מט באזבי אימן וניהל את מנצ'סטר יונייטד במשך 24 עונות. החל מאמצע שנות הארבעים עד סוף שנות השישים של המאה הקודמת. בעשור שקדם למינויו, יונייטד טיילה בין הליגות. עד באזבי, בעצם מיום היווסדה, לא היה ביונייטד שמץ של גדולה. סתם קבוצה, עוד קבוצה, הקבוצה השנייה של מנצ'סטר, סיטי קדמה לה, באזבי עצמו בא מסיטי. בעונה הראשונה שלו ביונייטד היא סיימה במקום השני, בעונה השנייה לקחה גביע ומשם הכל התחיל להתגלגל.
יונייטד של באזבי לא נשענה או שאבה מהמסורת של קודמותיה, כי לא היה על מה להישען. היא לא דמתה לשום קבוצה של המועדון כי לא היה למה להידמות. באזבי יצק את המסורת ובנה את האתוס במו ידיו. הוא עיצב את סגנון המשחק שלה שהפך לחלק מהמסורת שלה. יונייטד שהתפתחה תחתיו התחייבה לכדורגל התקפי, זורם, קבוצתי, כדורגל של נגיעה אחת בכדור שמגובה באנרגיות אינסופיות ומחויבות גדולה. כל שחקניה, דורות של שחקנים, שאותם איתרה גידלה וטיפחה, חלקו את אותם עקרונות משחק, גם הסופרסטארים, כולם שימרו את המסורת של יונייטד.
אלכס פרגוסון קיבל את יונייטד ב-1986, 17 שנים אחרי שבאזבי פרש. אלה היו 17 שנים שבהם יונייטד דמתה למכבי חיפה: מה שלא תעשה, כמה שלא תשפוך, מה שלא תקנה, את מי שלא תמנה, תמיד תקבל את מכבי חיפה. יונייטד ירדה ליגה בשנים האלה. עברו שם: וילף מקגינס, פרנק אופארל, טומי דוקרטי, דייב סקסטון ורון אטקינסון. היא הייתה בשנים ההן מה שמקובל לכנות קבוצת גביע טיפוסית. רק האתוס שבאזבי הותיר אחריו בידל אותה ונתן לה מעמד ייחודי שלא הייתה ראויה לו בשל הישגיה. יונייטד הייתה בשנים האלה קבוצה של מגן הקהילה.
פרגוסון התנתק מקודמיו, לקח את יונייטד שלו וחיבר אותה ישירות לזו של באזבי. 17 שנים שבהם יונייטד איבדה את זהותה היו כלא היו. פרגוסון השיב לה את עקרונות המשחק שבאזבי כונן; את האידאולוגיה שמחייבת טיפוח שחקנים צעירים שבאים משורות המועדון, או שנרכשים בגיל שבו עוד אפשר לעצב אותם; את הרוח הגדולה, המיוחדת, שנושבת במועדון מאז אסון מינכן. בשורה התחתונה – במשך 73 שנים נמצאו רק שני מאמנים שנמצאו מתאימים ליונייטד. האחד בנה את האתוס, השני השיב אותו לאחר שהיה נדמה כי אבד. הם מחזיקים את המפתחות, הנוסחה בידיהם, רק הם מכירים אותה.
בין פרגוסון לבין מוריניו יונייטד חזרה להיות מכבי חיפה. מוריניו קיבל את יונייטד בשל כרטיס הביקור שלו, אותו הוא נושא מאז ימיו בפורטו. הוא יודע לנצח משחקי כדורגל טוב יותר מכל מי שנמצא בסביבתו. כשקיבל את פורטו היא הייתה הקבוצה השנייה בפורטוגל. כשעזב אותה כעבור שתי עונות היא הייתה הקבוצה הראשונה. מוריניו הביא לה אליפות, גביע וגביע אופ"א בעונה הראשונה, ועוד אליפות ואת הצ'מפיונס בעונה השנייה. עד שמוריניו הגיע לצ'לסי היא הייתה קבוצה זוהרת וסקסית מהרובע האמיד של לונדון. נראתה טוב לעיתים, אבל אף פעם לא ניצחה.
איך מוריניו הצליח לבלבל את כל עולם הכדורגל? להפוך משחקן אפור ובינוני לאחד המאמנים המשפיעים בתולדות המשחק, שלקח קבוצות טובות, ובמקום להפוך אותם למעולות הפך אותן לרעות? והאבסורד הכי גדול פה – הוא הצליח לזכות בכל תואר אפשרי שהוא התחרה עליו. איך הוא עלה על הנוסחה הזו? בואו ננסה לגלות.
בנעוריו שיחק מספר משחקים במועדונים קטנים בפורטוגל, אך לא בלט כשחקן. מחוץ למגרש, לעומת זאת, הראה יכולות מרשימות מגיל צעיר, כשהכין דיווחי משחק לאביו השוער הפורטוגזי פליקס מוריניו. מוריניו החל את דרכו כאשר מונה ב-1992 למתורגמן של בובי רובסון, מאמנה של ספורטינג ליסבון, לאחר מכן עבר לפורטו. עם הזמן העביר רובסון סמכויות מקצועיות למוריניו עד שמינה אותו לאחד מעוזריו.
