לקראת יום הולדתו של אודל בקהאם ג'וניור, סקירה על החיים העשירים שלו: מרסיבר צעיר ששיחק בקולג' בסטייט הולדתו עד לכוכב הגלובאלי שהוא היום.
אודל נולד בבאטון רוג' במדינת לואיזיאנה ולמד בתיכון "איסידור ניומן" בניו אורלינס. הוא הצטיין בריצה, כדורסל וכמובן פוטבול בכל שנותיו בתיכון, הוא שבר את כל השיאים האפשריים של הבית ספר ומרוב שהיה טוב וורסטילי, הוא שיחק ב-4 עמדות שונות! (רסיבר, קורנר, קווארטרבק ורץ אחורי). בכדורסל, הוא שיחק בקבוצת הוארסיטי בכל שנותיו בתיכון וגם שם כיכב. בנוסף לכך הוא היה מהטובים במחוז שלו באתלטיקה. באופן אירוני, למרות שלא שיחק כדורגל, אודל טוען כי העריץ בקהאם מוכר אחר: דייויד בקהאם.
אודל בחר ללכת בשביל של ה-NFL ולאחר שכולם ראו את הכישרון הנוטף ממנו לא חסרו לו הצעות, אך אודל לא התלהב מכל הצעה והצעה, הוא החליט להשאיר קרוב למקום שבו הוא נולד ונרשם ל-Louisiana State University. בשנה הראשונה שלו במכללות הוא לא סובב יותר מידי ראשים, הוא התחיל רק 9 מתוך 14 משחקים ולא העמיד את הסטטיסטיקות מנקרות העיניים שהעמיד בתיכון. אודל לא הלקה את עצמו והמשיך לעבוד על מלאכתו והוא השתפר והתחזק כל יום ביומו. את העונה השנייה שלו התחיל בפיצוץ: החזרת פאנט ל-70 יארד, אנשים התחילו לשים לב לסופמור הצעיר הזה והוא לא איכזב אותם: 713 יארד בתפיסה (כמעט 300 יארד יותר במספר כמעט זהה של תפיסות!) ושתי החזרת של פאנט לטאצ'דאון שאחת מהם הייתה ל-89 יארד להשוות את המשחק ברבע האחרון מול היריבה המרה מהמער, אול מיס, פשוט קלאץ'. בשנה השלישית שלו במכללות, כולם כבר ידעו מי זה אודל בקהאם ג'וניור והוא המשיך בשלו וסיפק את העבודה, הוא חצה את קו ה-1000 יארד בפעם הראשונה בקריירה שלו בקולג', ושם 8 טאצ'דאונים במדי ה"טייגרס" באותה שנה.
הוא הכריז לדראפט 2014 ונבחר מס' 12 בסיבוב הראשון ע"י הניו יורק ג'איינטס ותחילת הקריירה שלו בניו יורק הייתה מופלאה, כבר בשנתו הראשונה הכימיה שלו ושל איליי מאנינג הייתה מדהימה. בקהאם סיים את העונה עם 11 התחלות מתוך 12 משחקים ששיחק, תפס את הכדור 91 פעמים ו-12 ט"ד ונבחר לפרו בול בעונת הרוקי, בעונתו השנייה הוא עוד יותר התעלה על עצמו ותפס 96 מסירות ונכנס לאנד-זון 13 פעמים אך ההיילייט של העונה לא הגיע רק בסטטיסטיקות המטורפות שהעמיד בגיל 22 בלבד אלא הגיע מול היריבה המרה: הדאלאס קאובויז. במשחק מחומם ולהוט בין שני יריבות הדיויז'ן, אודל תפס את אחת מהתפיסות הטובות בתולדות ה-NFL, מאנינג זרק רחוק מידי אך רדיוס התפיסה של אודל אפשר לו להאריך את יד ימין שלו מספיק בקושי בשביל לתפוס את הכדור, בזמן ששתי שחקני קאובויז עושים עליו עבירות ומהלכים לא חוקיים וגם הוא היה צריך להשאיר בתוך גבולות המגרש כי איליי זרק כמעט החוצה. אחרי התפיסה הזו, לא היה אחד לא הכיר את השם אודל בקהאם ג'וניור והפך הוא לחמוד התקשורת, תפקיד שהוא אוהב ומאמץ בברכה. בעונתו השלישית הוא חרך הגנות במשך 16 משחקים והצעיד ביחד עם איליי את הג'איינטס למאזן של 11-5 רק בכדי לעוף בידיו של רודג'רס והפאקרס בסיבוב הוילד קארד. אודל חטף התמוטטות עצבים במשחק הזה ופשוט קרס ולא תפקד, הרבה ביקורת נשמעה עליו ועדיין נשמעת בפיהם של השדרנים על היחס שלו למשחק ולקבוצה, אך לדעתי הוא פשוט כל כך מלא רגש ורוצה לנצח בשביל הקבוצה שלו.
