העונה היא הסיפור

הצטרפו לניוזלטר

המגפה היכתה באמריקה בדיוק בזמן הגרוע ביותר עבור הבייסבול. בעוד עונות הכדורסל וההוקי נאלצו להיפסק באמצע, ועונת הפוטבול הייתה מרחק חודשים ארוכים מפתיחתה, עונת הבייסבול הייתה בסכנת הביטול הממשית מכולן. רגע לפני פתיחתה, הליגה נאלצה לחשב מסלול מחדש, ובזמן שהייתה אמורה להיות משוחקת על המגרש, התעסקה בעיקר בתנאים ובלוחות זמנים – כל זה כשהחורף מתקרב, גזר דין מוות עבור ענף הספורט היחיד שלא משוחק בחורף.

לבסוף סוכם על עונה מקוצררת. עונה סדירה של חודשיים ו-60 משחקים לכל קבוצה, לעומת 162 בעונה שגרתית. את הפלייאוף, כפיצוי על אובדן של מאות משחקים, הרחיבה הליגה מ-10 ל-16 קבוצות. ענף הבייסבול היה מוכן לתת לרנדמוליות להשתלט, ולהקריב את המאפיין המובהק ביותר שלו – גודל דגימה – פשוט כדי לקיים את העונה. הוא הקריב מאפיין מובהק נוסף, מסורת, כשהחליט לפטור את כלל מגישי הליגה ממשימות חבטה. לא עוד "בייסבול כפי שנועד להיות משוחק" – בעונת 2020, כל משחקי הליגה כללו את משבצת החובט הייעודי. מהר מאוד הבינה הליגה שבכך רק תתחיל המלחמה נגד הטבע, ולא רק נגד הקורונה.

דבר אחד הליגה בחרה לא להקריב, והוא הביתיות. מבין כל הליגות האמריקאיות שחזרו לשחק, רק ליגת הבייסבול ויתרה על רעיון ה"בועה", ואיפשרה לכל קבוצה לשחק במגרשה הביתי. כמובן, הבעיות התחילו כמה ימים לפני פתיחת העונה, כשממשלת קנדה לא אישרה לטורונטו בלו ג'ייז לארח באצטדיונה הביתי. לבסוף טורונטו מצאה את עצמה משחקת משחקי בית רבים באצטדיון היריבה, ולבסוף החליטה לארח באצטדיון של קבוצת הבת שלה בבפאלו, ניו יורק.

בשבוע השני לעונה, התפרצויות קורונה בסט. לואיס ומיאמי הביאו לשורה של דחיות, שינויי מיקום וחרטות – כמה וכמה שחקנים הודיעו על כוונתם להפסיק את העונה שלהם, ויואניס סספדס של הניו יורק מטס פשוט קם ועזב את הקבוצה מבלי להודיע. העומס של שישים משחקים בחודשיים נועד להפוך כבד עוד יותר, מה שהתבטא במיוחד בגידול ב"הצגות כפולות" – שני משחקים באותו היום, אחד אחרי השני. בתגובה, שינוי בזק של הליגה קבע ש"הצגות כפולות" ישוחקו בשבעה אינינגים לראש במקום תשעה. בסך הכל, 40 משחקים נדחו בגלל מקרי קורונה בשש קבוצות שונות, וחלקם אף שוחקו באצטדיון של קבוצת החוץ על מנת להימנע מבזבוז יום על טיסות. הקורונה גם לא הייתה הסיבה היחידה שנדחו משחקים – בסוף החודש שעבר, שביתת הספורטאים הובילה לדחייה של כעשרה משחקים, ובחודש ספטמבר גל השריפות במערב ארה"ב הוביל לזיהום אוויר שהזיז משחק מסיאטל לסן פרנסיסקו.

למרות כל זה, עונת הבייסבול 2020 הסתיימה, ואחרית העונה – הידועה יותר בשם "פלייאוף" – תתחיל ממש בקרוב. כפי שניתן לצפות מעונת בייסבול, בטח כזו שהתקיימה בכל הנסיבות הללו, היא הייתה מפוצצת בסיפורים מרתקים בתוכה. אבל העונה, אפילו הדינמיקה הזו מרגישה שונה. כי בין אם נרצה לדבר על הווייט סוקס או המפציצים מסן דייגו או על החולשה היחסית והמפתיעה של היאנקיז או על מסע הבושה של האסטרוס או על ה-MVP הפוטנציאלי והמפתיע שיין ביבר, כל אלה יהיו בסך הכל עלילות משנה. כל אלה מתגמדים לצד העובדה הדי פשוטה שהעונה הזו בכלל התחילה והסתיימה. בעונת הבייסבול 2020, העונה עצמה היא הסיפור.

