האליפות של פ.ס.ז' שגם העונה דרסה את הליגה הצרפתית, היא השישית במספר בעידן הנוכחי. אין ספק שמדובר בקבוצה שזכאית לפיסה לא מבוטלת בכלל מהיסטוריית הכדורגל המקומי ואחת שעוד יתמוגגו מהביצועים של שחקניה לאורך שנים רבות ברפובליקה הצרפתית. אך עד כמה קבוצתם של ניימאר, קבאני, זלאטן, טיאגו סילבה ואמבפה באמת גדולה? יצאנו לנבור בנבכי הכדורגל הצרפתי כדי להכריע בשאלה שרלוונטית כעת יותר מתמיד- מי הקבוצה הגדולה בתולדות הכדורגל הצרפתי?
מקום חמישי- סטאד דה ריימס 1953-1962
תארים- 5 אליפויות, גביע ושתי העפלות לגמר ליגת האלופות.
החיים חוזרים לצרפת בתום מלחמת העולם השנייה ואיתם גם הכדורגל שהופך באותם ימים מחובבני למקצועי. בשנים בהן האלופות באות והולכות, ישנה קבוצה אחת שלומדת את רזי המקצוע מהמדינות השכנות- ספרד, פורטוגל ואיטליה ומשקיעה לטווח הארוך ע"י רכישות ושיטת אימון מודרנית. אחרי מספר ניסיונות כושלים לכבוש את פסגת הכדורגל הצרפתי, ריימס מכירה לליגה הצרפתית את שני הסופר סטארים הראשונים שלה- רמון קופה מלך שעריה של ריימס בכל הזמנים ואחד מהקשרים המרכזיים הטובים בצרפת מאז ומעולם וז'ינסט פונטיין המתאזרח ממרוקו, לימים שיאן הכיבושים במונדיאל בודד (13 שערים במונדיאל 1958) שיחד ולחוד הביאו חמש אליפויות ב11 עונות לחבל השמפיין. פונטיין ורמון כבשו כל אחד קרוב ל-30 שערים בממוצע לעונה, וכאשר עומד על הקווים שחקן הקבוצה לשעבר אלבר באטו השאפתן והחדשני שדרש משחקניו משחק התקפי, מסודר, מהיר ומחושב, נוצר מצב בו גם הקבוצות הגדולות מפורטוגל ואיטליה לא הצליחו לעמוד בפני ריימס שזכתה על חשבונן בגביע הלטיני. למרות התארים המקומיים הרבים, גולת הכותרת של ריימס הגדולה הייתה ההעפלה הכפולה למעמד המכובד של גמר ליגת האלופות, אך בשני המקרים הייתה זו ריימס שצפתה בריאל מדריד הגדולה חוגגת על חשבונה בדרך ל-5 זכיות רצופות. ריימס של שנות החמישים והשישים הייתה בין האייקונים הראשונים של הכדורגל באירופה, לצדן של ריאל מדריד, מילאן, אינטר ובנפיקה, וכן מועדון שתרם רבות לעיצוב הכדורגל האירופי כפי שאנו מכירים אותו כיום. בין ה"אקזיטים" הידועים של ריימס ששרדו עד היום אנו מכירים את תרגיל "הקרן הקצרה" וכן את שיטת החזקת הכדור המוכרת שמתאפיינת במשחק מסירות רוחבי שמטרתו היא כמובן הורדת הלחץ והשמירה על הכדור. במילים אחרות, ריימס היא ה"הפועל פתח תקווה" של הכדורגל הצרפתי, היא הראשונה שרשמה על שמה רצף אליפויות כלשהו בליגה הצרפתית תוך כדי שהיא הסתכלה לאריות אירופה בלבן של העיניים.
מקום רביעי- מארסיי 1988-1992
תארים- 5 אליפויות (אחת נשללה), גביע, זכייה בליגת האלופות והעפלה נוספת לגמר.
את חלקה של מארסיי בדירוג זה אפשר לסכם במשפט אחד- היא זכתה בליגת האלופות, כל השאר היו רק חלק מהסטטיסטיקה הרחבה של הקבוצות הצרפתיות שהפסידו במשחקי הגמר של המפעלים האירופיים. כבר מימיו החובבניים של הכדורגל הצרפתי, מארסיי תמיד הייתה שם- בארון הגביעים שלה ניתן למצוא גביעים שצוברים אבק כבר תשעה עשורים.
