שחקן גדול בעבר, מאמן גדול בהווה. דייגו סימאונה הוא כוכב, קפטן, מנהיג, גאון, פרובוקטור ובעיקר, לוחם. היום אנחנו מציינים את יום הולדתו ה-47 של 'צ'ולו'. למי שלא מכיר, נדבר על השחקן שהיה, והוא בהחלט היה גדול. נדבר על המאמן שהוא היום, והכי חשוב, על העתיד שלו.
השנה היא 84', דייגו פאבלו סימאונה רק בן 14, אבל זוכה לכינוי שילווה אותו כל חייו. מאמנו בולז סארספילד דאז, ויקטוריו ספינטו, ראה בילד הצעיר אנרגיות משחק ולוחמה שהזכירו לו את כרמלו סימאונה (אין קשר משפחתי), כוכבה של בוקה באותם ימים, שכינוי היה "צ'ולו" – הלוחם.
בשנת 1987 הוא עלה לקבוצה הבוגרת. שלוש שנים הספיקו לו בליגה הראשונה בארצו, והוא כבר עשה את המעבר לאירופה. הוא נחת בפיזה, העולה החדשה לסרייה A. אחרי עונה אחת בלבד בטופ, המועדון מטוסקנה חזר לליגה השנייה. בעונה שלאחר מכן, הם נכשלו בניסיון לחזרה לליגה הראשונה. אולם, סימאונה הראה כבר את יכולותיו ההגנתיות וההתקפיות המעולות, בדרך להפוך ל"קשר המושלם".
ביולי 92' הוא עבר לליגה הספרדית, כשחתם בסביליה. למרות הכוכבים הגדולים ששיחקו שם, דייגו ידע לבלוט במגרש, והציג יכולת מצויינת בקישור. אחרי שנתיים באנדלוסיה, הוא עבר לקבוצה שמזוהה איתו יותר מכל, אתלטיקו מדריד.
בשלוש שנותיו בבירה הספרדית, הוא הפך לסופרסטאר. הוא היה תחנה אחרונה, ומנגד, הוא תמך בהתקפה בחוכמה ובכישרון רב. הוא הפך לחביב הקהל, ולשיא הוא הגיע בסוף עונת 1995-96, כשהיה חלק מהקבוצה הגדולה, שהביאה לאתלטיקו את "הדאבל", אליפות וגביע המלך.
ב-97', דייגו חזר לאיטליה, הפעם ככוכב על, למדיה של אינטר. בקבוצה ממילאנו, הוא שיתף פעולה עם רונאלדו (המקורי), איבן זאמורנו, חאבייר זאנטי וכוכבים נוספים. וגם בסן סירו שהוא ידע טוב מאוד להראות את מה שהוא יודע. בסוף עונתו הראשונה עם הנראזורי, הוא גם זכה בגביע אופ"א.
לקראת תחילת שנות האלפיים, אחרי עונה שבא אינטר לא זכתה בתואר, אבל הוא הציג יכולת טובה, עבר קבוצה שוב, בגיל 29. הפעם זה היה ללאציו, כשהמאמן השוודי שלה דאז, סוון-גוראן אריקסון, מחתים בנוסף את חואן סבסטיאן ורון, הרנן קרספו, נסטור סנסיני ומתיאס אלמיידה, כחלק ממושבה ארגנטיאית שבנה. המועדון מהבירה היה באותם השנים עשיר מאוד, אם לא הכי עשיר בארצו, וגם זה בא בהישגים.
אחרי דאבל בספרד, הגיע הדאבל באיטליה, כשהוא זוכה לראשונה בארץ המגף ב"סקודטו", תואר האליפות היוקרתי, ומוסיף בסיום העונה את הקופה דה איטליה. מאחר ולאציו זכו בגביע אופ"א שנה לפני הגיעו, בתחילת עונתו הראשונה הוא זכה גם בסופרקאפ האירופי, בניצחון ההיסטורי על מנצ'סטר יונייטד של פרגוסון, שזכתה בליגת האלופות עונה , בגמר בלתי נשכח נגד באיירן מינכן.
הוא זכה גם בסופרקאפ האיטלקי, עם לאציו בעונה אחרי, ובכך השלים כל תואר אפשרי באיטליה. ביולי 2003 הוא חזר הביתה. הוא חתם לשנתיים במדים הישנים-חדשים של אתלטיקו מדריד. בגיל 33 הוא שיתף פעולה עם פרננדו טורס וגאבי, שחקניו כיום. אחרי שנתיים בקולצ'ונרוס, הוא עזב את אירופה, אחרי 15 שנים עשירות ברגעים והישגים, וחתם בראסינג קלוב, שם גם שיחק את משחקו האחרון ב-17 בפברואר 2006.
