זה לא סוד שבמדינת ישראל על מנת לקבל אסמכתא לאימון בענפי הספורט התחרותיים עד גילאי נערים הדרישה היא 3 שנות ותק בענף(כאשר בכל קורס קיימת אפשרות לאחד-שניים הנקראים "חריגים" שלא היו שחקנים פעילים בעצמם במחלקות הנוער) ולהיות מעל גיל 16. רשום גם בדרך כלל שנדרש לעבור מבחן עיוני ומעשי לפני קבלה לקורס אך מאחר והמכללות השונות מקבלות כסף פר ראש המבחנים הללו אינם זוכים ליותר מדי התייחסות אך באותה נשימה אפשר לומר שמי שאינו שחקן טוב לא אומר בהכרח כי הוא אינו מאמן טוב ולכן המבחנים הללו אינם מעידים על הרבה. הקורסי לימדה נכון להיום בהתאם לחוק הספורט כוללים בין 52-60 לימודי מדעים (בכדורגל וכדורסל) ובין 140-160 שעות לימודים ענפיים (בכדורגל וכדורסל) בפועל על אף שתוכן הלימוד והדרישה של מנהל הספורט ברורה ומפורסמת לכל הכלים הניתנים בקורסים הללו אינם מספיקים על מנת לצאת לשוק העבודה ויעידו על כך מאמנים בתחילת דרכם.
אחת הבעיות המרכזיות של מאמנים בעיקר כאלו שאינם חריגים היא שיש נטייה לשחזר מתודות אימון ישנות שאנחנו יודעים שכבר אינן רלוונטיות להיום, רוב המאמנים שיוצאים מקורסי ההכשרה קיבלו רק טעימה קטנה מעולם האימון ולמעשה במהלך האימון רק מתרגלים ומתרגלים ולא לומדים ומלמדים! למעשה אחד הדברים הכי בולטים לעין באימון שגרתי ואקראי של קבוצה במחלקת נוער אפשר לראות שכל אימון ייפתח בחימום כבן 15 דק', ימשיך לבין 30-45 דקות חלק עיקרי בכולל בעיקרו עבודה טקטית או תרגול של נושא מסוים ו30 דקות בערך משחק בסופו שבו המאמנים מקווים שהשחקנים יישמו את מה שלמדו ב-45 דקות שקדמו למשחק את מה ש"למדו". הטענה העיקרית שלי כלפי המבנה הסטנדרטי הזה והדי שכיח הזה באימונים הוא על סמך ההסכמה הרחבה שבשעה וחצי אימון בממוצע של 3-4 יחידות של אימון בשבוע גג זה לא מספיק בכלל על מנת לפתח שחקנים לרמות הגבוהות ובכל זאת כחצי מהאימון מתבזבז על משחק וחימום כאשר מאמן יכול לדרוש מהשחקנים להגיע רבע שעה לפני תחילת האימון כדי לעשות את החימום בחוץ או בחדר הכושר אם יש כדי שכשהאימון באמת מתחיל והזמן מגרש/אולם מתחיל לרוץ יהיה ניתן להתחיל ישר בחלק העיקרי של האימון, שהחלק העיקרי של האימון צריך להיות מוקדש ללפחות 40% לימוד, הסברה ודגשים ו60% לתרגול, הערות ותיקונים ושהחלק האחרון של המשחק אם הוא באמת נחוץ אז שהוא יהיה ספציפי וממוקד למה שנלמד ותורגל בחלק העיקרי של האימון על מנת באמת לנסות וליישם את הדברים ולא לסמן וי ביומן.
בעיה נוספת היא בניית מערך האימון וזה בהמשך ישיר לחלוקת הזמנים של האימון. בצער רב אני אומר שמעטים המאמנים שבאים עם תכנית אימונים מובנית ומסודרת לפי נושאים מרכזיים עליהם מתמקדים לאורך זמן כפי שצריך להיות לדוגמא: ספטמבר- כושר גופני וקורדינציה, אוקטובר- שליטה בכדור, נובמבר- הגנה וכו'. כיום המאמנים למעשה בונים את האימון הבא על סמך המשחק שהיה דבר שראוי מאוד שיהיה בקבוצה בליגת תחרותית בוגרת ובכירה ופחות בגילאים צעירים בייחוד באלו אשר נחשבות כליגות תחורתיות אך הן ללא טבלה ופרסום תוצאות אשר בדיוק מהסיבה הזו בוטלו הטבלאות בליגות הללו שכן המאמנים יתמקדו בפיתוח שחקנים ולא בהשגת תוצאות וכמו שאני קורא לזה "סתימת חורים" רגעית שלא מניבה שום תוצאה לטווח הרחוק.
דבר נוסף שאותי אישית מאוד מתסכל לראות אצל שחקנים ושחקניות צעירים שבאה כתוצאה מהמאמנים זה קיבעון מחשבתי. שחקן שמרגילים אותו מגיל צעיר רק לתרגל, שחק ולרוץ מבלי ללמד אותו לעצור ולחשוב ולהבין את המשמעות של הדברים שהוא עושה במגרש, הוא מקובע לדרך שבה הוא למד אך ההבדל בין שחקן מקובע מחשבתית אך מוכשר לבין שחקן טיפה פחות מוכשר אך בעל מסוגלות למידה והבנה היא שלזה שמקובע מחשבתית יש גבול מסוים להתפתחות המקצועית שלו לעומת ה"לומד והמבין" כי כיום אחד הדברים החשובים שמאמנים מסתכלים עליו בעיקר בליגות הבכירות היא הבנת וחוכמת משחק(לרוב גם שחקן חכם יקרא "שחקן של מאמן") כי הערך של שחקן חכם בקבוצה שווה הרבה יותר משחקן מוכשר ככל שיהיה אך לא חכם. התפתחות מקצועית של שחקן הולכת יד ביד עם התפתחות מחשבתית ושכלית של השחקן ולכן כאשר אנחנו מתרגלים ומרגילים את השחקנים לעבוד כמו רובוטים אנחנו פוגעים בהתפתחות השכלית שלהם ולמעשה פוגעים בהם מקצועית לטווח ארוך על אף שבטווח הקצר זה מניב תוצאות. לכן, מאמנים יקרים בכל לשון של בקשה תלמדו את השחקנים גם את הראיית משחק, גם לחשוב, לאמץ קצת את המוח ולא פחות חשוב לתת המון תרגילים שמאמצים קורדנטיבית את הראש ומעמידה את השחקן בהמון מצבים של "קבלת החלטות" ולעצור ולהסביר כאשר הם טועים על מנת לאפשר לשחקן לרכוש חכמת משחק.
