כבר חודשים שלא נכחתי במשחק כדורגל, והאמת? האווירה בבלומפילד אתמול הייתה מאוד מוזרה לעומת מה שהתרגלתי במהלך חיי. מעולם לא נכחתי עד אתמול במשחק ללא קהל, והתחושה באצטדיון כצפוי נותרה מאוד ריקנית על אף שיציע העיתונאים די התמלא הערב. דווקא באחד הערבים שהיה אמור להותיר את בלומפילד מלא עד אפס מקום עם תפוארה וצמרמורות ברחבי האצטדיון, האוהדים נאלצו להסתפק בפלייבק של קהל ברקע, ועוד כמה קולות של אוהדים צהובים אשר נעמדו מחוץ לאצטדיון. על הכף כביכול הונחה צלחת האליפות, שכן הניצחון של מכבי תל אביב כמעט וסגר את המירוץ בעוד מכבי חיפה כנראה הפסידה את הקרב על התואר הכי נחשק בכדורגל הישראלי.
אוהדי מכבי תל אביב מחוץ לאצטדיון (Itay Amar)
מכבי חיפה נראתה רע בלשון המעטה נגד הפועל תל אביב ארבעה ימים קודם לכן, ולמען האמת, עם ההרכב התמוה שהעלה מרקו בלבול וכלל לא פחות משישה שחקני הגנה טבעיים נגד קבוצה שמולה הירוקים פייבוריטיים למדי, הוא הפסיד את המשחק בצדק. מכבי תל אביב מבחינתה שידרה עסקים כרגיל נגד הפועל חיפה ולקחה את שלוש הנקודות די בקלות. הפער בפסגה טרם המשחק הערב עמד על תשע נקודות, משמע הבדל של שלושה משחקים בין השתיים וחוץ מהמשחק בבלומפילד, שהביא להגדלת הפער בעוד שלוש נקודות, ייערך כמובן מפגש נוסף בין השתיים באצטדיון סמי עופר.
בכל אופן, ישבתי ביציע העיתונאים עם עוד כמה אנשים בודדים, וכאשר החל המשחק, היה ניתן לשמוע בבירור את צעקות השחקנים והמאמנים לאור העובדה שאין פלייבק עם קולות אוהדים על כר הדשא, כפי שהקהל בבית שומע בתקופה האחרונה. דניאל טננבאום התגלה לי בתור "פטפטן" לא קטן במכבי תל אביב, ולא ברחה מעיניי העובדה שהוא ממש כיוון את הקבוצה שלו על כר הדשא. מהבחינה הטקטית, מכבי תל אביב נראתה סופר מסודרת. ניתן היה לראות את הקווים והעמדות, ויתרה מכך, הלחץ והתקשורת בין השחקנים הצטלמו כיעילים מאוד, וככה צריכה הייתה להראות פייבוריטית לזכייה באליפות.
מכבי חיפה פשוט לא הצליחה להחזיק כדור בחלק הקדמי. כמעט כל מסירה שהגיעה אל חלוצה הפורה, ניקיטה רוקאביצה, הלכה לטמיון כי האוסטרלי פשוט לא הצליח לעצור כדורים עם גבו אל השער והסתרבל המון בהתקפה, כאשר מנגד, מכבי תל אביב ניצלה זאת היטב על מנת לצאת למתפרצות קטלניות נגד ההגנה האיטית של מכבי חיפה, והשער הראשון במשחק הגיע לאחר איבוד כדור רשלני של חיפה במרכז השדה וקושי רב בסגירה על יונתן כהן, כאשר לא ברור לאן נעלם סאן מנחם, שהיה חסר נגד הפועל תל אביב עקב צהובים. המגן השמאלי לא נתן שום הרגשה שהוא היה נחוץ, ופעם אחר פעם הוא הפקיר את ההגנה, וכאמור, הבישול לשער הראשון הגיע מהצד שלו כאשר נטע לביא היה צריך לכסות עליו בעמדת המגן השמאלי.
ברביעייה ההתקפית של חיפה, וילדסחוט ושרי ניסו מאוד לדחוף קדימה, אך ללא שום תיאום עם חברים לקבוצה שלא עזרו להם ולא באו לקבל כדור אפילו פעם אחת במשחק, מה שהותיר אותם חשופים לשמירה כפולה של שחקני מכבי ברוב המקרים. גם אם השמירה איחרה לבוא, היא הצליחה לסגור את שני ההולנדים מאחר והם היו נטולי כל עזרה. מה שבלט מאוד בהתקפות של חיפה היה חוסר התיאום גם בתוך כל הרביעייה עצמה – וילדסחוט, רוקאביצה, עוואד ושרי. להערכתי זה נבע בעיקר עקב המיקומים של השחקנים, הרי עוואד לא שחקן קו טבעי (למרות ששיחק בקו העונה יותר מששיחק כתשע בחוד) ולדעתי רוקאביצה הוא לא חלוץ קלאסי, בהתחשב בעובדה שהתנועות שלו לא באות בזמן וההתמקמות לרוב לא נכונה. שרי נוהג יותר לשחק במרכז, והפעם הוא מוקם בעמדה על חצי שמאל ופחות מתחת לחלוץ.
ושוב, בדומה למשחק נגד הפועל תל אביב, בלבול הלך על כל הקופה כשהפעם הוא הוציא את מקסים פלקושצ'נקו ואת מוחמד עוואד והעלה את דולב חזיזה וירדן שועה. למעשה הוא שיחק עם קשר אחורי אחד, קשר התקפי, שתי כנפיים וחלוץ, סוג של 4:4:2 יהלום רחב. על פניו לבלבול לא היה מה להפסיד, אך למה לא לפתוח ככה מלכתחילה? הרי מכבי חיפה היא זו שהייתה באותו רגע במשחק בפער של שתיים עשרה נקודות מהפסגה, אז למה לא מהרגע הראשון לנסות ללחוץ קדימה ולשחק כדורגל יצירתי?
מכבי חיפה כנראה תזכור טוב טוב את פגרת הקורונה, שכן ניכר שהיא חזרה ממנה רע מאוד. הירוקים נראו כבויים, חסרי מעוף ובכלל חסרי איזון. חיפה מאוד חדירה בקו ההגנתי, ובקלות רבה מאבדת את הראש ועושה עבירות מיותרות עקב תסכול ועצבים, מה שהעיד בעיקר על חוסר המנטליות שאפיינה אותה במהלך העונה למי ששאפה עד לא מזמן למטרה הנכספת. מכבי חיפה צריכה לחשוב טוב טוב על איך זוכים באליפות בעונה הבאה ואיך מתרוממים עוד העונה, גם אם האליפות כבר לא תהיה רלוונטית.