בהמשך אותו עשור שימש כעוזר מאמן במספר קבוצות, בין היתר היה עוזרו של לואי ואן חאל בברצלונה בשנים 1997-2000. עד שבשנת 2000 החל מוריניו, ששימש כעוזר מאמן במועדון הפאר הפורטוגלי בנפיקה ליסבון, את קריירת האימון המקצוענית שלו. הוא החליף את המאמן הראשי בקבוצה, הגרמני יופ היינקס, שהתפטר. לאחר תשעה משחקים דרש מוריניו את הארכת חוזהו לעונה הבאה. בעקבות זאת החליט יו"ר הקבוצה לפטרו, חרף ניצחון 3-0 על ספורטינג ליסבון בדרבי.
בעונת 2001/2002 אימן מוריניו את הקבוצה הפורטוגלית לייריה. באמצע העונה, בעת שלייריה דורגה במקום החמישי בליגה, חתם מוריניו בפורטו. את עונת 2001/2002 סיימה פורטו במקום השלישי (מוריניו הצטרף אליה בינואר 2002), אך לאחר עונה זו יצר מוריניו את אחת הקבוצות החזקות ביותר בהיסטוריה של הכדורגל הפורטוגזי.
בעונת 2002/2003, עונתו המלאה הראשונה בקבוצה, זכה באליפות עם 27 ניצחונות, 5 תוצאות תיקו ו-2 הפסדים בלבד, בהפרש של 11 נקודות מבנפיקה, המועדון ממנו פוטר שנתיים קודם לכן. כמו כן, זכה באותה עונה בגביע הפורטוגזי ובגביע אופ"א, לאחר ניצחון 3-2 בהארכה על סלטיק במשחק הגמר, מה שהפך לטרבל מרשים.
ההישג מהעונה הקודמת היה נדמה כקשה לשבירה, אך בעונה שלאחר מכן זכה עם פורטו באליפות קלה, ה-20 במספר בהיסטוריה של המועדון, עם יתרון 8 נקודות על המקום השני, כשקבוצתו מפסידה לראשונה באותה עונה רק חמישה שבועות לפני סיום הליגה. בגמר הגביע הפסידה פורטו לבנפיקה, אולם שבועיים מאוחר יותר, זכה מוריניו בליגת האלופות לאחר ניצחון 3-0 על מונקו במשחק הגמר, כשלכל אורך הטורניר הפסיד רק פעם אחת, לריאל מדריד בשלב הראשון.
לאחר הזכייה בליגת האלופות, מוריניו עבר לצ'לסי ביוני 2004 והפך לאחד המאמנים עם השכר הגבוה ביותר בעולם. בחודשיים הראשונים של העונה ספג ביקורות על סגנון משחקו ההגנתי, אשר הפך להיות מה שמגדיר אותו בסופו של יום, אך בהמשך החלה צ'לסי לשחק בצורה התקפית יותר ועד דצמבר הגיעו לראש הליגה האנגלית ולשלב הנוקאאוט של ליגת האלופות.
ב-27 בפברואר 2005 הוביל את צ'לסי לזכייה בגביע הליגה לאחר ניצחון על ליברפול 3-2 בהארכה. במרץ, הוביל את צ'לסי לניצחון דרמטי על ברצלונה לאחר הפסד 2-1 במשחק הראשון, צ'לסי הבקיעה 3 שערים ב-15 הדקות הראשונות של המשחק השני בדרך לניצחון כללי 5-4.
עם הזמן היה ברור שמוריניו הוא מיוחד מאוד – בתור מאמן ובתור אדם, וב-31 במרץ קיבל מוריניו עונש השעיה משני משחקים בינלאומיים וקנס, לאחר שהקניט את השופט אנדרס פריסק לאחר ההפסד בליגת האלופות לברצלונה. מוריניו אמר שאחד האנשים מצוותו ראה את פרנק רייקארד, מאמן ברצלונה, מדבר עם פריסק בהפסקה, וטען שזה מה שהשפיע על החלטותיו.
ב-30 באפריל 2005 הבטיחו מוריניו וצ'לסי את הזכייה באליפות, 50 שנה לאחר האליפות הקודמת של המועדון, עם ניצחון 2-0 על בולטון וונדררס באצטדיון ריבוק. למרות זאת, בליגת האלופות הודחה מהתחרות בשלב חצי הגמר לאחר הפסד לליברפול, בעונה זו נבחר כמאמן השנה של ה-BBC. בנוסף לכל, ב-29 באפריל 2006 ניצחה צ'לסי את מנצ'סטר יונייטד 3-0 וזכתה באליפות השנייה ברציפות בהדרכת מוריניו.