מאמן
בעוד שחקנים רבים לוקחים הפסקה קלה, לוקחים קורס או שניים באימון, סימאונה בעודו שחקן כבר היה מאמן על המגרש. לכן זה היה טבעי כל כך שהוא מונה למאמן של ראסינג קלוב, ממש כמה ימים אחרי שהודיע על פרישה. למרות הקשיים באימון חבריו שזה עתה שיחק איתם, הוא הצליח בחודשיים לייצב את הקבוצה, ולסיים במקום מכובד בקלאוסורה. במאי 06', הוא התפטר מראסינג, ומונה למאמנה של אסטודיאנטס. כמאמן צעיר וללא ניסיון, הוא הוליך את המועדון לאליפות ראשונה מזה 23 שנים, ולניצחון 2:1 היסטורי נגד בוקה ג'וניורס במשחק האליפות.
אחרי עונה אחת בלבד, הוא עזב את ה'פינצ'רטאס', והוכרז כמאמנה החדש של ריבר פלייט. בבואנוס איירס זה לא היה מתוק כל כך, כשהוא וקבוצתו הודחו מגביע הליברטדורס כבר בשלב המוקדם, ועוד על ידי סאן לורנצו, אחת מיריבותיהם העירוניות. בסיום אותה עונה, עם שמות בהרכב כמו ראדמל פלקאו ואלכסיס סאנצז', סימאונה זכה גם באליפות עם ריבר. בעונה הבאה, אחרי עוד הדחה כואבת מהליברטדורס, הפעם לצ'יבאס המקסיקנית, ואחרי רצץ של 11 משחקים ללא ניצחון, ב-7 לנובמבר 2008 הוא הודיע על התפטרותו.
באפריל 2009, אחרי שסאן לורנצו הודחה גם היא מהלברטדורס, הוא התמנה למאמנה, במקומו של מיגל אנחל רוסו. אחרי שנה בלבד, ואחרי תוצאות ויכולת חלשה של הקבוצה, הוא הודיע על התפטרותו. לקראת מונדיאל 2010 היו שמועות שהוא הולך להוביל את הנבחרת הלאומית, אבל ההתאחדות בחרו בסופו של דבר בדייגו מראדונה. בינואר 2011 הוא מונה למאמנה החדש של קטאניה מהסרייה A, במטרה להציל אותה מירידת ליגה. צ'ולו עמד באתגר, וביוני הוא עזב את תפקידו, וחזר לסן לורנצו. חמישה חודשים לאחר מכן הוא נכנס חזר לתודעה של כולנו שוב, עם המינוי המרגש, כמאמנה החדש של אתלטיקו מדריד.
על השינוי שהוא עשה במועדון, אני בטח לא צריך להרחיב לכם יותר מידי. ממועדון לוזר הוא הפך לווינר. ממועדון ששואף להיצמד לרביעיה הראשונה בליגה, הוא הפך למתמודד על האליפות. כבר בעונתו הראשונה על הקווים בויסנטה קלדרון, הוא זכה בליגה האירופית. זה המשיך בפירוקה של צ'לסי, אלופת אירופה, עם 4:1 בלתי נשכח במונאקו, בסופרקאפ האירופי. ב-17 במאי 2013, נשבר רצף ההפסדים של אתלטיקו בדרבי נגד ריאל, כשהם ניצחו 2:1 בברנבאו, בגמר גביע המלך.
לא נשכח גם הסופרקאפ הספרדי, בו הוא זכה ב-2014 אחרי צמד משחקי דרבי נגד הבלאנקוס. מה שלא יהיה אפשר למחוק מהזיכרון, הוא המחזור האחרון של עונת 2013-14 בליגה הספרדית. אתלטיקו פגשה בקאמפ נואו את ברצלונה, כשתיהן עם מספר נקודות זהה, אבל אתלטיקו הייתה צריכה אפילו תיקו, כדי לזכות באליפות ראשונה מאז שסימאונה היה הקשר של הקבוצה. וכך גם קרה, עם שער השיוויון של דייגו גודין, שהעניק לסימאונה אליפות גם כשחקן וגם כמאמן עם אתלטיקו, הישג שהיה רק ללואיז אראגונז במדים האדומים-לבנים.
מאז אותה אליפות היסטורית, אתלטיקו עלתה עוד שלב ברמתה, כשהפכה לחברה קבועה בשלבים המאוחרים של ליגת האלופות. אפשר לזכור את זה, פעמיים הם הגיעו לגמר (2014, 2016) ופעמיים הפסידו ליריבה הכי גדולה, ריאל מדריד.
לגבי עתידו, כיום יש שמועות רבות שהוא לא הולך להמשיך במועדון, אבל שמועות לפעמים מתבררות כלא נכונות. משהו מאוד מעניין בסימאונה, הוא זה שהוא מאמן שמאוד פעיל ברשתות החברתיות, בעיקר בטוויטר. בעונה הבאה, אתלטיקו תכנס לביתה החדש, אצטדיון "לה פיינטה", ובעקבות גל השמועות שהוא הולך לאמן את אינטר בעונה הבאה, הוא העלה תמונה עם אישתו מהאיצטדיון, שנמצא עוד בבנייה, וכתב "אני מתרגש, זה הולך להיות ביתנו החדש", מסר מאוד ברור.
