החודש הוא חודש מאי. עונת הכדורגל ברחבי אירופה בדיוק הגיעה לשלבי ההכרעה שלה, והמונדיאל מתקרב בצעדי ענק. עונת הבייסבול נמצאת בעיצומה, והכדורסל וההוקי מתקרבים לשלבי הגמר שלהם. אבל לענף ספורט אחד, יחיד ומיוחד, חודש מאי הוא החודש המשעמם בשנה, אולי בתחרות צמודה עם חודש יוני. הדראפט כבר נגמר מזמן, מחנות אימונים עוד הרבה לפנינו, וכנראה הפעם הבאה שנדבר על פוטבול תהיה כשדז בראיינט יחתום איפשהו. אז מה נעשה בינתיים, כדי להעביר את הזמן? דירוגים כמובן!
עידו רבינוביץ' ואנוכי נדרג מדי שבוע את עשרת השחקנים הטובים שלנו מכל עמדה. כל אחד ידרג 15 שחקנים, ולאחר מכן נאחד את הדירוגים שלנו ונקבל טופ 10 משותף. כמובן שעידו ואני לא נסכים על הרבה שחקנים, ואפילו נראה מדי פעם אי הסכמות קיצוניות מאוד. למזלי, אני יכול להגן על ההחלטות שלי כאן. לעידו יש את התגובות בשביל זה. אז בלי להוסיף עוד מילה, נתחיל עם מגני הקצה הטובים ביותר ב-NFL.
שחקנים בולטים שלא נכנסו:
זיגי אנסא (עידו דירג 8, אני לא דירגתי)
קמרון ווייק (עידו דירג 9, אני לא דירגתי)
מלווין אינגרם (עידו לא דירג, אני דירגתי 10)
צ'נדלר ג'ונס (עידו דירג 13, אני דירגתי 11)
ראיין קריגן (עידו לא דירג, אני דירגתי 12)
יאניק אנגאקווה (עידו דירג 11, אני לא דירגתי)
וויטני מרסילוס, ג'ייסון פייר פול, מייקל בנט, פרנק קלארק וקרלוס דאנלפ דורגו גם כן.
מספר 10 – ג'דייביאון קלאוני, יוסטון טקסנס
הדירוג של עידו: לא דורג
הדירוג שלי: 4
מאז שנבחר מספר 1 בדראפט 2014, קלאוני התקשה להיכנס לעניינים בעיקר כתוצאה מפציעות, שגרמו לו להחמיץ פחות או יותר עונה וחצי מתוך השלוש הראשונות שלו בליגה. אבל בעונה שעברה, בה ג'יי.ג'יי וואט שוב נפצע ואליו הצטרף מאוחר יותר וויטני מרסילוס, לקח קלאוני את תפקיד השחקן הבריא שנמצא על המגרש ומתסכל מאמני התקפה ברחבי הליגה שבוע אחר שבוע. הוא למד איך להשתמש באתלטיות שלו, הפך מאתלט לא נורמלי לשחקן פוטבול אדיר, שקבוצות צריכות תוכנית משחק שלמה כדי לעצור רק אותו. בתקווה, עונת 2018 תיפתח וגם תסתיים עם כל השלישייה האימתנית של הטקסנים על המגרש – וואט, מרסילוס וקלאוני כל כך אפקטיבים ממגוון רחב של עמדות. וזה, רבותיי, שווה כל סנט שנשאר ליוסטון.
מספר 9 – ג'סטין יוסטון, קנזס סיטי צ'יפס
הדירוג של עידו: לא דורג
הדירוג שלי: 3
הפציעות שלו ב-2015 ו-2016 מעט השכיחו את עונת 22 הסאקים שהייתה לו לפני כן. ככה זה כשאתה לא מצליח לעלות על המגרש – לא משנה כמה טוב אתה, ובטח בעמדה כל כך עמוסה בשחקנים נפלאים, אתה תהיה מעט פחות רלוונטי כשתחזור. עונת 2017 הייתה הראשונה בה שיחק את כל המשחקים מאז אותה עונה אדירה, והוא לא איכזב. הטכניקה המושלמת שלו, הגמישות וחוכמת המשחק עזרו לו לסחוב כמעט לבדו את כל הפאס ראש של אנדי ריד (כבודו של כריס ג'ונס במקומו מונח) ולהיות שחקן מפתח באליפות בית שנייה רצופה. בגיל 29, כשחקן שגם כך לא מסתמך יותר מדי על אתלטיות, יש ליוסטון עוד כמה שנים טובות לתת על מגרש הפוטבול, ואנחנו ללא ספק הולכים ליהנות ממנו גם כשיעבור לצד השני של השלושים.
