרבקים ששייכים לאפסייד דאון של היכל התהילה, ועדיין הצליחו לייצר תפוקה בלתי פוסקת ולסחוב את ההתקפות שלהם. הופקינס הוא איטי, אין ספק בכלל – אבל הוא כל כך טוב, שההתקפה צריכה לרוץ בקצב שלו. הוא התופס הטוב בליגה בבוקסאאוטים, מאבקים אוויריים ותפיסות אקרובטיות על הסיידליין. להרים יד אחת ולתפוס תוך כדי שקורנר נופל עליך? שום דבר בשביל הופקינס. רדיוס התפיסה שלו הוא לא מהעולם הזה, עושה רושם שהוא יכול לתפוס כדור שנזרק גם לחלל – רק תשאלו את טי. ג'יי ייטס וטום סבאג' שמדי פעם הצליחו לזרוק כדורים בכיוונו הכללי העונה, מה שהספיק לו כדי לצבור 96 תפיסות (ב-174 טירגוטים!), 1378 יארד ו-13 ט"ד. התקפת המסירה של יוסטון התחילה להתחבר תחת דשון ווטסון, וראינו איזו מפלצת הופקינס מסוגל להיות בהתקפה שמתקתקת. אם ווטסון ייראה כך למשך עונה שלמה העונה, יכול מאוד להיות שנראה את מספר 10 שלו עולה קצת ברשימה הזאת.
מספר 2 – חוליו ג'ונס, אטלנטה פלקונס
הדירוג של עידו: 2
הדירוג שלי: 2
עונת 2017 של הפלקונס הוכיחה יותר מכל איך מתאם התקפה רע יכול למחוק את הכישרון הגדול ביותר, לפחות כמו אם לא יותר מהמגן הכי טוב שיש. הנפילה מקייל שנהאן לסטיב סרקיסיאן לא הייתה כואבת מדי במבחן התוצאה – הפסד בדיוויז'נל לאלופה – אך על המגרש, לעיתים, זה נראה רע מאוד והרבה פחות טוב ממה שאפשר לעשות עם כישרון כמו שיש לאטלנטה. חוליו ג'ונס מהיר, גבוה, וחזק מדי בשביל כל אחד בליגה הזאת. אבל גם הוא לא יכול לעשות דבר כשמתאם ההתקפה שלו לא מצליח להשתמש בו כראוי, ויותר חשוב – לא מצליח להכריח מצבי אחד על אחד איתו בעזרת סכמה. ברד זון, ג'ונס הפך ללא פקטור בעליל כשתפס רק שלושה ט"ד העונה. ובמהלך העונה, קבוצות איפשרו לעצמן להשאיר שניים על חוליו ג'ונס בכל מהלך ולא נענשו על כך מספיק. עדיין אין ספק שמדובר בפריק ואם הוא נשאר לבד עם מגן אחד בטעות, תם הטקס. אבל זה פשוט לא יבוא לידי ביטוי מספיק אם ההתקפה של אטלנטה תמשיך להיראות ככה.
מספר 1 – אנטוניו בראון, פיטסבורג סטילרס
הדירוג של עידו: 1
הדירוג שלי: 1
בגובה של בקושי 1.75, אנטוניו בראון עדיין מצליח להיות איום ענק על כל הגנה שהוא פוגש. אף שחקן בליגה לא משלב מהירות קו-ישר נדירה עם הראוטים של בראון, שבקלילות קוטף את תואר הראוט-ראנר הטוב בליגה למשך כמה שנים טובות. הכימיה של בראון עם רותליסברגר בשילוב עם הטכניקה המושלמת שלו הופכת אותו לשחקן שפשוט ימצא דרך לקבל את הכדור לא משנה אם הוא פנוי או לא פנוי. הוא מסוג השחקנים שאפילו אם הוא ייראה מכוסה, הוא לא באמת יהיה מכוסה. כבחירת סיבוב שישי, בראון ידע שהוא חייב להפוך למומחה בכל הנוגע לטכניקה, קריאת הגנות וכימיה עם הק"ב. הוא עשה זאת בגדול כדי לנצל את האיכויות האתלטיות שלו – במיוחד מהירות מסחררת, אבל גם זריזות, ורגליים קלילות. בראון הזדקק ל-14 משחקים בלבד כדי לצבור מעל 1,500 יארד העונה ולהוביל את הליגה בקטגוריה – ואם לא יהיו הפתעות גדולות, הוא יהיה באזור הזה גם בעונה הבאה.
