חייה של נבחרת ישראל הם מעגל שטוח, והשקט היחסי באצטדיון טרנר העיד על כך יותר מכל – אנחנו נמצאים בשלב נפילת המתח. ברגע שמסתיים קמפיין היא תגיע לשיאה, וכשמתחיל חדש, מגיע שלב התקווה והציפייה. אולי הפעם יש סיכוי. היריבה הזו חלשה, ואת זו אפשר לעבור. תוצאה או שניים טובות, אפילו מצוינות, מכניסות אותנו להיי שלא ראינו מאז הפעם הקודמת שניצחנו נבחרת ממוצעת בבית. אופוריה, אפשר להגזים ולומר. הפעם זה אחרת. הפעם יש משהו שונה. הבלתי אפשרי נראה אפשרי, אם רק נשמור על הרמה הזו. ואז מגיעים המשחקים הקשים יותר, אובדן נקודות מיותר פה והפסד צפוי שם. הבלתי אפשרי חוזר להיות בלתי אפשרי, וכל מעגלי השיחה במדינה עוסקים בעומק הבעיות של הכדורגל והכדורגלן הישראלי. חצי שבוע לאחר מכן הליגות חוזרות, והנבחרת כבר לא מעניינת. נפילת מתח. מעגל שטוח.
אם לא יותר מכך, המשחק מול לטביה היה מהנה לצפייה, אפילו בהתחשב ביריבה – כי יש צורך להתחשב גם בנבחרת עצמה. לעיתים קרובות מדי, הנבחרת מתקשה מול יריבות חלשות ממנה, בייחוד ביצירת משחק התקפה. למעט המשחק הביתי מול מקדוניה, לא ראינו את זה קורה יותר מדי לנבחרת של אנדי הרצוג, ובטח לא ראינו את זה קורה לנבחרת שעלתה אתמול בערב למגרש בבאר שבע. ההגנה, לעומת זאת, הדאיגה כרגיל. נגד לטביה אפשר לחתוך את האמצע באין מפריע ולהחזיר את היתרון לקדמותו באופן מיידי. נגד נבחרות טובות יותר, ראינו את זה עולה ביוקר פעם אחר פעם. אבל איך אומרים? זה מה יש. את זה אפשר אולי לתקן בשנה של אימונים סדירים, ולא שנה של מפגשי נבחרת מפוזרים ומשבשי קצב.
השנה הראשונה של אנדי הרצוג אינה הצלחה מסחררת כמו החודשים הראשונים שלה. בסך הכל, זה עוד סיבוב במעגל. הדיבורים על דרך היו טובים ויפים כשהנבחרת ניצחה, ונעלמו כלא היו כשהתחילה להפסיד. התוצאות לא שם. אבל בניגוד לסיבובים קודמים, הדרך קיימת, אם נרצה בזה או לא. אין ראיה חזקה יותר לכך מהדבקות במערך שנתפס כהגנתי נגד נבחרת חלשה במשחק חסר חשיבות אמיתית.
הכדורגל הישראלי איבד גובה ביחס לשאר מדינות אירופה בשני העשורים האחרונים, אין סוד בכך. אבל זה לא כי הוא דורך במקום, אלא כי הוא מסתכל על הרצפה והולך במעגל. בשנתו הראשונה, לא הצליח הרצוג להוציא את הנבחרת מהמעגל הזה. לכן, לא ניתן לדעת אם באמת יצליח לעשות זאת. דבר אחד בטוח – פרידה מהרצוג בסיום קמפיין מוקדמות יורו 2020 ישלח אותנו לפחות לעוד סיבוב במעגל.