צ'ולו סימאונה אחד המאמנים המוערכים ביותר בימינו, הגיע לאתלטיקו מדריד קבוצה שלא ידעה הרבה הצלחות. קבוצה שתמיד הסתכלה על הקרב בין ריאל מדריד וברצלונה מלמטה, קבוצה שנגררה אחרי השתיים הגדולות בלי באמת סיכוי להתמודד מולם. היא הייתה השכנה הצנועה ממדריד שמסתפקת במקומות 3-5 ובתקופות קשות התדרדרו עד למקומות 7-10. קבוצה ללא זהות, קבוצה אפורה, הלוזרית – הם רק חלק מהשמות שספגה במשך שנים, הדרבי העירוני הפך לטקס השפלה אחרי 11 שנה בלי ניצחון של האדומים-לבנים והרשימה עוד ארוכה.
ואז הגיע צ'ולו…
אחרי חמש שנים באתלטיקו נראה שסימאונה הוא הגואל של הקולצ'ונרוס, שהוא עשה עם הקבוצה הזאת דבר שהוא לא יאמן, אבל מי שמכיר אפילו במעט את ההיסטוריה של המאמן הארגנטינאי יבין ששינוי זה שם המשחק עבורו. בכל מקום שבו דרך הוא הצליח להוציא מהקבוצות שלו את המקסימום, הזיז הרים וגבעות ועמד במטרות שהציב לנגד עיניו.
היסטוריית האימון של סימאונה התחילה קצת אחרי שערך את משחקו האחרון כשחקן ראסינג קלוב ונקרא אל הדגל להציל את הקבוצה מהקווים. הוא הצליח לשקם את ראסינג שהייתה בקשיים ועזר לה לסיים את העונה בצורה טובה יותר. לאחר מכן, מונה למאמן אסטודיאנטס לה פלאטה וביחד עם שחקנים כמו חואן סבסטיאן ורון, מריאנו פאבונה וחוסה סוסה הוא הצליח לצמצם את הפער בפסגה ולסיים עם אותו מספר נקודות כמו המובילה בטבלה. במשחק האליפות בין השתיים קבוצתו ניצחה וזכתה באליפות אחרי 23 שנים, באותה השנה (2006) סימאונה נבחרת למאמן השנה בארגנטינה ונחשב לסיפור הצלחה.
בדצמבר 2007 סימאונה אימן את ריבר פלייט שהייתה מצויה בקשיים תקופה ארוכה. בעונתו הראשונה הוביל את הקבוצה לזכייה באליפות הקלאסורה לשנת 2008. אך מאוחר יותר התדרדרות למקום האחרון בליגה והדחה ברבע גמר גביע סודאמריקנה גרמו לו להתפטר מתפקידו.
באותם שנים דובר רבות כי הוא מועמד מוביל לאמן את נבחרת ארגנטינה, שמועות שלא נשאו פרי לאור העובדה שבדצמבר 2011 הוא מונה למאמן אתלטיקו מדריד והצליח לקיים באופן מושלם את תכנית 'ההתאוששות' שלו לקבוצות. כל הקבוצות שקיבל סימאונה היו קבוצות בהתדרדרות, קבוצות שאיבדו את הזהות אבל החיבור של צ'ולו ואתלטיקו היה החיבור הנכון. הוא הביא לה תארים (ליגה אירופית, סופר קאפ אירופאי, גביע המלך, ליגה ספרדית, סופרקאפ ספרדי) והיא הביאה לו נחת.
מערכת היחסים בין צ'ולו סימאונה לאתלטיקו מדריד החלה אי שם בעונת 1994 המועדון נאבק נגד הירידה לליגת המשנה וניצל במחזור האחרון בזכות תוצאת תיקו. עונה לאחר מכן, אל הקבוצה הגיע המאמן הסרבי רדומיר אנטיץ' בזמן שרבים עזבו את הקבוצה בין הנותרים שזכו לרגעי התהילה של אתלטיקו מדריד היה דייגו סימאונה. אתלטיקו זכתה באליפות 19 שנה לאחר האליפות הקודמת, והשלימה דאבל לאחר שזכתה בגביע המלך. בשנת 96/97 שיחקה אתלטיקו של סימאונה לראשונה בליגת האלופות והודחה בשלב רבע הגמר מול אייאקס.
