פרק 3 בסדרת הכתבות של נתיב כפרי
אנו חיים בחברה של מוסכמות, כיום אף יותר מבעבר. בעידן הרשתות החברתיות והטוטל אינפורמציה, אנו משמשים כסוג של מפיצי מידע שמסננים מעט ומשכפלים דעות לפי הנהוג והמקובל, כמו סוג של פירמידה עסקית מוצלחת במיוחד – ובחינם. ועם זאת, כל אחד מביא לתוכן הזה צבע ייחודי משלו, ואמירה אישית, גם אם גלומה לרוב בתוך אותן מוסכמות. אנו אף מעודדים אחד את השני להתנהגות חברתית דרך אותה מדיה. אנו עושים לייקים, שיתופים, מנסחים תגובות חיוביות ומחפשים חברים חדשים עם תחומי עניין זהים, שישיבו לנו באותו מטבע, באותה החיבה שאנו מעניקים. כך המוסכמות מקבלות אישוש מידי ורב שכבתי, שהופך לאיטו לסוג של שגרה בה אנו נוטים להנהן יותר מאשר לסרב.
ממש כפי שהמדיה החברתית מנצלת את הכישורים הסוציאליים שלנו עד תום, מנצלים זאת גם אמצעי התקשורת הגורפת. תקשורת הספורט היא דוגמה מצוינת לכך. למשל, אם בעבר היו שאלות לגיטימיות לעבר שחקני כדורגל, כדורסל או כל ענף ספורט, שיכולות להעניק תשובה מחוספסת ושבלונית שתרצה אותנו, הצופים בבית, הרי שהיום השאלות הפכו לדרישת הסברים, לתביעת פיצוי הולם על הסקרנות הפנימית שלנו לפצח את קוד ההצלחה או, לחלופין, הכישלון. המאמן הוא אדם שאשם בכל הפסד ומהולל בכל ניצחון. בכל משחק הגרדום העיתונאי יכול לשסף את גרונך, או להפוך אותך לאליל. כך מנצלת התקשורת, בציניות יש לאמר, את התמימות הדעים על כך שזכותנו לדעת בכדי לטשטש את המציאות ספורטיבית ולהפוך אותה, לעתים, ללא פחות מאבסורד.
דוגמה אחת לנושא היא כותרת שפורסמה לאחרונה באתרי הספורט השונים. משהו בנוסח כזה: "סטף קרי לא קלע אפילו שלשה אחת במשחק נגד הלייקרס", והמשפט נכתב בתוספת של סימן קריאה, יש לאמר. האם קראנו נכון? האם זה נכתב ברצינות? אז ה-MVP של הווריורס לא עשה מה שהוא הצליח לעשות 157 משחקים ברציפות. זה לא שהוא גרם להפסד הקבוצה, זה לא שהוא לא הצליח לקלוע בכלל. אז הוא לא קלע שלשה במשחק, ביג דיף.. על זה שוחטים אותו? על זה עושים כותרות? יש אלפי שחקנים שעשו קריירה אדירה עם הרבה פחות שלשות מהקלע בן ה-28. הגזמנו, מסתבר. זה נמשך עם פרשני הספורט, שפשוט נסחפים ומעלים את הדרישות לרף בלתי הגיוני, שלא ניתן באמת לעמוד בו. כל עצירת שוער הפכה לאחרונה להחמצה של החלוץ וכל שתי תוצאות תיקו רצופות הפכו למשבר מועדון. קבוצות שמנצחות שלושה משחקים מפתיחת העונה מוכתרות מיד למועמדות לאליפות, או לפחות לפלייאוף עליון, וכשהן מפסידות שניים מתוך שלושה משחקים, הן כבר מועמדות בטוחות לירידה.
