בשכונת סן סירו במילאנו עומד לו אצטדיון מפואר שידוע לכל אוהד כדורגל ממוצע תחת השם של השכונה בה הוא שוכן.
שמו הרשמי של האצטדיון קרוי על שם אגדת כדורגל מילאנזית ואיטלקית, האיש שהצליל את שחקני נבחרת איטליה ממוות והאיש שכמעט הצליח לגשר בין היריבות העירונית במילאנו בין אינטר אהבתו למילאן פילגשתו. האיש הזה הוא אגדת הכדורגל ג'יוספה מיאצה.
מיאצה נולד (23.8.1910) וגדל בעיר והיה אוהד מילאן מושבע. בגיל 13 הוא ניסה להתקבל למועדון אבל סורב עקב היותו "רזה מדי". בזמן שגלגל להנאתו כדור קלוי מבד ברחובות העיר, ראה אותו במקרה סקאוט של היריבה העירונית אינטרנציונאלה, שדגלה בזמנה לתת צ'אנס לכל אחד, והילד הצנום הוחתם במדיה אחרי מבחנים קצרים אותם עבר בהצלחה. בצד הכחול של מילאנו הילד נכנס לדיאטת סטייקים כדי לצבור מסה ואת הסיבה שבמילאן לא קיבלו אותו, באינטר פשוט ידעו "לתקן". בגיל 17 הוא ערך את הופעת הבכורה שלו במועדון שאליו הוא החל להתחבר אחרי הכעס והאכזבה שחווה ממילאן. שחקני הסגל של הקבוצה לא ידעו איך לקבל את העובדה שילד בן 17, שהצהיר את חיבתו ליריבה העירונית זוכה במקום ב-11 של הקבוצה ואף כינו אותו בכינויים מעליבים כשאחד מהם, "איל באליליה" (חבר האופרה הפאשיסטית באליליה שאספה לשורותיה ילדים בני 10-14, הכוונה הייתה להדגיש את גילו הצעיר ואת העובדה שרק לשם הוא יתאים) נשאר בתור כינוי קבוע. מיאצה לא התרגש מההיעדר תמיכה בו, הוא רק רצה לשחק כדורגל, ועל המגרש הוא הוכיח לכולם כולל חבריו לקבוצה שגיל הוא רק מספר ושהוא ראוי להיות ברמות האלו. מיאצה עדיין מחזיק בשיא אותו קבע בעונת הבכורה שלו (1929-30) לשחקן שכבש הכי הרבה שערים בעונה הראשונה שלו בבוגרים באיטליה (31 שערים).
תחת המשטר הפאשיסטי, אינטר, ששמה שונה לאמברוסיאנה, זכתה ב3 אליפויות וקופה איטליה ראשון (1939) כאשר מיאצה מפלס את דרכו מהר מאוד לנבחרת הבוגרת (ערך את הבכורה בגיל 19). במדי הנבחרת מיאצה היה שותף מלא לזכייה במונדיאל 1934, ויתרה מכך, גם ב1938, מונדיאל אליו ההכנות לא היו אופטימליות כאשר הדיקטטור בניטו מוסוליני שלך את איחולי ההצלחה שלו לקפטן הנבחרת (מיאצה עצמו) עם 3 מילים נושאות אות אזהרה, "תזכו או תמותו".
למזלם של חבריו לנבחרת, מיאצה הגיע חד כמו לפני 4 שנים ושוב הוביל את האיטלקים לזכייה מה שבוודאי חס על חייהם מצד הדיקטטור הפאשיסטי. הזכייה הזו לוותה במספר שערוריות שכללו גם חשדות למשחק מכור ואפילו מיאצה, הדי רגוע בדרך כלל על המגרש, הצליח להיכנס במשחק הגמר לעימות שלא זכה לתגובת השופט, כאשר אחרי תיקול חזק עליו הוא החטיף לבלם שמולו אגרוף ששלח את שחקן ההגנה החסון לדשא.
בחייו האישיים מיאצה ידע עליות ומורדות. לצד כדורגלן מבריק הוא היה ידוע גם בתור אחד שיודע "להנות מהחיים" אך זה איכשהוא לא התנגש לו בקריירה. לא פעם ולא פעמיים ראשי אינטר היו תולשים את שערות ראשיהם כאשר מיאצה, שהיה גר 5 דק' מהאצטדיון בו אינטר (או יותר נכון אמברוזיאנה באותם ימים) שיחקה, לא היה מופיע לרבע שעה לפני תחילתו של משחק. איש משק של המועדון היה נשלח בריצה לביתו רק כדי "לבעוט אותו" מהמיטה, נודף ריח של שמפנייה, בלי לשתוף פנים או להתרחץ היישר לתוך חדר ההלבשה של המועדון שם חיכתה לו בקוצר רוח בידי מאמנו החולצה עם הספרה 9 על הגב. כעבור מספר רגעים אותה חולצה כבר הייתה אחראית ליתרון כפול או משולש כבר במחצית הראשונה של המשחק ולכן האירועים האלו היו ,נעלמים" מסדר היום, מיאצה עצמו היה מעיד "הייתי שומע את הנשיא שלנו אומר שאחרי המשחק הם כבר ידאגו לטפל בי ולהעניש אותי על זה שלא התעוררתי בזמן אבל הייתי שם שלושער, הם היו שמחים ובתוך כל החגיגות האלה הנושא היה חוזר מתחת לפני השטח עד האיחור הבא שלי".
