הוא לא שיחק בבארסה או ריאל, אבל הוא בהחלט הטביע את חותמו בספרד. עם ארון תארים מכובד, וכמה רגעים בלתי נשכחים, הגיע הזמן להסתכל על הקריירה המרשימה של החלוץ מאורוגוואי.
בואו נבהיר משהו. וולטר פנדיאני לא פראייר. החלוץ נולד היום, לפני 41 שנים במונטווידאו. בשנת 95', עלה לקבוצה הבוגרת של פרוגרסו, מועדון נעוריו. עד שנת 2000, הוא הספיק לשחק בעוד שני מועדונים מהבירה, כשאת הפריצה הגדולה שלו, הוא עשה בשתי העונות האחרונות שלו במדי פניארול (71 הופעות, 29 שערים). בגיל 24, אחרי אליפות אחת במולדתו, הוא נקנה ע"י אלופת ספרד דאז, דפורטיבו לה קורוניה. בעונתו הראשונה בגאליסיה, הוא היה שחקן ספסל קבוע בליגה, והמאמן שלו חאבייר אירואטה השתמש בו כ'סופר-סאב'. עם 19 הופעות, מתוכן 15 שהוא מתחיל מחוץ להרכב, הוא כבש שבעה שערים, מספר בהחלט לא מבוטל. בליגת האלופות דווקא, הוא שיחק יותר בהרכב הפותח, רשם 12 הופעות במפעל, ואף כבש 5 פעמים, כולל שלושער בלתי נשכח, בניצחון 4:3 של דפור מול פ.ס.ז'.
בעונה שאחר מכן, מעמדו בקבוצה נחלש מאוד, גם בגלל פציעות, ובעיקר בגלל סכסוכים עם מאמנו. אמנם בסוף העונה דפורטיבו זכו בגביע המלך, אבל החלוץ כלל לא נכלל בסגל הקבוצה. בליגה הוא שותף 15 פעמים מהספסל, ועוד 3 פעמים בהרכב. הוא פספס כ-20 מחזורים באותה עונה, ומצא את הרשת רק חמש פעמים. בליגת האלופות הוא הגיע עד רבע הגמר עם קבוצתו, כשהוא כבש בשלב הבתים, את שער השיוויון נגד מנצ'סטר יונייטד, שוב כמחליף, בדרך לניצחון 2:1 היסטורי.
את העונה הבאה, הוא התחיל במערב ספרד, ואפילו זכה בסופרקופה עם דפורטיבו, לפני שהושאל למאיורקה, ולפני פתיחת הליגה. ב-33 משחקים בהם שותף בליגה, הוא פתח וסיים את כולם!. כל אוהד מאיורקה שתזכירו לו את אותה עונה, יגיד לכם שני דברים שהוא לא ישכח. אמנם הקבוצה לא ממש כבשה את פסגת הליגה, אבל ב-3 למאי 2003, בהחלט נכבש משהו. מאיורקה התארחה בברנבאו, ולמחצית ירדה בפיגור 1:0 משער של רונאלדו הברזילאי. רק שתי דקות במחצית השנייה עברו, ופנדיאני השווה את התוצאה. ואז, בבליץ של האדומים, אלברט ריירה, סמואל אטו, קרליטוס ואפילו, שער עצמי של רוברטו קרלוס, הובילו את המועדון מהאיים הבלאיירים, לניצחון 5:1 היסטורי על ריאל מדריד הגדולה.
הדבר השני שהוא יתרגש ממנו, יהיה הזכייה של מאיורקה בגביע המלך. כן, נראה שהגביע ווולטר פנדיאני נהיו ממש חברים. המסע לעבר הזכייה, עבר גם הוא במפגש עם הבלאנקוס. מפגש כפול בעצם, בשלב רבע הגמר. זה התחיל בתיקו 1:1 בחוץ, וזה המשיך בעוד התפצצות היסטורית של מאיורקה, על הקבוצה מהבירה, עם 4:0 מהדהד. צמד של אטו, שער של ניניו, ועוד אחד של איך לא, וולטר פנדיאני. משחק הגמר באותה עונה, הפגיש את מאיורקה נגד רקראטיבו דה הואלבה, באיצטדיון מנואל מרטינס ואלרו, שנמצא באלצ'ה, לעיני 35,000 צופים. את המשחק עצמו, מאיורקה ניצחה 3:0, כשאטו כובש את השני והשלישי. מוזמנים לנחש מי כבש את שער הפתיחה באותו משחק גמר? נכון, וולטר פנדיאני! (בפנדל).