בשנים 1997-1999 שיחק צ'ולו סימאונה במדי אינטר שהייתה שרויה גם היא בקשיים לאחר שחוותה כשלונות רבים בזמן שיריבותיה זוכות בתארים, הוא לא נחל הצלחות רבות בקבוצה ממילאנו והצליח לזכות עימה רק בגביע אופ"א בשנת 1998.
בשנים 1999-2003 הצטרף סימאונה ללאציו, שם הוא הצליח לזכות בגביע אופ"א, סקודטו ובגביע האיטלקי (במכלול השנים).
ב-2013, הקדנצייה השנייה של צ'ולו באתלטיקו מדריד, הוא היה הרכש שביקש גויו מנסאנו כשהגיע כמאמן של הקבוצה ממדריד. הוא ידע שזה השחקן שאתלטיקו צריכה בשביל לשחק נכון. הארגנטינאי היה הרכש הנחשק ע"י האוהדים, כשהוא הוצג כשחקן אתלטיקו מדריד בפעם השנייה והקפיץ קלות את הכדור בויסנטה קלדרון כבר אז בימים האחרונים של אוגוסט 2003 נשמעו קריאות 'אולה אולה אולה צ'ולו סימאונה'. הארגנטינאי כבר היה נחשב שחקן ותיק ורצוי והקולצ'ונרוס היו בשיאם כשהם חגגו את השנה השנייה שלהם בליגה הראשונה אחרי תקופה מרה שבה ירדו לליגה השנייה. זאת הייתה קבוצה בבנייה, קבוצה שחיפשה זהות. אתלטיקו מדריד לא יכלה להסתמך על הרעב של פרננדו טורס שנשא את הקבוצה על כתפיו כבר מגיל צעיר מאוד.
מנסאנו ידע לחלק את הנטל ולראות את החשיבות של סימאונה באותה קבוצה. סגל השחקנים בחר כקפטנים את אגילרה, סאנטי ומונו בורגוס, המאמן בחר את סימאונה כקפטן רביעי למרות שמבחינת ותיקות והסדר הנכון היה זה מקומו של טורס להיות הקפטן הרביעי. סימאונה ענד את סרט הקפטן פעם אחת והמהומה שנוצרה עקב ההחלטה של מנסאנו גרמה לכך שפרננדו טורס יהיה הקפטן הקבוע של אתלטיקו מדריד. "הוא לימד אותי להיות קפטן, הוא לימד אותי המון דברים באתלטיקו מדריד" אמר פרננדו טורס על עמיתו לקבוצה דאז ומאמנו כיום צ'ולו סימאונה.
באותה תקופה הארגנטינאי כבר החל את לימודי האימון, הוא חזר לאתלטיקו בשביל להיפרד ועזב אחרי שנה וחצי. הוא חזר לארגנטינה לשנת פרישה בראסינג קלוב ותוך פחות משנה מאז משחקו האחרון ראשי המועדון קראו לו להציל את הקבוצה, הפעם מהספסל. הוא סיים את הקריירה כשחקן כדורגל ומיד לאחר מכן החל לאמן, בדיוק כמו שקרה בעבר ללואיס אראגונס. זה היה הצעד הנכון בשביל איש שחי ונושם כדורגל, "זה בלתי אפשרי לקיים שיחה איתו ולא לדבר על כדורגל" סיפר עליו אחד מחבריו לקבוצה בראסינג קלוב.
