באמצע שנות השלושים, הבין הבעלים והמאמן של הפילדלפיה איגלס, ברט בל, שכדי לנצח, הוא צריך לנער את כל המערכת כולה. לא היה לו סיכוי להתחרות בקבוצות הגדולות – דוגמת גרין ביי, שיקגו, ניו יורק ובוסטון. הקבוצות המצליחות יותר משכו את כל שחקני המכללות הטובים אליהן, בזכות מסורת ההצלחה שבנו והכסף שהרוויחו. הקבוצות הגדולות של ה-NFL שלטו, למעשה, בהווה ובעתיד של הליגה. בעלי 8 קבוצות ה-NFL האחרות שוכנעו על ידי בל – הדרך היחידה לשמר את הצלחת הליגה היא הענקת הזדמנות שווה לכל קבוצה לצרף לשורותיה שחקנים מוכשרים.
הדראפט הראשון בספורט האמריקאי כולו התקיים בשנת 1936. 84 שנה קדימה, הדראפט הוא אחד מהאירועים המרכזיים והמלהיבים ביותר במעגל השנתי של כל ארבע הליגות הבכירות בצפון אמריקה. הדראפט, אחרי הכל, סובב כל כולו סביב העתיד, והעתיד פתוח כולו לדמיון. עם העתיד אפשר להתווכח ולהחליף ספקולציות. בעתיד, אף אחד לא הפסיד משחק עדיין. בעתיד, כולם משתתפים, כולם חלק, וכל מצטרף חדש, צעיר ורענן לקבוצה יכול להיות זה שיוביל אותה לגבהים חדשים.
If there was anyone who wasn’t sleeping on DK Metcalf this year, it was @minakimes pic.twitter.com/icsuLv94Dk
— Douglas Pizac (@DPizac) January 6, 2020
פני הליגה נמתחות מעט בכל דראפט, שגם מגיע בדיוק בטיימינג המושלם. בעיצומה של הפגרה, כשהעונה כבר מזמן נגמרה, כשחובבי הענף הרלוונטי כבר פיתחו תיאבון לעוד עונה – ועם מספיק זמן לפני העונה החדשה, כדי להמשיך לבנות את הציפייה לקראת המשחקים עצמם. הדראפט הוא חלק אינטגרלי לא רק בבניית קבוצות הליגה והזרקת הכישרון אליה, אלא גם בבאזז סביבה ובסיקור התקשורתי שלה. הוא לא רק שומר את הליגה רווחית ושוויונית, הוא שומר אותה מעניינת למשך כל השנה כולה. אבל מה אם יש דרך אחרת לעשות את זה? דרך שתשמר את היתרונות הנוכחיים של הדראפט, אבל תדע להוסיף עוד יתרונות משלה?
לזה עוד נגיע. אבל קודם כל, חשוב להכיר בסיבות שהדראפט קיים מלכתחילה, ומה הפך אותו לשיטה כל כך מוצלחת שכל הליגות האמריקאיות אימצו. כמובן, הפופולריות העצומה שלו היא סיבה אחת, אבל הדראפט הוא גם הדרך הפשוטה ביותר להבטיח שוויון הזדמנויות לכל קבוצה בליגה. אין יותר פשוט מהענקת שחקני העתיד הטובים ביותר לקבוצות החלשות ביותר בהווה – וכמובן, זה גם עובד. רק תשאלו את הבולס או הקבאלירס.
אבל זה לא רק זה. הדראפט הוא לא סתם חלוקת שחקנים – הוא מערב אסטרטגיה וסקאוטינג. משאבים רבים מוקצים לבחירת השחקן הנכון בדראפט. כישלון בו יקשה על קבוצות להתקדם ולהשתפר, ובמקרה הגרוע, ייזכר לדורות. בו זמנית, בחירות דראפט הן נכסים לכל דבר, כאלה שיכולים לשמש למהלכים אסטרטגיים למיניהם, כאלה שמשקפים את האינטרסים של הקבוצה באותו רגע. הדינמיות שהדראפט מאפשר, לקבוצות ולליגה עצמה, שומרת על פעילות ותחרות בין כל קבוצותיה למשך כל השנה.
כולם, למעשה, מרוויחים מהדראפט. הקבוצות מרוויחות, הליגה מרוויחה, הקהל מרוויח, ערוצי הטלוויזיה מרוויחים. אז מה עם השחקנים? הם, כמובן, זוכים להגשים חלום – אבל במחיר החופש שלהם. שחקנים שמגיעים לדראפט נמצאים תחת חסדיה של הקבוצה שבוחרת בהם, לפחות לארבע השנים הראשונות שלהם בקריירה. אם זה לא מספיק, הזכויות הבלעדיות של הקבוצה על השחקן מאפשרות לה לשלם לו הרבה פחות מאשר הייתה מוכנה לו היה שחקן חופשי – משמע, הרבה פחות מערכו. כך למעשה נולדו חוזי הרוקי, שמגבילים את יכולת השחקן להרוויח. כל ניסיון מצד שחקן לפעול באופן חופשי, פשוט לא משתלם עבור הקריירה שלו. הליגה בנויה בצורה שגורמת לשחקנים להשלים מראש עם מציאות שלא מיטיבה עימם באף מובן, ולשלם מחיר אם רק יעזו לחשוב על שיפור של תנאיהם.
