על חולצת הכדורגל הראשונה שרכשתי לעצמי מודפס שמו של אנדר הררה. לא מסי, לא רונאלדו, לא רונאלדיניו ולא מראדונה, אנדר הררה. אני בן 17, אוהד כדורגל כ-8 שנים ואוהד יונייטד כ-7 שנים. זכיתי לעקוב אחרי האדומים עוד בעונת האליפות האחרונה, עונת הפרישה של סר אלכס פרגוסון, אולם מאז כידוע יונייטד חווה בעיקר אכזבות, ולכן כשהחלטתי להזמין את החולצה הראשונה שלי, היה לי ברור מה הולך להיות ההדפס (הדי ארוך) על הגב שלה: שמו של השחקן שנתן הכל במהלך כל השנים שלו במועדון, זה שלא השמיע מילה גם אם לא תמיד קיבל מה שרצה, שלא התלונן, שעבד קשה, שהיה מנצ'סטר יונייטד בשנים בהן מנצ'סטר יונייטד לא הייתה מנצ'סטר יונייטד.
בקיץ בו הגיע הררה ליונייטד הוא לא היה הרכש הכי נוצץ, אחריו הגיע אנחל די מריה בקול תרועה, אולם הררה אף פעם לא היה הכי בולט, הכי מיוחד, ואולי זה חלק מהקסם שלו. כשהגיע, הורמו כמה גבות, אפשר לומר שבצדק, שכן להררה לא היה רזומה מרשים מעבר ל-4 שנים באתלטיק בילבאו, אולם עם השנים אפשר היה להבין מה מצא בו לואי ואן חאל. אני אוהד שמאוד אוהב שחקני נשמה, שמשאירים את הלב על המגרש, גם אם הם לא הכי כישרוניים על המגרש, אפשר לקחת לדוגמה בישראל את דן איינבינדר מבית"ר שלמרות שהוא עובר עונה חלשה הוא אחד מאותם שחקנים שנותנים 200% על המגרש, מה שמחפה על כמה חסרונות במשחק שלו. הררה הוא בדיוק כזה, הדבר הכי בולט כשהוא על המגרש, עוד לפני יכולות הכדורגל שלו, זה התשוקה שלו למשחק וליונייטד, הרצון שלו לתת לקבוצה ובעיקר לאוהדים. הוא אמר כבר אינספור פעמים בעבר כמה שהוא אוהב ומעריך את הכדורגל ואת המועדון שהוא משחק בו וזה מתבטא הכי טוב על המגרש, שם הוא מוכיח את זה הכי טוב. מספיק לראות אותו חוגג אחרי שערים כדי להבין, אפילו אם לא הוא כובש את הגול הוא נטרף, על אחת כמה וכמה כשהוא זה שמכניס את הכדור לרשת. הבאסקי גדל במחלקת הנוער של ריאל סרגוסה, אולם זה מרגיש שהוא ביונייטד מאז ומעולם, הוא נושם את האוהדים, חי את המועדון. לא סתם נשמעים הרבה קולות שאומרים שהוא צריך להיות הקפטן הבא של הקבוצה.
מעבר לתשוקה, יש בהררה הרבה מאוד כדורגל. הוא ה-50/50 המושלם: הוא יודע לעשות הגנה, אגרסיבי, חכם ומלא אנרגיות, מאוד פעלתן. המעבר שלו מהגנה להתקפה מצוין ואפשר היה לראות את זה באחד המשחקים הטובים שלו במדי האדומים, ב-2:0 מול צ'לסי באפריל 2017, אז הופקד לשמור על אדן הזאר. אחרי המשחק היה צריך לבדוק אם הבלגי עדיין נושם משום שהררה חנק אותו כל כך חזק במהלך המשחק. המעבר המהיר שלו מהגנה להתקפה בא לידי ביטוי כל כך טוב בשער הראשון של יונייטד, במהלכו חטף כדור בחצי המגרש שלו, הסתובב, התקדם חמישה מטרים ושלח כדור עומק מושלם לראשפורד שהרשית. השער השני כבר היה של הספרדי עצמו. בפן ההתקפי, להררה כדורי עומק טובים והצטרפות מפתיעה מקו שני ועם עוד קצת עבודה וחידוד הוא יכול להיות אף יותר יעיל עבור יונייטד בחלק הקדמי.