מספר 8 – קמרון ג'ורדן, ניו אורלינס סיינטס
הדירוג של עידו: 5
הדירוג שלי: 13
בעבר הלא כל כך רחוק, שחקנים מסוגו של ג'ורדן – שמשחקים דיפנסיב אנד אבל עם גוף של תאקל מעט קטן מדי – נחשבו בתור "טווינרים", שחקנים שנמצאים "בין שתי עמדות" ולא מספיק טובים באף אחת מהן. אבל בליגה של היום, הטכניקה בכל אספקט של המשחק היא הרבה יותר מפותחת, ושחקנים שמבינים ויודעים ליישם את רזי הטכניקה של העמדה שלהם ייהנו מזה מאוד ואף יוכלו להפוך לשחקנים דומיננטיים מאוד לכל אורך קו ההגנה ולהישאר כאלה למשך זמן רב. עבודת הידיים האלימה של ג'ורדן היא הנשק העיקרי במכונה דומיננטית שהחזיקה לבדה לעיתים את הפרונט של ניו אורלינס. אולי זה היה המעבר להגנת 4-3, בה הוא עבר לשחק בקצה ולהיכנס פנימה רק לעיתים, שעזר לו לפרוץ לתודעה. או אולי זו הייתה שאר הקבוצה סביבו שסוף סוף הפכה רלוונטית וחשפה גם אותו לקהל הרחב של הליגה. בכל מקרה, הוא סוף סוף מקבל את השלב הבא של החשיפה שהוא באמת ראוי לה, וזה נעים מאוד לראות.
מספר 7 – אוורסון גריפן, מינסוטה וייקינגס
הדירוג של עידו: 10
הדירוג שלי: 5
מספר 97 בסגול הוביל חיל פאס-ראשרים מדהים במינסוטה בעזרת מגוון המובס שלו, כוח פיזי וצעד ראשון מדהים. השילוב של כל אלה עם החוכמה שלו והיכולת שלו לחבר מובס אחד עם השני עזרו לו להשיג לחץ כמעט בכל מהלך בו הושאר אחד על אחד, ובהתחשב במי שמשחק סביבו ובמי שמאמן את ההגנה הזאת, זה קרה לא מעט וזו הייתה אחת הסיבות לשבירת שיא הסאקים האישית שלו בעונת 2017. עם תוספת חדשה ונוצצת לקו ההגנה בדמות שלדון ריצ'ארדסון, כשבצד השני מחכה דאניל האנטר המסוכן בפני עצמו, וכשגריפן נראה כמו יין טוב, החלק הקדמי של הגנת מינסוטה עשוי להיות אף מפחיד יותר בעונה הבאה.
מספר 6 – דמרקוס לורנס, דאלאס קאובויז
הדירוג של עידו: 7
הדירוג שלי: 9
אחד משלוש בחירות גבוהות בעמדה בחמש השנים האחרונות, סוף סוף דאלאס מצליחה להוציא שחקן קצה ברמה גבוהה מהדראפט. עונת 2014 שלו תיזכר בעיקר בזכות הפאמבל מול דטרויט בפלייאוף, ואת עונת 2016 הוא התחיל מחוץ לפוטבול בהשעייה. אבל את עונת החוזה שלו לקח לורנס, די מילולית, בשתי ידיים. הוא פתח את העונה עם 8.5 סאקים בחמשת המשחקים הראשונים שלו ואומנם נעקף בטבלה על ידי צ'נדלר ג'ונס בסיום העונה, אבל עד אז הוא כבר הספיק לבסס עצמו כאחד הפאס-ראשרים הטובים בליגה ולדאוג לעצמו לפרנצ'ייז טאג שיהפוך לחוזה גדול בעתיד.
מספר 5 – ג'ואי בוסה, לוס אנג'לס צ'ארג'רס
הדירוג של עידו: 6
הדירוג שלי: 7
לא צריך להיות גאון גדול בשביל להבין עובדה פשוטה כמו זו – ג'ואי בוסה הוא שחקן הקצה הצעיר הטוב בליגה, והוא נמצא במסלול הבטוח להיות מהגדולים שאי פעם נראו. כבר מהמכללה הוא יצא עם מגוון רחב של מובס והבנה נרחבת של טכניקה, כיוון מותניים וגובה כתפיים. הוא לא אתלטי במיוחד, מה שהקשה עליו להתמודד בעונת הרוקי שלו מול תאקלים מספיק אתלטים ומספיק מנוסים כדי לפתח תרגילי נגד משל עצמם. בתגובה, הוא פשוט פיתח עוד יותר את הטכניקה שלו, התחזק בפלג הגוף העליון, וחזר לעונת הסופמור בליגה כדי ליצור את צמד ציידי הקווטרבקים הטוב ביותר בליגה בעונה שעברה, ביחד עם שחקן נוסף שעשה עונת פריצה גדולה העונה, מלווין אינגרם.