כמו שלאנגליה יש את הדרבי של הצפון בין מנצ'סטר יונייטד לליברפול, לספרד יש את ה"אל-קלאסיקו" ולגרמניה את ה"דר קלאסיקר", כך גם לצרפת יש את ה"לה קלאסיק" היוקרתי, בו מארסיי נציגת הדרום מתמודדת נגד נציגת הצפון פ.ס.ז'. אך למרות כל היוקרה והמסורת הטמונה במעל למאה שנות קיומה של מארסיי, אוהדי ה"לה פוסיאן" יזכרו בעיקר את חמשת האליפויות הרצופות בתפר שבין שנות השמונים לתשעים ובעיקר את אותו ערב קסום במינכן, מאי 1993. מארסיי של אותן שנים הציגה סגל צרפתי כמעט כשר למהדרין- גדולי הכדורגלנים הצרפתיים בכל הדורות כגון דסאיי, בולי, בארטז, סוזה, פאפן וכמובן דשאן לחמו כתף אל כתף באותה תקופה תוך כדי שקיבלו סיוע מהזרים הנהדרים עבדי פלה הגנאי ורודי פלר הגרמני- זו הקבוצה שהביאה לכדורגל הצרפתי תואר אירופאי ראשון ויחיד במינו. למרות פרשת השחיתות שהורידה את מארסיי לליגת המשנה בסיום התקופה, אותה הכתימה בכתם שחור שיהיה קשה מאד להסיר, אותו שער הנגיחה של הבלם המרכזי באזיל בולי שריחף מעל לראשיהם של מאלדיני ובארזי אל תוך שערה של מילאן, עשה את ההבדל ההיסטורי אותו חוגגים אוהדי מארסיי עד היום.
מקום שלישי- אולימפיק ליון 2001-2008
תארים- 7 אליפויות, גביע, 6 סופר קאפ.
עד תחילת המילניום ליון היו מוכרים בתור שועלי הגביע הנצחיים שמידי פעם הביאו הבלחות וקטפו תואר כזה או אחר וכן בתור היריבים המרים של שיאנית הזכיות בתואר האליפות, סנט אטיין, אליה נגיע בהמשך. רק בשנת 2001 הוכתרה ליון לאלופת צרפת בפעם הראשונה ומפני שהיא כל כך התאהבה במעמדה החדש, היא דאגה לשמור על הכתר לאורך 7 שנים שלמות (רצף שיא של מועדון מאחת מחמשת הליגות הבכירות באירופה שמנופץ בימים אלה על ידי יובנטוס). באותם ימים לא כה רחוקים, ליון צבעה את צרפת בלבן ותרמה לענף את הרוב המוחלט של השחקנים הצרפתים הטובים ביותר בשני הדורות האחרונים- מאלודה, אבידל, טולאלן, קופה, לוריס, לאקאזט, אומטיטי, בנזמה, פאקיר וטוליסו, וכן שמות גדולים רבים גם מחוץ ליבשת כגון מאמדו דיארה, ליסאנדרו לופז, אסיין וכמובן ז'וניניו- כולם פרי עמלה של ליון. על אף האופוריה ששררה במרכז צרפת כאשר הקבוצה שיחקה במסגרת הליגה, ההצלחות של ליון באירופה היו ספורות והישג השיא של תור הזהב של ליון היה ההופעה בחצי גמר ליגת האלופות נגד באיירן מינכן בעונת 10\2009 לאחר שהדיחה בשלב שמינית הגמר את ריאל מדריד. ליון היא ללא ספק המותג הראשון של הכדורגל הצרפתי מאז הטריקולור של 1998 והיא שומרת על שמה בתור קבוצת פאר גם כאשר פ.ס.ז' היא זו ששואבת לארונה את התארים המקומיים. בניגוד לשאר הקבוצות בדירוג זה, ליון היא עודנה חברת קבע במפעלים האירופיים, קבוצת הנשים שלה הינה בין החזקות והמעוטרות ביותר ונציגי קבוצות והתאחדויות מכל העולם עולים לליון לרגל כדי ללמוד את חכמת אנשי אקדמיית הנוער שלה שבימים אלו מפתחים את הדור הבא של הכדורגל הצרפתי- בניגוד מוחלט לפ.ס.ז' שרוכשת את המוצרים המוגמרים של הקבוצות הגדולות בעולם, ליון מעדיפה לדבוק בשיטה שהביאה גם את ברצלונה, אייאקס ובאיירן מינכן לגדולתן ולהפיק בעצמה את המיטב מהתוצרת המקומית, כך שגם לאחר 11 שנים ללא תואר אליפות ו-7 שנים ללא תואר כלשהו ליון היא עודנה ספינת הדגל של הליג-1.
מקום שני- פריז סן-ז'רמן 2012- הווה
תארים- 6 אליפויות, 4 גביעים, 5 גביע הליגה, 5 סופר קאפ.