החגיגה של הררה אחרי השער מול צ'לסי – כמה תשוקה! (הטוויטר הרשמי של מנצ'סטר יונייטד)
רבות דובר על השינוי שחולל אולה גונאר סולשיאר מאז מינויו לתפקיד המאמן ביונייטד במקומו של מוריניו, תילי תילים של שבחים למאמן הנורווגי ולכמה וכמה שחקנים כמו פוגבה שעשה שדרוג ענק ביכולת שלו, או לינדלוף שהתבגר והתייצב במרכז ההגנה של היונייטד. הררה לא קיבל המון מחמאות כמו הרבה מחבריו אולם הוא אחד האחראים הגדולים לשיפור הענק שהתחולל בקבוצה. בתחילת העונה הוא לא שיחק בחלק גדול מהמשחקים, גם בשל פציעה קלה אך גם מכיוון שמוריניו פשוט לא הרכיב אותו ב-11 הפותחים. אצל סולשיאר הוא הפך לשחקן הרכב קבוע וסוף סוף עזר לחבר את שלישית הקישור שהייתה צריכה להיות השלישיה של יונייטד עוד בעונה שעברה: מאטיץ'-הררה-פוגבה. יש לשלושת השחקנים הללו יחד איזון טוב – פוגבה הוא היצירתי בחבורה, ההתקפי יותר, הטכני, מאטיץ' הוא המטאטא, זה שמנקה מאחורה את מה שצריך, והררה הוא החוליה המחברת בין השניים, הוא גם פה וגם שם, עושה הכל מהכל. התרגשתי לראות את הלחימה האדירה שלו בכל כך הרבה משחקים בתקופה האחרונה. ניתן לראות כמה טעה מוריניו בשנה שעברה עם הררה ועם יונייטד בכלל: כשיש לקבוצה הרכב די קבוע, מסגרת יציבה, היא מצליחה ומחוברת הרבה יותר, כנ"ל לגבי הררה – אם הוא מקבל את המפתחות באופן קבוע, הוא יתן תפוקה. מוריניו עשה את זה נכון בעבר – בעונת 16-17 הוא בנה קישור קבוע עם הררה, פוגבה וקאריק/פלאייני, וכך הצליח להשיג 26 משחקי ליגה רצופים ללא הפסד. בעונה שעברה ובמה שהספיק בעונה זו, מוריניו לא הפסיק להחליף הרכבים ומערכים וזה בהחלט התבטא ביכולת של הקבוצה. הקבוצה שיחקה כאילו הוא בחר 11 שחקנים אקראיים לפני המשחק ואמר להם: "עלו לשחק", בלי שום תוכנית משחק, שום רעיון. הררה עצמו שלא הפסיק לטייל בין ההרכב לספסל רשם ירידה אישית ביכולתו.
השלישיה החזקה של יונייטד באמצע (blame football)
כעת נראה שהררה תפס מקום של קבע בהרכב של מאמנו החדש, והוא חוזר מפציעה בדיוק בזמן לתקופה הכי גדולה בקריירה שלו – השדים נלחמים על מקום בטופ 4 מול טוטנהאם, ארסנל וצ'לסי, ובנוסף הם גם הצליחו להעפיל לרבע גמר ליגת האלופות אחרי הקאמבק העצום מול פריז. לבאסקי תפקיד קריטי בתקופה הכל כך עמוסה הזאת של היונייטד, הוא צריך לעמוד בלחץ ולהנהיג את הקישור ואת הקבוצה במעמדים גדולים וחשובים להמשך הדרך שלה. אם יעמוד במשימה וינהיג כמו שעשה פשוט נפלא בחודשים האחרונים, מנצ'סטר יונייטד תהיה חייבת לחשוב על למנות קפטן חדש אחרי אנטוניו ולנסיה שעוזב בקיץ. חייבת!
