לפני כשבוע ימים, פגשה נבחרת הדיוויס שלנו באצטדיון קנדה ההיסטורי את נבחרת שבדיה. אין שאלה שהנבחרת מהמדינה הקפואה והקטנה מזמן לא בטופ, אך אף אחד לא ציפה שלאחר 2 ימי משחקים בלבד הסיפור יוכרע, לטובתנו.
בזמנים עברו, נבחרת הויקינגים נחשבה כ-המעצמה של העולם, בזכות זכיות במספר רב של גביעי דיוויס, עם סוללת כוכבים מטורפת שכללה את ביורן בורג, סטפן אדברג ומאטס וילנדר, שכל אחד מהם נכח בקודקוד העליון ביותר בטבלת השחקנים העולמית. הנבחרת המעוטרת נמצאת באותה קטגוריה עם כל הנבחרות הטובות ביותר בהיסטוריית הענף, אבל היום, אליאס יימר (עם כל הכבוד) המדורג 161 בעולם הוא שחקן הטניס הטוב במדינה ומאז 2002, אף שחקן שבדי לא זכה בגראנד סלאם. למרות זאת, טניס הוא הספורט הפופולרי ביותר במדינה, אחרי הכדורגל. אז האם ההצלחה המטאורית אז, נגרמה במזל? לקריסה הטוטלית של הטניס השבדי גרמו 2 דברים: נאיביות ו״ענתיקיות״.
פעם היו שם כוכבים (האתר הרשמי של איגוד הטניס השבדי)
טניס הוא ספורט של התקדמות. הדור הצעיר אינו זוכר או אפילו יודע, שעד לפני 40 שנה, מחבטי הטניס בהם השתמשו השחקנים היו מיוצרים מעץ, מגרשי הטניס היו בנויים מחומרים אחרים (לא מתכוון לדשא וחימר) והכדורים גם. כל אספקט של המשחק השנתה וממשיך להשתנות מדי שנה, והכל על מנת להרים את הרמה של הספורט המלכותי. עם זאת, מספר מעצמות לא הבינו שעם כל אלו, גם שיטות האימון אמורות להשתנות, אחת מהמעצמות היא שבדיה. המשחק היום הוא פיזי יותר, טכני יותר והרבה יותר מהיר. עובדות אלו מאלצות את השחקנים להשקיע הרבה יותר זמן על המגרש ומחוצה לו ולהשתמש בשיטות האימון החדשות ביותר, כי אלו מגדלות בצורה הטובה ביותר את השחקנים. הנאיביות השבדית שדור הזהב ימשיך והאמונה שללא כל התקדמות ושינוי ניתן להשאר בטופ, סתרה להם בפנים.
בימים אלו, ההתאחדות לטניס השבדית פותחת מספר רב של בתי ספר על מנת לאפשר לשחקנים צעירים ומוכשרים להתאמן בתנאים הטובים ביותר, בתקווה שדור ההמשך ישתווה לזה שהיה בעבר. כספים רבים מושקעים למטרה זו, אבל האם זה יצליח להם? האם בעוד מספר שנים נראה שחקן שבדי בטופ העולמי, או שוילנדר בורג ואדברג היו דבר שלא יחזור על עצמו?