אנו נעים בין פטיש של תהילה לסדן של סיום הקריירה. יש שוער שהוא הטוב בעולם, ועדיין מבריק בגיל שלושים ושמונה. אנו מכתירים אותו בנקישה, אך אחרי טעות אחת הוא כבר מעבר לשיא, ושוקל פרישה. מדובר כמובן על בופון. ההערה הראשונה נאמרה בתקשורת לפני המשחק שלו בספטמבר נגד נבחרת ישראל. באוקטובר הייתה לו טעות אחת למיליון נגד ספרד. נבחרת לוחצת ומהירה שבאה להשיג תוצאה מול איטליה עבור מקום בגביע העולם. בתווך עברו שלושים יום פחות או יותר, וכבר החלו לדבר על כך שדונארומה נושף בערפו. כנראה שיש אנשים ששכחו, למשל, מי היה דינו זוף ובן כמה הוא היה בשיאו במונדיאל 1982, עדיין השוער הטוב בטורניר, כנראה בעולם. אבל זה גם מה שדורשים מאיתנו, זיכרון קצר. אחרת איך יאכילו אותנו בשטויות חדשות?
והם מצליחים להדביק אותנו בקביעת סטנדרטים לא הגיוניים בעליל, לא שפויים כלל וכלל. קבלו כותרת נוספת שקיבלה הדים מסחררים כמו אדי סם משכר. "כריסטיאנו רונאלדו לא כבש 60 ימים בברנבאו". תגידו, אתם שפויים? לבנדם יש מאות שערים בכל המסגרות, הוא שיאן הכיבושים בכמעט כל קריטריון שקיים וזכה כבר בכל תואר אפשרי למעט גביע העולם. ראול אמר על הנושא: "כריסטיאנו כובש 50 שערים בעונה. לי היה קשה לכבוש 20". אז הוא בן אנוש; אז הוא לא כבש שלושה משחקים ושייבה. לאן הגענו? איזה משבר בראש שלנו?
מוסר השכל: איבדנו פרופורציות. התקשורת מנפחת, מגזימה ואנו מגזימים אחריה. העידן הלא אנושי של מכונות השערים, שלא היה קיים ממש מאז שנות ה-60 וה-70, עוד יסתיים. כשמסי ורונאלדו יפרשו, ניכנס לעידן אחר, שבו 20 שערים בעונה הם שוב סכום נכבד. שחקן נדיר כמו סטף קרי יפרוש יום אחד, ואז נתגעגע, כל יושבי תבל וארצות הברית. בינתיים אנו צריכים להוריד ציפיות. כי הדרישות שהתקשורת מייצרת פשוט הטריפה אותנו, הצופים, ושברה את תבניות ההיגיון הבריא. יש לנו זכות להבדיל בין עיקר לתפל, בין צודק ולא צודק ובין אמת לשקר. יש לנו זכות לקבל מידע שקוף, שיעביר מסר שכולל כבוד למקצוע הספורט, מהמקצועות כפויי הטובה והתובעניים ביותר שיש. ויש לנו זכות לחשוב עבור עצמינו. זוהי המטרה הנסתרת והנאצלת של הקידמה בתחום המדיה, לקדם את חופש הביטוי ואת חופש הפרט. אז שלא יספרו לכם סיפורים.
לסיכום, לאחרונה מאמן הפועל פתח תקווה מהליגה הלאומית אסף נימני עמד שותק בראיון. זה לא שהוא שכח לדבר. היכנסו ליוטיוב וגלו שההפך הוא הנכון. הבחור דברן. אז את שתיקתו הסביר עוזר המאמן של בכר בבאר שבע האלופה בעונה החולפת בצורה פשוטה. הגזמנו. הגזמנו עם הדרישות, עם השאלות החותכות. הגזמנו בזילות המאמן וחיתוכו לקוביות קטנות של הספדים או ניצחונות. הגזמנו עם הסטנדרטים ועם זכוכיות המגדלת על כל פיפס קטן. אתם יודעים מה? בעצם, זה לא אנחנו. זאת התקשורת. אנחנו רק מספקים את הרייטינג…