למשך פרק זמן נרחב למדי, נראה היה שעונת 2020 ואילוציה יטיבו עם הבולטימור אוריולס. מדובר בקבוצה שאיבדה את כל מה שהיה לה ביום שאיבדה את מאני מצ'אדו, ומאז מחפשת את הדרך חזרה לבייסבול באוקטובר. אחרי עונת 2018 החליטה בולטימור להתחייב לבנייה מחדש, תחת הנהגתו של הג'נרל מנג'ר החדש מייק אליאס – שהיה איש מפתח בתהליך דומה שעברה יוסטון, שהיה ארוך ומפרך, כלל הרבה הפסדים ומבוכות, והסתיים, ובכן, כולנו יודעים. פלייאוף בעונת 2020, בסך הכל השנייה של אליאס בתפקיד, לא היה חלק מהתוכנית, אבל למשך פרק זמן נרחב למדי, נראה היה שזה בדיוק מה שיקרה.

אפילו לא היה צורך בחיפוש הקשר הישראלי לאותה בולטימור המפתיעה, כי מי שעקב אחרי הענף קיבל אותו בפרצוף בשישי בספטמבר. באותו יום שיחקה בולטימור נגד הניו יורק יאנקיז המדשדשים אך מסוכנים, והמגיש הפותח שלה היה דין קרמר. אם השם הזה נשמע ישראלי, זה בגלל שהוא בדיוק כזה – קרמר, שב-2015 הפך לישראלי הראשון שנבחר בדראפט ה-MLB, הפך לישראלי הראשון שמשחק בליגה הבכירה חמש שנים מאוחר יותר.

הוא גם היה חלק בלתי נפרד מאותה ריצת פלייאוף אפשרית. במשחק הבכורה שלו הגיש קרמר שישה אינינגים, כשהוא מאפשר רק חבטה אחת וריצה אחת. בשני המשחקים הבאים, שוב נגד היאנקיז ואחר כך נגד טמפה הנהדרת, קרמר סיפק שורה סטטיסטית די דומה, כשבשניהם איפשר רק ריצה אחת בחמישה אינינגים. אבל כשנעצרה בולטימור, ועם רצף הפסדים אחר רצף הפסדים התרחקה מהפלייאוף, גם קרמר לא הצליח להעיר את הקבוצה שלו. במשחקו הרביעי והאחרון לעונה, איפשר קרמר לא פחות משבע ריצות לבוסטון רד סוקס, והוחלף כבר באינינג השלישי.

עבור קרמר, כמו האוריולס, זה היה סוף מר לעונה מעודדת, עליה הוא יקווה לבנות להמשך. לא סביר שהוא יצליח להשתלב בין הפותחים הקבועים כבר בעונה הבאה, אבל הוא ללא ספק נותן למאמנים סיבה לחשוב עליו כחלק לגיטימי מצוות המגישים של הקבוצה. אם תרצו, דין קרמר יכול להיות עומרי כספי של הבייסבול, אם לא יותר מכך. ואנחנו, כחובבי ספורט ישראלים, צריכים להתייחס אליו כפי שהתייחסנו לכספי. או, אם נרצה להסתכל על כך מזווית שונה לחלוטין, כפי שהתייחסנו למיננקו או לצ'מטאי.

כי האמת היא שקשה לחבר ישראלים לספורט האמריקאי המוזר הזה שנקרא בייסבול. סיכוי טוב שניתקל בחובב ספורט שבטוח שבייסבול אינו ספורט כלל. ואכן, דין קרמר הוא לא ישראלי כפי שרוצים לחשוב עליו – הוא נולד וגדל בקליפורניה, והתפתח כספורטאי וכאדם אמריקאי לחלוטין. מצד שני, אם ידענו לחבק ספורטאים מאוזרחים ללא רקע ישראלי כלל כשהם הצליחו, בוודאי שנמצא את עצמנו מעודדים את המגיש ב-MLB הדובר עברית שוטפת, שמגיע לארץ לחודשיים בשנה, שאחד מאחיו הצעירים משרת בצנחנים, ושכל משפחתו המורחבת חיה בישראל. נכון?

קרמר עצמו מבין את המצב הזה מעולה. ב-2016 אמר ש"ישראלים אינם סבלניים מספיק כדי לשחק בייסבול", משחק בו סבלנות היא קריטית במיוחד בכל אחת ואחת מהמשימות ששחקן נדרש לעשות. אבל מצד שני, הוא גם מבין את הפוטנציאל של הבייסבול בישראל ובמיוחד את ההשפעה האפשרית שלו – לאחר הבכורה, אמר "אני יכול לפתוח דלתות עבור ילדים ישראלים". כמובן, לא כל ילד ישראלי יגדל בקליפורניה ובתשתית הבייסבול שלה. אבל עם ההתקדמות של קרמר בליגה הבכירה, יכול להיווצר עניין בענף גם בישראל – כזה שלבסוף יוביל לשיפור תשתיות הבייסבול גם בארץ. עכשיו, נותן לנו רק לאחל בהצלחה לקרמר בהמשך הדרך, ובמיוחד במשחקים האולימפיים בקיץ הבא.