ואז הגיעה העונה הרביעית. הג'איינטס התחילו זוועתי את והגיעו במאזן של 0-4 לפגוש את הצ'ארג'רס בקרב הבלתי מנוצחים, הג'איינטס הפסידו את המשחק אך גם את האולסטאר שלהם. אודל שבר את הקרסול והוא צפוי לניתוח לתיקונו בקרוב, הוא לא ישחק יותר העונה. אחרי שאודל נפצע, כל סיכוי קלוש שהיה לג'איינטס להוציא משהו מהעונה הזאת, הלך ישר לפח. איליי מאנינג הוא לא אותו קווארטרבק שהיה פעם וכאשר אול לא על כר הדשא, הוא לא רק קווארטרבק בינוני, הוא מהגרועים בליגה ונתונים היעילות שלו צונחים. לג'איינטס אין משחק ריצה בכלל ואופנסיב ליין שלהם מהגרועים בליגה, דברים שהתעלמו מהם קצת שאודל על המגרש, פשוט כי אי אפשר להוריד ממנו את העיניים.
נעבור במעבר חד לחיים של אודל מחוץ למגרש, כפי שציינתי קודם, אודל מחזר באהבה את תפקידו של חביב התקשורת. הוא יוצא למסעות בארצות אחרות כמו גרמניה וסין ומנסים לקדם את המשחק באופן גלובאלי, ובכל מקום שהוא הגיע מחכים לו נחשול של אנשים שהתאהבו בו ובמשחק הנהדר הזה שנקרא פוטבול בזכותו, הוא עושה תוכניות "לייט נייט", הוא משחק כדורגל עם ה-F2, הוא פשוט כוכב רוק ענק במסווה של שחקן פוטבול, שגריר של המשחק בכל העולם. אודל לא רק משפיע השפעה הגלובאלית, הוא משפיע גם השפעה יותר ממוקדת על העיר בה הוא גר ומשחק: ניו יורק. הקבוצה השנייה בעיר, הניו יורק ג'טס הם זורים תמידיים כמו הניקס בכדורסל, המטס בבייסבול והנטס ב-NBA לא מצליחות לנהל את הארגונים שלהם, מה שמשאיר לתקשורת לסקר את שני הכובים העולים של הקבוצות הסבירות לפחות בעיר: ארון ג'אדג' מהניו יורק יאנקיז וכמובן אודל. מפני שאנו לא חיים בשנות השלושים של המאה העשרים, פוטבול הוא ספורט הרבה יותר נצפה ופופולארי מבייסבול, ולכן העדשה כל הזמן על אודל בקהאם, לטוב ולרע.
לסיכום, אולי אודל הוא לא הדמות החביבה על כולם, התפרצויות הזעם שלו מרגיזות ולפעמים הוא מעיר הערות שממש לא במקום. אולם, על דבר אחד לא ניתן להתווכח: אודל בקהאם הוא כוכב.
*הנה טעימה קטנה ממה שאודל יכול לעשות, אם חייתם מתחת לסלע מ-2011.
