יום שישי, אלוף העולם (לשעבר) הסרבי נובאק דג׳וקוביץ׳, פוגש את זוכה אליפות ארה״ב הפתוחה לשנת 2015 מארין צ׳יליץ׳, במסגרת רבע גמר טורניר פריז. מה שהוא לא ציפה, כי רק לאחר שתי מערכות (7:6 6:4), הוא יודח בפעם השנייה ברצף מתחרות מבלי להגיע לגמר (פעם אחרונה בשנגחאי בחצי הגמר לפני חודש ימים).
אבל זה לא מה שמפריע לו בימים אלו. הוא לא חלם אז, שלאחר 122 שבועות של שליטה ביד רמה בעולם הטניס, הבריטי אנדי מארי, שכבר כונה ״הלוזר הנצחי״ של הספורט הלבן, יקח ממנו את תואר ״השחקן הטוב בעולם״. לאחר הפסדו של דג׳וקוביץ׳ לקרואטי, קם אלוף הווימבלדון הטרי ביום שלמחרת, ושמח לגלות שיריבו לחצי הגמר פרש, וכי חוץ מכך שיעלה לגמר הטורניר, יעקוף ביום שני (היום בו מתפרסמים הדירוגים המעודכנים השבועיים) את יריבו הסרבי בטבלת הדירוג, וסוף סוף יהפוך לבריטי הראשון (מאז הכנסת הדירוגים הממוחשבים ב-1972) שמחזיק בתואר. הירידה המורגשת של נובאק מתבטאת לראשונה במספרים, ואני ניסיתי לחקור מה קרה לו. מסתבר שזה דבר שחוזר על עצמו.
נובאק נראה עייף, גם אם פיזית וגם אם מנטלית. הוא בעיקר שאנן, חושב שכל תואר אמור לבוא לו בקלות, ואין אפשר להאשים אותו, זה בסך הכל טבעי, זה קורה בכל ענף ספורט. אקח לשם השוואה את אלופת המדינה בכדורגל הפועל באר-שבע. לאחר שעברו את אולימפיאקוס במסגרת מוקדמות ליגת האלופות, שררה תחושת אופוריה במועדון הנגבי. הם הגיעו לגלאזגו (סלטיק) כשהם מרגישים כמלכי העולם, כולם היללו את המאמן ברק בכר ואת שחקניו, אבל אז הם קיבלו חמישייה מצלצלת. למה? שאננות והכנה לקויה למשחק. בהמשך השנה, במסגרת הליגה האירופית, ניצחו את אינטר בסן-סירו וסיימו בתיקו ביתי מכובד נגד סאות׳המפטון. הם נמצאו במקום השני והמכובד, והגיעו למשחק שאמור להיות פשוט, נגד ספרטה פראג, ועוד בבית. אבל מה? לה הם הפסידו. למה? שאננות והכנה לקויה למשחק. אותו הדבר קרה עם דג׳וקוביץ׳.
אולי השניים שאציין בעוד מספר מילים לא שאננים ותמיד רעבים להצלחות, אך צד אחד במשוואה לא פועל להם, הגוף. רוג'ר פדרר ורפאל נדאל, שני אלופי עולם לשעבר, הודיעו מוקדם יותר השנה כי סיימו את השתתפותם בטורנירי 2016, וכי יחזרו רק בשנה הבאה. הם רגילים למשחק הטכני והמחוכם של פעם, היום זה כבר לא כך. הדור החדש של שחקני הטניס הוא בדרך כלל גבוה, חזק מאוד ומסוגל לעמוד בלחצים פיזיים מתמשכים וקשים, נדאל ופדרר כבר לא מסוגלים להתמודד עם כל אלו בגילם הדי מתקדם. נכון שנדאל הוא אדם מאוד חזק, אך הוא לא מתעל את האנרגיה המפלצתית השוררת לו בגוף בצורה נכונה ולאורך זמן. תראו את ישי עוליאל: הילד רק בן 16.5, וכבר גבוה יותר משאר שחקני נבחרת הדיוויס שלנו, והרבה יותר גדול פיזית. הטניס הופך להיות לספורט צעיר יותר. בעתיד, חבר׳ה בני 30 כבר לא יצליחו להתמודד עם האינטנסיביות של הצעירים.
מצד אחד, הקהל יהנה ממשחק הרבה יותר מהיר, אולי ארוך יותר, טיפה יותר טכני. מצד שני, לא יהיו לילדים הצעירים בעוד 20 שנה שחקנים שאותם יעריצו, לא יהיו מודלים לחיקוי, וקהל לא יימשך יותר מדי למישהו מסוים, אלא לכלל, ולמה? לא רוצה להשוות את ענף הטניס לפוטבול האמריקאי, אך זה הכיוון. שחקנים לא יצליחו להשאר הרבה זמן בענף, ולהצליח בו יהיה נדיר. זמנם של נובאק דג׳וקוביץ׳, רוג׳ר פדרר ורפאל נדאל תם, ובעוד מספר שנים גם עתו של אנדי מארי יסתיים, ואנו ניכנס לעידן חדש לגמרי של טניס מודרני.
אבל כמו שהצלחנו להחליף את מחבטי העץ, להכניס לענף עוד מספר מגרשי טניס מלבד לדשא, לשנות את מדי הטניס מלבן לצבעוני (חוץ מבווימבלדון), כך גם נוכל להתרגל לשיטת המשחק החדשה, שגם היא השתנתה במהלך השנים. בסך הכל, זה דבר שנראה מאיים כעת, אבל בעוד מספר שנים לא נזכור זאת, כמו בעצם כל שינוי בחיים.
