בשנות החמישים והשישים חזינו בקבוצות על כמו ריאל מדריד של די סטפנו או ריימס של ריימון קופה וז'וסט פונטן. כיום, בשנת 2019, חלק מהקבוצות ששולטות בסצנת הכדורגל העולמי הן מנצ'סטר סיטי של פפ גווארדיולה, ליברפול של יורגן קלופ, ועד לא מזמן אפילו ריאל מדריד של זידאן.
ישנו אדם אחד שמהווה את שורש ההבדל. אדם אחד שאחראי על שדרוגם העצום של מעמד והשפעת המאמן על קבוצת כדורגל. למעשה, ניתן לומר שהרבה בזכות הלניו הררה, הכדורגל כפי שאנחנו מכירים אותו היום בכלל קיים.
מה שנראה אז, ולפעמים באמת היה, משטר עריצות שלא היה מבייש כמה בני אדם שניהלו קבוצות אוכולוסייה גדולות יותר בעבר הלא רחוק, היווה למעשה את הבסיס להתנהלות של כל מועדון כדורגל מקצועני ברמה הגבוהה ביותר כיום. תוכנית אימונים קפדנית וקשוחה; משמעת נוקשה שלא היה כמותה עד אותה תקופה – דיאטה מסודרת וקבועה, איסור על שתייה ועישון, ושליטה בשעות השינה של השחקנים; קידוש הניצחון מעל הכל, כולל הכדורגל ההתקפי והמבדר; וכמובן, שיטת המשחק הראשונה שבאמת היכתה גלים בכל רחבי העולם – הקטנאצ'ו.
הררה לא נולד כמאמן הגנתי. קריירת האימון שלו החלה הרבה לפני שהגיע לאותה "גראנדה אינטר". כמאמן, הוא זכה ארבע פעמים באליפות ספרד, פעמיים כמאמן אתלטיקו ופעמיים כמאמן ברצלונה, קבוצות ששיחקו את הכדורגל ההתקפי שכולם הכירו עד אז, במערך שלעיתים קרובות כלל ארבעה ואף חמישה שחקני התקפה. אך את המהפכה שלו התחיל באינטר – בזמן שכולם היו אובססיביים להתקפה, לשליטה בכדור ולהעמסת החלק הקדמי, הררה התכוון להשתמש באובססיה הזו נגד היריבים העתידיים שלו.
הררה היה גם מוטיבטור גדול, למעשה הראשון שבאמת ניהל שיחות מוטיבציה לשחקניו – אך לא זו הסיבה שמשפטים שהגה הפכו לשגורים בשיח הציבורי בשנות השישים. המפתח להפיכתו של הררה למאמן הסופרסטאר הראשון אי פעם היה הגרסה המוצלחת שלו לקטנאצ'ו המקורי. ארבעה שחקני הגנה שמבצעים שמירה אישית צמודה ובלתי מתפשרת על שחקני ההתקפה היריבים, ומאחוריהם תפקיד שכבר הספיק למות – הליברו, שתפקידו היה לחלץ כל כדור תועה שעובר את ההגנה לכיוון השטחים המסוכנים, ולאחר חטיפת הכדור לפתוח בהתקפה מתפרצת.
כמו כל שיטה מוצלחת, גם זו של הררה הייתה צריכה להיות אפקטיבית בחלק הקדמי. אף אחד לא הכחיש שהשיטה מבוססת על ההגנה, אך בהתקפה היא הייתה קטלנית במיוחד, לאור יכולת המסירה הארוכה המפותחת של השחקנים שלה, והשימוש של הררה במגנים תוקפים – ניחשתם נכון, גם כאן הוא היה הראשון – גרם לאינטר להפוך לאיום שאף אחד לא הכיר קודם לכן, ושבלתי אפשרי להתמודד איתו בשני צידי המגרש. מהר מאוד אינטר הפכה למעצמה בקנה מידה אירופי, ומילאה את החוסר שהשאירה ריאל מדריד לאחר עידן חמשת הזכיות שלה. היא זכתה בשני גביעי אירופה רצופים, ולמרות שהיו בשורותיה כמה שחקנים נהדרים כמו הליברו והקפטן ארמנדו פיקי, המגן התוקף שכבש כמו חלוץ, ג'אסינטו פאקטי, והפליימייקר הספרדי הנפלא לואיס סוארס, לא היה ספק מי מנהל את ההצגה.
פרצופו הופיע על מגזינים, והגיגיו הושמעו ברדיו מסביב לשעון. בעיתונים, נכתב עליו ללא הפסקה. עולם הכדורגל לא ראה מעולם טקטיקן, מוטיבטור ואדם בעל חשיבה מתקדמת ואישיות מסקרנת כמו זו של הררה, ועולם הכדורגל הגיב בהתאם. בענף שנשלט לחלוטין על ידי הכוכבים והמאמנים הם רק אנשי שוליים, הררה שינה לחלוטין את התפיסה הציבורית כלפי המאמן וחשיבותו. מי שלא השתכנע אז, הבין זאת מצויין כשהגיע רינוס מיכלס, ובעזרת הטוטאל פוטבול שלו הביס את השמירה האישית ואיתה את הקטנאצ'ו – מאמן בעל חשיבה טקטית מפותחת הפך לחובה בכל קבוצה מוצלחת, ושחקן ששומר על כושר, תזונה, בריאות ושעות שינה הפך לחובה בכל קבוצה, נקודה.
כיום, כל חובב כדורגל מבין מצויין את הדרישות מכל שחקן מוצלח ומכל מאמן מוצלח, ושכל קבוצה מוצלחת צריכה את כולם. אך כמו פורצי דרך גדולים אחרים, בזמנו הררה היה עוף מוזר, אפילו משוגע. שלא כמו משוגעים אחרים, השיגעון של הררה בזמנו הפך אותו לכוכב על, ומתנגדיו ישבו במשרדים של עיתונים ולא על כסי מלכות. כך או כך, השיגעון של שנות השישים הוא הסטנדרט חמישה עשורים אחר כך.