את העונה הבאה בדפורטיבו, הוא התחיל בצורה מדהימה, שישה כיבושים בששת המחזורים הראושנים בליגה. זאת הייתה עונת השיא מבחינת כיבושים בליגה, עם 14 שערים, כולל אחד נגד אתלטיקו, אחד נגד ריאל, וצמד מול ברצלונה. הרגע שאף אחד מאיתנו לא ישכח, הגיע מליגת האלופות באותה עונה. אחרי שלה קורוניה צלחה את שלב הבתים, ואת צמד המפגשים מול יובנטוס בשמינית הגמר (כולל שער ניצחון של וולטר בגומלין), היא יצאה לסן סירו, לקראת שני מפגשי רבע הגמר נגד מילאן, שהייתה עדיפה עלייה. המשחק באיטליה לא היה כל כך טוב לספרדים. הם ספגו רביעייה משבצ'נקו, פירלו וצמד של קאקא. מנגד, פנדיאני היה זה שכבש לזכות קבוצתו, ואז התבררה חשיבות השער.
ב-6 לאפריל 2004, הרוסונרי הגיעו לריאזור, בידיעה שהעסק גמור. פנדיאני חשב אחרת. כבר בדקה החמישית הוא הכניע את דידה. חצי שעה אחר כך, חואן קרלוס ואלרון, שעד לא ממזמן עוד שיחק, כבש את השני. ממש לפני הירידה למחצית, אלברט לוקה כבש את השלישי. קולות של היסטוריה נשמעו בצפון-מערב ספרד. וכך היה. עשר דקות אחרי הכניסה שלו, פראן, החלוץ הספרדי כבש את הרביעי, עשה את הבלתי יאומן, ונתן לדפורטיבו את הכרטיס לשלב הבא, כל זה על חשבונה של מילאן, מהקבוצות הטובות בעולם באותם ימים. בשיקלול הסופי, זה היה 5:4 לדפור, כשהשער של פנדיאני מהמשחק הראשון, הוא זה שהכריע.
בסה"כ, ב-40 הופעות בכל המסגרות, פנדיאני מצא את הרשת 20 פעמים, בהחלט מרשים. את עונת 2004-05, הוא פתח כמו את העונה הקודמת. בחמשת משחקיו הראשונים, הוא רשם ארבעה שערים, כולל שער שהוביל לניצחון חוץ חשוב בבילבאו. המשך ההעונה היה פחות טוב, כשהוא בעיקר מסופסל ומסוכסך שוב עם חאבייר אירואטה. לקראת סוף חלון ההעברות של ינואר, הוא עבר בהשאלה לליגה חדשה, כשהגיע לברמינגהאם סיטי מהפריימר ליג. 12 דקות בתוך משחק הבכורה שלו, והוא גם מצא את הרשת, כשהבקיע את שער הפתיחה, בניצחון קבוצתו 2:1 נגד סאות'המפטון. שני משחקים אחר כך, והוא פעם מצא את הרשת, הפעם נגד ליברפול, בניצחון 2:0 של ברמינגהאם. כנראה שהוא אוהב להבקיע נגד קבוצות גדולות, כי שני השערים הבאים שלו, בתקופת ההשאלה הקצרה, הגיעו נגד צ'לסי וארסנל. נגד הבלוז, השער שלו כמעט הביא לניצחון קבוצתו, עד שדרוגבה השווה כמה דקות לסיום בסטמפורד ברידג'. נגד התותחנים זה כבר היה אחרת, כשפנדיאני כבש בדקה ה-80' את השער הראשון במשחק, אבל בדקה ה-88', דניס ברגקאמפ דאג לקלקל את החגיגה של האורוגוואי. אבל כשכולם חשבו שזה הסוף, עמוק בתוך תוספת הזמן, אמיל הסקי חשב אחרת, וכבש את שער הניצחון היוקרתי של ברמינגהאם סיטי.
מאחר וההשאלה הייתה מוצלחת, סטיב ברוס, המנג'ר של ברמינגהאם רכש את החלוץ, לקראת העונה הבאה, בסכום של 3 מיליון פאונד. פנדיאני לא הצליח לשחזר את ההצלחה שלו, וב-17 הופעות, הוא מצא את הרשת פעמיים בלבד (נגד מנצ'סטר יונייטד וליברפול, אמרנו שיש לו קטע עם קבוצות גדולות). לאחר חצי עונה, הוא חזר לספרד, כשחתם באספניול, בעסקה של מיליון פאונד. גם בברצלונה הוא לא הצליח לאחות את היכולת שלו, כשכבש רק פעם אחת בליגה מתוך 18 הופעות. אגב, שערו היחיד היה נגד אתלטיקו מדריד, כחלק מהתופעה שלו להבקיע נגד הגדולות.
ב-12 לאפריל 2006, באותה עונה, הוא פגש חבר ותיק. זה היה במשחק בברנבאו, נגד ריאל סראגוסה, בגמר גביע המלך הספרדי. וולטר אמנם לא כבש בגמר, אבל שיחק רבע שעה בניצחון 4:1 של קבוצתו, והוא הניף בפעם השלישית בקריירה שלו את הגביע, עם שלושה מועדונים שונים. הישג מרשים ולא רגיל, לכל הדעות.
