אם צריך להסתכל על חצי הכוס המלאה, רוב ההכרעות בכדורגל שלנו התבצעו בצורה ספורטיבית על כר הדשא, עם דגש על הרוב. אלופת המדינה מכבי תל אביב המשיכה בדיוק מהנקודה בה עצרה ביציאה לפגרה, גביע המדינה שהיה אקורד הסיום לעונה הזו הסתיים בניצחון של הפועל באר שבע על מכבי פתח תקווה, והעולות לליגת העל והיורדות אל הלאומית נקבעו גם כן בשיטת הפלייאוף כפי שהיה אמור להיות.
בכל זאת, היכן המשבר יצר פער ספורטיבי? בליגות הנמוכות, שכן שם נוצרה תחושה שבגלל "חוסר עניין לציבור", או יותר נכון העדר כוח פוליטי וציבורי של הקבוצות, ההכרעות היו מגוחכות, ותודה באמת שנפסלה ההצעה שנשקלה ברצינות להכריע מי תרד מהליגה הלאומית באמצעות הטלת מטבע, ועדיין ההכרעות היו על גבול הלא הגיוניות בלשון המעטה, כאשר הוחלט על הכרעה במפגש ישיר בין בני לוד להפועל עפולה, שהסתיים בהישרדות של הבחורים מהעמק. בעולם נורמלי ללא קורונה, לבני לוד נותרו שני משחקים לא ישירים שבהם ארבע נקודות היו מספיקות להם כדי לשרוד עוד עונה בליגה, אך מקרי הדבקה אילצו לדחות את המשחקים של בני לוד למועד לא ידוע על סף פתיחת עונת 2020/21, מה שגרם להחלטה על משחק ישיר להתקבל בהתאחדות, במקום להרחיב באופן זמני את הליגה לכ-18 קבוצות, ולתת להפועל אשקלון לשחק נגד מרמורק במבחנים, פתרון שאף יקצר את אורך העונה הבאה. הליגות הנמוכות הופסקו לאלתר בעת משבר הקורונה, משמע הטבלאות שלפני המשבר הכריעו את זהות ה"אלופות" וההכרעה היא אינה אידיאלית, מה שעורר המון זעם אצל קבוצות כמו ירמיהו חולון והפועל כאוכב שיכלו עוד לעלות אל הלאומית.
אלו שכן חזרו לשחק היו צריכים להסתגל למציאות חדשה, מציאות של כדורגל ללא קהל. בתור אחד שהיה לאחר הפגרה בלא מעט משחקים כאלו מיציע העיתונאים, מדובר בחוויה יוצאת דופן ולא במובן החיובי. התחושה והאווירה היא כמו משחק אימון, ולתחושתי, על אף שלא ניתן לגבות את הדעה שלי בנתונים, מבחינה מקצועית זה אף הורגש על השחקנים שהרמה נמוכה יותר ללא נוכחות קהל באצטדיון שמייצר את האווירה ואת המשמעות למשחק. גמר גביע המדינה, שבכל עונה נחשב ליום חג בכדורגל הישראלי וזוכה תמיד לעניין רב ואצטדיונים מלאים, היה נראה כמו יום אפור ועצוב שמהווה סיום עגום לעונת הכדורגל הישראלי שרק רצתה כבר להיגמר.
למרות הכל, לא רק רע יצא מהמגפה. נקודה חיובית במשבר הקורונה היא שנוצר מעין מחסום לשיגעון הכסף בכדורגל. אם עד לפריצת המשבר הייתה אינפלציה מטורפת של סכומים בכדורגל העולמי, שהשליך מן הסתם לא מעט גם על הכדורגל הישראלי, והעברות וחוזים בסכומים לא הגיוניים גרמו לכסף להראות חסר ערך, הרי שהמשבר גרם לבעלי המועדונים לשנות מסלול – בין אם בקיצוצים נרחבים בחוזי השחקנים, ובין אם בכל מדיניות העברות שתהיה הרבה יותר מוגבלת בתקציב ובסכומים שבעלי מועדון יסכימו לשלם מעתה והלאה. אין ספק שהמון שחקנים יפגעו בכיס שלהם מהקיצוצים, אך באותה נשימה, הפערים יצטמצמו וההזדמנות לשחקנים צעירים ממחלקות הנוער תלך ותגדל, שכן משכורתם נמוכה מלכתחילה. הדוגמה הכי טובה מהשטח לזה היא הפועל תל אביב, שמאז חזרת הכדורגל ממשבר הקורונה, לא פחות משישה שחקני נוער קיבלו דקות משחק לראשונה, ובעוד שבכדורגל העולמי כישרונות על מוצאים את עצמם בהרכב של הקבוצה הבוגרת בגיל 16, בישראל הופעת בכורה בבוגרים בגיל 21 יכולה להראות "מוקדמת מדי", כאשר גם בגיל 24 השחקן נחשב "ילד".
אחת הקבוצות שבלטו העונה לעין היא מכבי פתח תקווה מהלאומית, שעוד לפני המשבר החליטה על מדיניות מקצועית שתתבסס על צעירים מהנוער שהביא אליפות היסטורית למועדון, בשילוב של שחקנים מבוגרים יותר בעלי ניסיון. לפי התוצאות, עליית ליגה והופעה יוקרתית בגמר גביע המדינה, המדיניות השתלמה מאוד. מכבי פתח תקווה שיחקה בגמר ללא אף זר בסגל שלה והדיחה בדרכה לגמר את הפועל תל אביב, בית"ר ירושלים ועירוני קריית שמונה ששיחקו בליגת העל. סביר מאוד להניח שנראה את הבסיס של פרוייקט הצעירים במכבי פתח תקווה ממשיך באותה תצורה פחות או יותר בליגת העל, ועם עוד כמה זרים, יהיה מרתק לראות איך בליגה הבכירה זה יעבוד. לדעתי הם יכולים להיות הפתעת העונה, מפני שמדובר בקבוצה רעבה שלא תעשה חיים קלים לאף קבוצה בליגה, והטעימה שקיבלנו מהם העונה בגביע עשויה להתברר כהצהרת כוונות של המלאבסים.
במעבר חד בחזרה לקורונה, אם יש דבר אחד ודאי לגבי הקורונה, זהו חוסר הודאות לגבי מה צופן לנו העתיד. משרד האוצר בשיתוף עם משרד הספורט הקציב כ-75 מיליון שקלים שיהוו רשת ביטחון למועדונים להמשיך להתקיים ולשחק ללא קהל, שלמעשה זה ללא ההכנסה המשמעותית לתקציב השנתי, אך גם עם רשת הביטחון הזו תקציבי הקבוצות יצטרכו להצטמצם משמעותית על מנת להיות מוכנות לכל תרחיש שעלול לקרות, כמו למשל סגר נוסף שיגרום להשבתת הליגה. עונת 2020/21 תישא על גבה את ההשלכות של עונת 2019/20 ותלווה בתחושות קשות של בלבול וחוסר וודאות, או כמו ששר אריק איינשטיין, "בין האפל לנסתר בעולמנו המר אומרים שיש עוד תקווה", והתקווה שלנו היא רק לשוב לראות אצטדיונים מלאים ולחזור לשגרת החיים, בספורט ומחוצה לו.