פלייאוף הבייסבול, בימי שגרה, הוא הפלייאוף הקשה ביותר לגישה מבין כל הליגות באמריקה. רק 10 קבוצות מתוך 30 עולות אליו. אם לא זכית באליפות הבית שלך, כדאי מאוד שתהיה ממש, ממש טוב כדי להמשיך לפלייאוף בכל זאת – וגם זה לא תמיד מספיק. הפלייאוף היה מועדון העילית של קבוצות הבייסבול. אבל לפחות הפעם, לפחות השנה, הענף שכל כך אוהב להגיד "תמיד היינו עושים זאת כך", אומר "מעולם לא עשינו זאת כך". הפלייאוף הפך ממועדון סגור למקום עליו כל אחד יכול לחלום – לא רק להגיע, אלא גם להתחרות.

העונה, שתי הראשונות בכל בית עלו לפלייאוף, יחד עם שתי הקבוצות בעלות המאזן הטוב ביותר שלא הגיעו לשם. שמונה הקבוצות ששלחה כל ליגה דורגו לפי מיקומן בבית – אלופות הבתים דורגו 1-3 לפי מאזן, הסגניות 4-6, וקבוצות ה"כרטיס החופשי" 7-8. כך קרה ששתי קבוצות, מילווקי ויוסטון, הגיעו לפלייאוף למרות שסיימו במאזן שלילי. כך הגיעה מילווקי לפלייאוף למרות שסיימה לפני אחרונה בבית שלה, ויוסטון, בעלת המאזן הגרוע מבין קבוצות הפלייאוף ב-AL (כי בייסבול הרבה יותר קשה כשלא מרמים), תדורג שישית ותימנע מסדרה מול טמפה ביי או אוקלנד. כך הצליחה טורונטו לחזור לפלייאוף לראשונה מאז ימי חוסה באוטיסטה העליזים, ומיאמי עשתה זאת לראשונה מאז שהייתה פלורידה. כך סן דייגו, שניצחה יותר משחקים (37) מכל קבוצה אחרת למעט טמפה (40) והדודג'רס (43), דורגה רביעית בלבד ב-NL ואם תעבור סדרה קשה נגד סט. לואיס, תצטרך לפגוש את הדודג'רס כבר בסדרת הדיוויז'ן.

כמובן, ישנם דברים שלא ממש השתנו. הדודג'רס הם עדיין הדודג'רס, והם ניצחו 43 מתוך 60 בהובלת הרכש החדש והנוצץ מוקי בטס ולמרות עונה לא קלה של הכוכב השני שלהם, קודי בלינג'ר. אטלנטה עדיין קבוצה מעולה, היאנקיז עדיין מסוכנים, בילי בין עדיין קוסם, ועומק הפיצ'ינג בטמפה הוא בדיוק כפי שפורסם. אבל הפלייאוף השנה מרתק במיוחד לא רק בגלל מה שכבר קרה, אלא גם בגלל מה שעוד יכול לקרות.

סיבוב הויילד קארד החדש יהיה סדרה של הטוב מ-3, כשכל שלושת המשחקים יתקיימו באצטדיון של הקבוצה המדורגת גבוה יותר. סדרות הדיוויז'ן והלאה יישארו באורכן הרגיל – הטוב מ-5 ולאחר מכן הטוב מ-7 – אבל יתרון הביתיות לא יהיה פקטור, כאשר כל צד של הבראקט ישחק באצטדינים נייטרלים במדינה אחרת. ה-NL תשחק בארלינגטון וביוסטון שבטקסס, וה-AL תתארח אצל הדודג'רס בלוס אנג'לס ואצל הפאדרס בסן דייגו. סדרת הגמר, או בשמה הרשמי "סדרת העולמות" (תרגום חופשי) תגיע לאצטדיון החדש והמרהיב בארלינגטון, טקסס, שאולי לא יזכה לארח קהל בקרוב, אבל כן יזכה לארח חגיגות אליפות – אם כי לא של הקבוצה שלו.

כשהסדרות היחידות עם יתרון ביתיות כלשהו הן סדרות של הטוב מ-3, הפוטנציאל להפתעה עולה משמעותית. התסריטים האפשריים מציתים את הדמיון. האם הווייט סוקס הצעירים יצליחו לשבור את הבראקט ולהדיח את אוקלנד? האם העונה המלהיבה של סן דייגו תגיע לסיומה דווקא מול סנט לואיס, או שמא ישרדו הפאדרס את המשוכה ואז יצליחו להדיח אפילו את המפלצת מלוס אנג'לס? האם היאנקיז בכל זאת יצעדו כל הדרך לגמר מהמקום החמישי, ודווקא בעונת המגפה יזכו באליפות ראשונה מזה יותר מעשור?

מה שלא יהיה, אין כמו פלייאוף בייסבול. מדובר במשחק שאופיו ומהלכו בונה מתח יותר טוב מכל ענף אחר. החוסר היחסי באקשן וההמתנה בין הגשה להגשה הופכים את הרגעים הקריטיים בכל משחק להרבה יותר מותחים. וכשזה פלייאוף, כשעונה שלמה נמצאת על כף המאזניים, אין רגעים יותר קריטיים מאלו שנחזה בהם בחודש הקרוב – ממש החל מהיום, יום שלישי, ה-29 בספטמבר, בשעה תשע בערב, כשיוסטון תתארח אצל מינסוטה למשחק הפתיחה של פלייאוף 2020.