אבל זה לא נגמר כאן. יש עוד סיבה, חשובה לא פחות (ולמי שקשה להרגיש רע בשביל מיליונרים, כנראה הרבה יותר) לבטל את הדראפט. ביטול הדראפט הוא הדרך האפקטיבית ביותר להילחם בטנקינג. הגרלה זה נחמד, טורניר על הבחירה הראשונה זה לא רע. אבל אלה רק פלסטרים. הם לא ישנו עובדה אחת פשוטה – הדראפט נותן יתרון לקבוצות החלשות יותר. זה כל ייעודו. משמע, כל עוד יש דראפט, יש תמריץ לקבוצות להיות פחות טובות ולפגוע בתחרותיות. אם אין דראפט, לא רק שאין תמריץ להיות פחות טובים, יש תמריץ להיראות כמה שיותר טוב בשביל הפרוספקט שמחכה לבחור לאיזו קבוצה יצטרף.
מי שעוקב אחרי פוטבול מכללות יודע שהצטרפות הדור הבא של השחקנים הוא אירוע מרתק באופן מיוחד. אחרי הכל, "יום החתימה הלאומי", בו רוב שחקני התיכונים הטובים באמריקה מודיעים על המכללה בה ישחקו בשנים הקרובות, הוא אחד האירועים המסוקרים ביותר בענף. גם חובבי NBA מכירים מצויין את השיגעון שהוא עונת השחקנים החופשיים, במיוחד כאשר כמה שחקנים בכירים יוצאים לשוק. הליגה עוברת מתיחת פנים משמעותית, בדיוק כמו בדראפט. קבוצות מתכוננות גם שנה מראש אם צריך, מפנות תקרת שכר, ופועלות לגייס את הכוכבים הגדולים לשירותיהן. כך שהתנהלות אסטרטגית של קבוצות באה לידי ביטוי גם בפרי אייג'נסי.
כמובן, בהיעדר דראפט, צריך כלי חדש להבטיח שוויון הזדמנויות בין הקבוצות בליגה, ולמנוע יצירת פערים בלתי ניתנים לסגירה. כמובן, הכלי הזה כבר קיים. מדובר בתקרת השכר. אולי, פעם בכמה זמן, פרוספקט בכיר כלשהו יעדיף לשחק עבור קבוצה חזקה יותר ועם פחות מקום בתקרה, תמורת פחות כסף. אבל לא רק שהתופעה לא צפויה להיות נרחבת מספיק, היא תיתן לקבוצות טובות יתרון בגלל שהן טובות – הרבה יותר טוב מלתת לקבוצות חלשות יתרון בגלל שהן חלשות.
בשיטת "פרי אייג'נסי לפרוספקטים" יש ניואנסים רבים שיש לקחת בחשבון. כל ענף והתנאים שלו, כל ענף והצרכים שלו. האם צריך להגביל שכר רוקיז? האם כדאי לתת לכל קבוצה תקציב רוקיז שנתי, נפרד מתקרת השכר? האם להגביל כמות רוקיז שחותמים בקבוצה באותה שנה? האם יש לתת אפשרות לסחור בתקציב או משבצות רוקיז? את כל זה יכולות לקבוע הליגות עצמן, באופן שתואם ביותר את המאפיינים של אותה ליגה. כך או כך, העקרונות של השיטה יהיו אותם עקרונות ואותם יתרונות בסיסיים, מבלי לוותר על מה שהדראפט מציע כיום.
רק דמיינו עולם ללא דראפט. דמיינו עולם בו קבוצות ה-NBA מנסות לגייס את זאיון וויליאמסון, במקום להתפלל לאלילת המזל שתעניק להן את כדור הלוטו הנכון. עולם בו קבוצות ה-NFL מנסות להיות כמה שיותר טובות, ולא כמה שיותר גרועות, כדי להבטיח את שירותיו של טרבור לורנס. עולם בו אנחנו לא נקווה שדני אבדיה ייבחר שני לגולדן סטייט או שישי לאטלנטה, אלא נתהה האם יבחר בגולדן סטייט, אטלנטה, שיקאגו, דטרויט, או קבוצה מעט טובה יותר, כמו ממפיס, אינדיאנה או אפילו פורטלנד. עולם ללא דראפט הוא עולם נקי מהלכלוך של הטנקינג, עולם בו קבוצות משווקות את עצמן לשחקנים במקביל לתהליך ההפוך, עולם בו כל הקבוצות נשארות תחרותיות לכל אורך העונה והפגרה. עולם ללא דראפט הוא עולם טוב יותר, הוא עולם שלכל חובב ספורט אמריקאי כדאי לשאוף אליו.