בעונת 2006-07, פנידיאני כמעט הוסיף לארון שלו תואר אירופאי. במהלך העונה בליגה, אספניול לא הגיעה לגבהים מיוחדים, וסיימה רק במקום האחד עשר, כשוולטר כבש רק שבעה שערים (כולל שלושער בלתי נשכח נגד ריאל מדריד). כמחזיקת הגביע, הם הודחו כבר בסיבוב הרביעי, אחרי שהפסידו לראיו וייקאנו. בגביע אופ"א זה היה נראה אחרת. עד סוף שלב הבתים, פנדיאני רשם 7 שערים, שבעיקר מביאים נצחונות לקטאלונים. בשמינית הגמר, פנדיאני לא הצליח לכבוש במשחק הראשון, נגד מכבי חיפה (אלון חרזי ודקל קינן במשחק גדול) בבלומפילד. הגומלין במונז'ואיק היה כבר סיפור אחר, כשאספניול מנצחת 4:0, וולטר היה זה שחתם את התוצאה.
50,000 צופים ספרדים הגיעו לסקוטלנד ב-16 למאי 2007, כשסביליה פגשה את אספניול, לקרב שוורים על התואר האירופאי. המשחק עצמו נגמר ב-1:1 והלך להארכה. שני הצדדים כבשו בהארכה, והמשחק הוכרע בבעיטות הכרעה. אספניול הצליחה להבקיע רק פנדל אחד מתוך הארבעה שקיבלה, ובכך עשתה לאנדלוסים חיים קלים, כשהם כבשו שלוש פעמים. הגביע נסע לדרום ספרד, אבל רק נספר פרט מעניין, פנדיאני היה הכובש היחידי לאספניול, בדו-קרב הבעיטות מהנקודה.
משחק הגמר הזה, היה גם משחקו האחרון בקבוצה. ב-1 ביולי הוא חתם באוסאסונה. הוא אמנם שותף ב-24 משחקים בכל המסגרות, אבל כבש רק שלוש פעמים. קבוצתו הבטיחה במחזור האחרון את ההשארות בליגה. בעונת 08-09, הוא סבל מפציעות רבות, שהשביתו אותו מהרבה משחקים. אבל, בפעמים שהוא כן שיחק, הוא היה גדול, ואת העונה הוא סיים כמלך השערים של הקבוצה מפמפלונה, עם 13 כיבושים. המספרים שלו לא ירדו בעונה שלאחר מכן, אבל קבוצתו לא הגיע לשום תואר.
מאותו רגע, הקריירה של פנדיאני החלה לדעוך. הוא הגיע לכותרות בפברואר 2011, אחרי עימות במהלך משחק מול כריסטיאנו רונאלדו. על פי מה שנאמר, רונאלדו הקניט את השחקן, ושאל אותו כמה כסף הוא מרוויח. אחרי המשחק, פנדיאני אמר לעיתונאים "מה שרונאלדו צריך לעשות הוא לעזוב את השחצנות שלו וללמוד ממסי. הוא זה שיוצר את כל הבעיות, בכל שבוע. הגיע הזמן שהוא ייענש. הוא צריך להיות הכי טוב, אבל הוא לא לומד, יש לו בורג רופף במוח". לידע כללי, אוסאסונה ניצחה 1:0 במשחק.
בגיל 35, וולטר פנדיאני חזר לאספיול, כשחתם לעונה אחת. הוא עלה 16 פעמים מהספסל, כבש שלוש פעמים, פעמיים שערי ניצחון. בעונה הבאה הוא חתם בויאריאל לעונה, בליגה השנייה. בשני משחקיו הראשונים, הוא עלה מהספסל וכבש שערי ניצחון. ביונאר 2013 הוא לאתלטיקו באליירס, מהליגה השלישית בספרד. באוקטובר של אותה שנה, הוא חזר אחרי 13 שנה לליגה באורוגוואי, כשחתם במירמאר. למרות שמצא את הרשת כמה פעמים, הקבוצה בסוף ירדה ליגה.
אמנם, פנדיאני לא הודיע על פרישה, אבל בעונת 2014-15, הוא היה מאמן במחלקות הנוער של מוסנואו, מועדון קטן שבסיסו בברצלונה, שילדיו שיחקו בו באותו זמן. הוא אמר בראיון שהוא תמיד רצה לאמן, אבל כרגע הוא מאמין שהוא עוד יכול לשחק, ושהוא פתוח להצעות. ואחת באמת יצאה לפועל, כשביוני 2015 הוא חתם בליגה השנייה בשוויץ, במדי לוזאן, בה כבש שער אחד בלבד.
ב-16 ביוני 2016, וולטר פנדיאני הודיע על פרישה, אחרי 23 שנות קריירה.