"הכסף בלבד מניע את העולם" כך אמר המחזאי הרומאי סירוס ואכן, בזכות הכסף הגדול מהמפרץ, 90 דקות בפארק דה פראנס הפכו לאטרקציה חובה עבור כל מבקר בעיר המתויירת בעולם, פריז. הכסף של אל-חאליפי הצליח להפוך את הליג-1 ליעד אפשרי עבור כל אחד מהשחקנים הטובים בעולם. למרות שעל אף המאמצים הרבים, שני השחקנים הטובים בדור הנוכחי, ליאו מסי וכריסטיאנו רונאלדו סירבו להעתיק את מקום מגוריהם לעיר האורות, אי אפשר לומר שניסיונות הרכש של הנסיכים מקטאר שהנחיתו בבירה הצרפתית את זלאטן, קבאני, אמבפה, ניימאר, בקהאם, לאבצי, בופון, די מאריה, דני אלבס, וכמובן את צמד הבלמים של נבחרת ברזיל סילבה (שחותם 7 שנות הצלחה בקבוצה) ולואיז, נכשלו. פ.ס.ז' ומנצ'סטר סיטי, התאומה מאנגליה, הפכו את חלונות ההעברות באירופה לדרמטיים, מעניינים ומטורפים כאחד. פ.ס.ז' הבטיחה לאוהדיה שתביא את הכוכבים הגדולים בעולם מהמסך אל כר הדשא בפארק דה פראנס, הבטיחה וקיימה. עבור אוהדיה של הקבוצה וכן עבור אוהדי היריבות, פריז היא מגשימת החלומות, היא דורסנית, ראוותנית ובעיקר נוצצת, היא המועדון שכל השונאים שלו אובססיביים אליו ורוצים לראות במפלתו. פ.ס.ז' הינה כבר חלק משמעותי מסדר היום בצרפת, כזו שחלק מכוכביה מסוקרים הרבה יותר מרוב קבוצות הליגה. היא מתאימה כמו כפפה ליד לעידן החדש של הכדורגל ובניגוד לליון, מארסיי וריימס, פריז עדיין חיה, בועטת וממש לא מתכוונת לכבות את האור. מלבד הגעה אל השלבים המאוחרים בליגת האלופות, אליהם פ.ס.ז' טרם הגיעה, המטרה של האלופה שבדרך היא שבירת כל שיאי הזכיות בכל תואר אפשרי בצרפת. כרגע, לא נראית באופק אף קבוצה שתוכל לשחזר את הסנסציה של מונאקו מ-2017, כך שככל הנראה גם הדפים הבאים בספר דברי הימים של הכדורגל הצרפתי יהיו צבועים באדום-כחול.
מקום ראשון- סנט אטיין 1964-1976
תארים- 8 אליפויות, 5 גביע צרפתי, 4 סופר קאפ, ההעפלה לגמר ליגת האלופות.
עבור הכדורגל הצרפתי ובמיוחד עבור פ.ס.ז', סנט אטיין של שנות השישים והשבעים היא המיתוס, האגדה והחלום שאולי ניתן, אחרי עבודה קשה וחיזוק מערכת, להשיג. לאחר שריימס פינתה את הבמה, הגיע תורה של סנט אטיין שחיממה מנועים, קטפה תארים ואף רשמה את הרצף הארוך ביותר של 4 אליפויות רצופות שהחזיק יותר מ-30 שנים. באותה תקופה, סנט אטיין המפלצתית נלחמה בכל עונה ועונה על כל תואר בצרפת, היא הביסה את נמושות הליגה והתישה את יריבותיה לפסגה והתוצאה הייתה הרסנית- כמעט כל אליפות שנייה וכל גביע רביעי התעטפו בסרטים הלבנים-ירוקים של סנט אטיין שהראתה המשכיות, דריכות ועוצמה. בסוף שנות השבעים, בדיוק כאשר שאר קבוצות הליגה היו בטוחות שהנה תמה תקופתה של סנט אטיין בפסגה, צירפה הקבוצה מנאנסי את מישל פלאטיני גדול שחקני צרפת בכל הזמנים שטרף עבורה את הקלפים והביא למחוז לואר את כתר שיאנית הזכיות באליפות צרפת מאז ומעולם. סנט אטיין היא האחות הגדולה אליה פריז סן- ז'רמן שואפת אליה אך גם ורוצה להעפיל עליה ובמידה והתקופה הזו של פריז תימשך, בתוספת של גביע אלופות אפשרי באחת מהעוות הבאות, לא תהיה ברירה אלא להכתיר את הקבוצה הנוכחית של פריז סן-ז'רמן לגדולה בהיסטוריה של הליג-1 מכל בחינה אפשרית, אך הדרך לשם עדיין ארוכה.