את עונת 1938-39 שבאה מיד אחרי המונדיאל "המסוכן", מיאצה החמיץ בגלל פציעה, ואחרי שאת שנתיו היפות נתן לאינטר בה הוא הספיק להתאהב, הוא עבר למועדון אותו אהד כילד וסורב כנער להיכנס אליו, מילאן. במילאן הקריירה של מיאצה כבר לא ממש הייתה אותו דבר, אם כי הוא עדיין לא איבד את הטאצ' הקטלני שלו. בחזרתו לאצטדיון של אמברוזיאנה, הוא בכה בחדר ההלבשה כי לא הצליח לקבל את העובדה שישחק מול הקהל שתמך בו 13 שנה ברצף. בין כל הדמעות, כשלוח התוצאות מראה 2:1 לטובת המקומיים, מיאצה ניער מעצמו את הסנטימנטים ושלח כדור חד לפינת השער כמו שרק הוא יודע כדי לקבוע 2:2, "אני את שלי עשיתי ואף אחת לא הפסידה, הייתי זקוק לזה בתור חוויה ראשונה של דרבי אחרי שלבשתי את 2 החולצות", הוא אמר בסיום.
הימצאותו של מיאצה בצד האדום לא גרמה לאוהדי אמברוסיאנה לפתח שנאה כלפיו. הרי אינטר עצמה הוקמה על ידי אוהדי מילאן שפשוט לא אהבו שלא כל אחד יכול להתקבל למועדון, אותה סיבה שמיאצה עצמו סורב שם כנער. למרות הייצוג של האדומים, הכחולים דאגו לעודד את חלוץ העבר שלהם ועל האהבה הזאת משני צדדי מילאנו מיאצה כמעט הצליח לגשר בין האידאולוגיות של אוהדי שני המועדונים עד כדי כך שאפילו היו דיבורים על איחוד. פרוייקט זה לא יצא לפועל בסופו של דבר ומיאצה עצמו גם עזב כעבור שנתיים את המועדון האדום ואת העיר כאשר מצאה מלקט ספורטיבי אצל יובנטוס.
ביובה הוא הוסט לכנף ולא הצליח לתפקד כמו שהיה רגיל אבל כשחזק לאמצע ההתקפה שוב הראה את הניצוצות הרגילות שלו. הוא נדד לוארזה ואטאלאנטה במדיה הוא תפקד גם כמאמן חירום ושנה לאחר מכן, בגיל 36, הוא נקרא לדגל של אמברוזיאנה כדי להעזור לה כמאמן-שחקן.
הוא הרכיב את עצמו 17 פעמים בהרכב וכבש פעמיים בלבד אך אלו היו 2 שערי ניצחון במחזורים האחרונים של העונה שהצילו את הקבוצה מירידה. הוא פרש והמשיך כמאמן אמברוזיאנה (שאחרי סיום מלחמת העולם קיבלה את שמה המקורי, אינטר, בחזרה) ואז עבר במפתיע לטורקיה לאימון קבוצת בשיקטאש. הוא שב לאיטליה כעבור שנה ואימן בפרו פאטריה ממנה לקח לאחר מכן שנת שבתון לפני שקיבל את המינוי היוקרתי לאימון ה"סקוואדרה אזורה" אך שרד שם רק שנה אחת, לפני ששוב חזר לאינטר אהבתו ואימן 3 שנים נוספת את ה"נראזורי".
מיאצה הלך לעולמו ב21.8.1999 בעיר רפאלו, יומיים לפני שהיה אמור לחגוג יום הולדת 69. בשנת 2011, 12 שנה לאחר מותו הוא הוכנס להיכל התהילה של הכדורגל האיטלקי.
בשנת 1980 שמו של האצטדיון ששוכן בשכונת סן סירו ושמשמש את 2 המועדונים הבכירים של העיר, במדיהם כאמור מיאצה גם שיחק, שונה רשמית ל Stadio Giuseppe Meazza על שם הכוכב הגדול של העיר. רוב גדול של אוהדי מילאן אינם משתמשים בשמו הרשמי מכיוון שעבורם מיאצה הוא סמל של היריבה העירונית למרות ששיחק גם במדיהם וכאמור גם אהד את הקבוצה והם קוראים למגרש "סן סירו" אבל מי שמכיר ומכבד את הכדורגלן הגדול יודע שכדי ללכת לראות משחק טוב בעיר כל מה שצריך לומר כדי לקבוע עם החברים מקום מפגש זה "Andiamo alla Meazza" ("יאללה הולכים למיאצה").