דבר נוסף אותו אני רואה במחלקות הנוער וגם הוא חלק בלתי נפרד מהענפים התחרותיים הוא המשחקי ליגה/גביע. אחד הדברים החשובים שמאמן נמדד בהם מעבר לעמידה שלו מול הקבוצה והיכולת להעביר אימון ותוכן זה גם היכולת לנהל משחק. לא מעט מאמנים חוטאים בהתנהגותם על הקווים שפוגעת בשחקנים אך באותה הזדמנות גם בתדמית המאמן על הקווים. כתבה מעניינת שפורסמה ע"י אוריאל דסקל ב24.01.2019 בכלכליסט הנקראת " צעקת על שחקן? טעית. בריונים בחליפות מאמנים" עוסקת בדיוק בהשוואה בין הגישה הישנה של מאמן עצבני וצורח על הקווים שהעידה פעם על קשיחות ובנייה מנטלית של שחקן לבין הגישה המודרנית של היום שמבינה שדווקא מאמן רגוע ושקט על הקווים שמשדר שליטה ואיפוק ויודע להעביר את המסר שלו לשחקנים לא באמצעות צעקות ואיבוד עשתונות אלא בדיבור רגוע ושקט משפיע לחיוב על השחקנים הרבה יותר, מפתחת את השחקן הרבה יותר ויתרה מכך גם מחנכת את השחקן הרבה יותר מאשר המאמן ש"חי את המשחק" כי ככה התרגלנו לקרוא למאמנים שצורחים על הקווים. חשוב לזכור שבעבודה עם נערים/ילדים המאמן לפני הכל הוא גם מחנך ולכן יש חשיבות מאוד גדולה לשחקנים כל מילה שהמאמן אומר ועל כן מאמן/ת שצורח על הקווים כי הוא "חי את המשחק" למעשה רק מגדיל את הלחץ על אותו שחקן/ית ובמקום להשיג את התוצאה הרצויה שבמהלך הבא של אותו שחקן הוא לא יטעה הוא למעשה רק הגדיל את הסיכוי לטעות חוזרת של אותו שחקן כי היום בפסיכולוגיה אנחנו יודעים שמוטיבציה שנובעת ממקום שלילי כמו פחד וחשש יוצרת את התוצאה ההפוכה שנרצה להשיג להבדיל ממוטיביציה ממקום חיובי של ביטחון עצמי לאחר חיזוק חיובי שבונה ומעצים. חשוב לי להדגיש שמאמן לא נמדד לפי הדציבלים אליהם הוא מגיע בקווים משמע מאמן שהרים את הקול שלו על מנת ששחקנים ישמעו אותו לא בהכרח מאמן רע שמאבד עשתונות אלא הדגש הוא על הבחירת מילים של מאמן ועל השפת גוף שהוא משדר, אף אחד לא מצפה ממאמן לשבת אנמי על הספסל ולצפות בו כאוהד מתורבת אך כן מצופה מהמאמן לשמור על פאסון מסוים ולברור מילים בכובד ראש לפני שהוא פונה לשחקן.
לסיכום במקום להאשים את השחקן הישראלי בהיותו עצלן או לא כישרוני מספיק או עוד הרבה טענות כאלו ואחרות שנזרקו כלפי השחקנים צריכים קודם כל המאמנים להסתכל על עצמם ולתת ביקורת קודם כל לעצמם ועל האגף להכשרת מאמנים ומדריכים במנהל הספורט לעשות רפורמה משמעותית בהכשרת המאמנים ומדריכים על מנת גם להקנות למדריכים ומאמנים ומתחילים יותר כלים פרקטיים על מנת להיות מאמנים טובים יותר וגם להעלות את הקריטריונים לקבלה לקורסים השנים על מנת להפוך את המקצוע לבעל ערך גבוה יותר כי על אף שהתייחסתי לטעויות שהמאמנים עושים גם אלו שמעל המאמנים, המנהלים המקצועיים ותנאי השכר של המאמנים אינם חפים מאשמה שכן לא מעט מאמנים העבודה היא לא שליחות עבורם אלא רק השלמת הכנסה ועל כן תוכן הכתבה כלל לא נוגע אליהם.
הרעיון להשאיר את המשחק לסוף האימון אינו מובן לי כלל אם רוצים שהשחקנים ישחקו רעננים מבחינה מוחית-עליהם לשחק באמצע האימון. כשהם משחקים בסוף האימון בד"כ הם גם עייפים והמוח שלה מתפקד פחות טוב, לכן גם הלמידה מהמשחק קטנה יותר. כל תרבות האימון ושפת האימון השתנתה. האימון הופך יותר אישי ומותאם, וגם מערכת היחסים בין המאמן והשחקן השתנתה לבצורה משמעותית. יש דור של מאמנים בגישת ה "ניוסקול" אבל ממשיכים להכשיר מאמנים בגישת ה "אולד סקול". עצוב.