הוא הגיע לאתלטיקו מדריד בשביל לשנות את הקצב של הקבוצה אחרי שבפגרת חג המולד אתלטיקו התדרדרה עד המקום העשירי בליגה והודחה מהגביע מול אלבסטה מהליגה השנייה. בסופו של דבר השינוי של צ'ולו גרם לקולצ'ונרוס לסיים את העונה במקום החמישי, נקודה ממוקדמות ליגת האלופות. הוא החליף על הקווים לא אחר מאשר את גויו מנסאנו, שחזר לקדנציה שנייה באתלטיקו לאחר שבקדנציה הראשונה שלו היה אחראי לחזרה של צ'ולו כשחקן לויסנטה קלדרון.
במהלך חמשת השנים של סימאונה כמאמן הקבוצה, הוא הגיע להצלחות חסרות תקדים מבחינת הקולצ'ונרוס.
הוא היה חיוני בכל אותם הצלחות בשנים האחרונות של אתלטיקו מדריד. הוא הכוח והתשוקה בקלדרון, הוא קצת אוהד, קצת מאמן וכמעט תמיד עוד שחקן בסגל "בתוך תוכו הוא מרגיש כשחקן של אתלטיקו מדריד" אמר עליו נשיא הקבוצה אנריקה קרסו. סימאונה נחשב לעוד אוהד מהיציע כמו שהיה בתקופה שלו כשחקן, אפשר לראות זאת בשפת הגוף שלו במהלך המשחקים כשנשארות דקות בודדות שמפרידות את קבוצתו מניצחון. הוא מניף את ידיו ומסמן לאוהדים, תתפרעו, זה שלכם!
אותם האוהדים מאמינים בו בצורה עיוורת והוא מחזיר להם על אותה האהבה. אולי זאת הסיבה שהוא כבר 5 שנים באתלטיקו מדריד בזמן שבשאר הקבוצות שאימן הוא לא נשאר מעל שנה וחצי.
לואיס אראגונס וצ'ולו סימאונה הפכו לדמויות הלחימה של אתלטיקו מדריד, האוהדים קוראים בשמם בשביל לדרוש מהקבוצה שלהם אופי ועוצמה. סימאונה הגיע לאתלטיקו מדריד בשביל ליצור משהו חדש, להפוך את הקבוצה לתחרותית, לזכות בתארים ובעיקר לעמוד בקו אחד עם ריאל מדריד וברצלונה. אחרי עונה אחת באתלטיקו מדריד סימאונה כבר הצליח להעמיד קבוצה איתנה בצילו ובדמותו "בתוך המגרש הוא הורג אותך ולא משאיר עקבות" העיד עליו הבן שלו ג'ובאני שמשחק כחלוץ בגנואה באחד הראיונות. "אתלטיקו משקפת את ראיית המשחק והחשיבה שלו" הוא הוסיף.
משחק אחרי משחק, צ'ולו הצליח לשנות את המנטליות של אתלטיקו מדריד. "הדבר היחיד שלא ניתן לדיון הוא המאמץ הקבוצתי" אמר המאמן הארגנטינאי לסגל שלו וכך היה. המוטו של "משחק אחרי משחק" הפך לחלק מהנאום הקבוע וכך הם הגיעו להצלחות, זכייה בליגה לאחר 18 שנה ומשחק גמר ליגת האלופות 40 שנה אחרי אותו ניסיון כושל מול באיירן מינכן. סימאונה הגיע בלי הרצון להוכיח משהו, בלי לתת הסברים. השחקנים מכבדים אותו וההנהלה גם כן. "הוא האופי שלנו, הוא התחרותיות שלנו, האמונה שלנו" אמר קיקו. "הוא בנה קבוצה של שחקנים שוויתרו על האגו שלהם בשביל משהו גדול יותר" ניתח ראדומיר אנטיץ'.
אז בפעם הבאה שתקראו ללוחמים של צ'ולו סימאונה לוזרים או מפסידי גמרים תזכרו שיש להם על הקווים את האיש שהחדיר בהם תחרותיות, רעב והעמיד אותם בקו אחד עם ריאל מדריד וברצלונה. בפעם הבאה שהוא יגיע לגמר, הוא יזכה בו כי תוכנית 'ההתאוששות' של סימאונה לקבוצות כבר מגיעה לשיאה.