מספר 4 – ברנדון גרהאם, פילדלפיה איגלס
הדירוג של עידו: 4
הדירוג שלי: 8
שנים על גבי שנים שברנדון גרהאם משיג לחץ באופן קבוע, אבל זה לא בא לידי ביטוי בעמודת הסאקים שלו, וכך גם בתלושי המשכורת שלו. בשנתיים האחרונות זה השתנה, הרבה בזכות העומק המשופר בקו ההגנה הטוב בליגה, שיצר הרבה יותר הזדמנויות פאס ראש לשחקן שכבר מוכן עם הידיים לפני שהתאקל מולו עשה את הצעד הראשון. אני בכלל לא אתחיל לדבר על הסיוטים שהזריזות שלו עושה לגארדים כשהוא עובר לפנים הקו בדאונים מאוחרים, בעיקר כשהוא יכול גם לשלב בול ראש. רק תשאלו את שאק מייסון. גרהאם עומד לפני שנת חוזה, כאשר כרגע הוא מקבל פחות משמונה מיליון דולר לעונה – מחיר גניבה לשחקן גדול בעמדה השנייה החשובה ביותר בפוטבול. אבל אם האווי רוזמן ימשיך להתנהל כפי שאנחנו מכירים אותו, הוא לא יהסס לשנייה לתת לו את החוזה הגדול שמגיע לו.
מספר 3 – קלאייס קמפבל, ג'קסונוויל ג'גוארס
הדירוג של עידו: 1
הדירוג שלי: 6
בגיל 31, בחר קלאייס קמבפל לעזוב קבוצה בירידה והפך לגורם מפתח בעלייה של קבוצה אחרת. המפלצת בגובה מעט יותר משני מטרים היה אחד משחקני הפנים המסוכנים ביותר בליגה בתקופתו באריזונה, אך הוא עבר לשחק בעמדת האנד ב4-3 של ג'קסונוויל. עם יאניק אנגאקווה בצד השני ומאליק ג'קסון באמצע, קמפבל אירגן את העלייה המטאורית של "סאקסונוויל" כמעט כל הדרך עד הסופרבול. הוא אטם לחלוטין את הקצה מול ריצות וכשהיה צריך לתפוס איזה ק"ב, הוא השתמש בניסיון ובטכניקה כדי לעשות את העבודה טוב יותר מכמעט כל שחקן ב-NFL. דיברתי כבר בפוסט הזה על שחקנים שאנחנו עשויים ליהנות מהם עמוק לתוך השלושים שלהם, וקלאייס קמפבל מוכיח שהוא כבר אחד כזה.
מספר 2 – קאליל מאק, אוקלנד ריידרס
הדירוג של עידו: 3
הדירוג שלי: 2
אולי אחד הכישרונות היותר מבוזבזים בליגה, קאליל מאק שיחק מגוון תפקידים בהגנת 3-4 כבדה שרצה באוקלנד בעונת 2017. כמו גם ברוס ארווין, פאס ראשר טוב בפני עצמו, נאלצו לרדת המון לכיסוי ולא קיבלו את כמות ההזדמנויות לתפוס את הקווטרבק שאולי היינו מצפים מצמד פאס-ראשרים ברמה הזאת לקבל. זה עשוי להשתנות עם מתאם ההגנה החדש, פול גאנת'ר, והתוספות החדשות לפרונט בדמות פי.ג'יי הול, ארדן קי ומוריס הרסט, עשויות לפתוח לו יותר הזדמנויות אחד על אחד מבעבר. מאק הוא כנראה הפאס ראשר עם הפרופיל הפיזי המפחיד ביותר בליגה – הוא יכול לנצח אותך עם הצעד הראשון והמהירות האדירה שלו, ואחר כך לזרוק אותך לרצפה כשהוא ממיר את המהירות לכוח בקאונטר מוב משפיל. מאק, כפאס ראשר, יכול להקיף אותך, לרוץ דרכך או לגרום לך להתכונן לאחד ולעשות את האחר – ושחקנים כאלה יש מעט מאוד בדור.
מספר 1 – וון מילר, דנבר ברונקוס
הדירוג של עידו: 2
הדירוג שלי: 1
מאז עונת 2015 שהגיעה לשיאה בסופרבול 50, ה-MVP של אותו משחק לא השאיר טיפת ספק. יש צייד קווטרבקים אחד בלבד שיכול להיקרא הטוב בליגה, ומדובר בוון מילר. מהבודדים בליגה שיכול להשתלט לחלוטין על משחק, מילר מחזיק במהירות על, גמישות שמאפשרת לגוף שלו לרדת נמוך מאוד ולהתעוות לזווית של 45 מעלות לפעמים כדי לעבור את התאקל ולהגיע היישר לאיש עם הכדור, ועבודת רגליים וידיים נהדרת שאותה הוא מנצל כדי לבצע מגוון קאונטר מובס לכיוון ההפוך. מה שהוא מסוגל לעשות על קו ההתנגשות מזכיר לפעמים רסיבר שזורק קורנר עם עבודת רגליים והטעיות גוף בלבד. מילר הוא המאסטר בזה – לא מעט נראה את מילר שוב עושה את דרכו לבקפילד בזמן שהתאקל המבולבל עדיין מנסה להבין מה הרגע קרה. וזה, רבותיי, מה שבאמת מייחד את מילר, ומה שבאמת הופך אותו לשחקן הקצה מספר 1 בליגה, גם אחרי עונה חלשה יותר שלו ושל שאר הקבוצה.