אחרי שתי אליפויות רצופות את עונת 2006/2007 פתחה צ'לסי בצורה פחות טובה, בין השאר בשל פציעתו של השוער פטר צ'ך. עם זאת צ'לסי, נשארה בתמונת האליפות עד למחזורים האחרונים אך לבסוף זכתה בה מנצ'סטר יונייטד. צ'לסי זכתה בגביע האנגלי כשניצחה 1-0 את אותה מנצ'סטר יונייטד שזכתה בתואר האליפות של צ'לסי.
יחסיו של מוריניו עם בעלי הקבוצה, רומן אברמוביץ' היו מעורערים, ופתיחת עונה בינונית בשנה לאחר מכן דרדרה את מעמדו בעיני הבעלים. ב-20 בספטמבר 2007, בהחלטה משותפת עם מנהלי הקבוצה, סיים מוריניו את דרכו בצ'לסי כשאברהם גרנט ממונה כמחליפו. מוריניו, או "The Special One" ("המיוחד") כפי שקרא לעצמו כשחתם בקבוצה, היה יקיר האוהדים שלא הסכימו לקבל את עזיבתו.
ב-2 ביוני 2008 חתם מוריניו באינטר מילאנו. בעונתו הראשונה זכה עם הקבוצה באליפות, הגיע לשמינית גמר ליגת האלופות וחצי גמר הגביע האיטלקי. בסוף אותה עונה חוזהו הוארך עד 2012. בשנת 2010 זכה בליגה באליפות ובגביע האיטלקי ובכך השלים דאבל. באותה השנה הדיח מוריניו את צ'לסי, קבוצתו לשעבר, בשלב שמינית גמר ליגת האלופות ובחצי הגמר, נגד ברצלונה, הפייבוריטית לזכייה, ניצח 3-1 בסן סירו.
בקאמפ-נואו שיחק מוריניו בשיטה הגנתית מיוחדת, בעיקר לאחר שנותר עם 10 שחקנים, וקיבל הרבה ביקורות על שיטת המשחק, חיוביות ושליליות. במשחק עצמו הפסיד 1-0 והעפיל לגמר. באותו גמר זכה להניף את הגביע כשניצח 2-0 את באיירן מינכן, וקבע טרבל היסטורי ראשון לאינטר ובכלל לקבוצה איטלקית. בזכייה זאת הפך לשלישי בהיסטוריית הכדורגל שזכה בליגת האלופות (או גביע אירופה לאלופות) בשני מועדונים שונים.
במאי 2010 חתם לארבע עונות בריאל מדריד בהן הרוויח כעשרה מיליון אירו בעונה. ב-31 במאי 2010 הוצג רשמית מוריניו כמאמן ריאל מדריד. ב-29 בנובמבר 2010 ברצלונה אירחה את ריאל מדריד למשחק ליגה בקאמפ נואו, בו הנחילה לקבוצתו של מוריניו תבוסה 5-0. ב-2 באפריל 2011, כמאמן ריאל, חווה מוריניו הפסד ביתי 1-0 לספורטינג חיחון ששבר עבורו רצף של 150 משחקי בית ללא הפסד. רצף זה נמשך מאז 23 בפברואר 2002, כאשר מוריניו עדיין אימן את פורטו.
ביוני 2013 מונה למאמן צ'לסי בפעם השנייה, והוביל אותה עד לחצי גמר ליגת האלופות, שם הודחה על ידי אתלטיקו מדריד. בעונת 2014/2015 זכה עם הקבוצה בגביע הליגה ובאליפות אנגליה, בפעם השלישית שלו ובפעם החמישית לקבוצה. ב-17 בדצמבר 2015 פוטר מאימון הקבוצה, לאחר שהקבוצה הפסידה ב-9 משחקים מתוך 16 מתחילת העונה. לאן הוא הלך? למנצ'סטר יונייטד כמובן – וגם אותה הצליח להחריב בשיטה שלא מתאימה ל-DNA של המועדון.
בדצמבר 2018 פוטר לאחר הפסד ליגה לליברפול – אללי, דווקא מול ליברפול? והתרחקות נוספת של הקבוצה מצמרת הליגה. פיטוריו מיונייטד גרמו למניה של המועדון לזנק ב-6 אחוז בבורסה של ניו יורק. הנוכחות של מוריניו במועדון משפיעה על ערכו בבורסות המרכזיות, מעלה או מורידה את ערך הנכס. בעבר העלתה, כיום היא מורידה.
הכישלון ביונייטד זה כישלון שיהיה קשה לקום ממנו. מוריניו היה מהפכן, בזכות אישיותו, בזכות הכדורגל שלו, בזכות ההכנה הטקטית של קבוצותיו. גם ונגר נחשב למהפכן בחלק הראשון של הקדנציה שלו בארסנל עד שמוריניו הגיע ופשט את עורו. היום יש לשניהם את אותו המעמד, אלה שעשו פעם דברים גדולים. הם עוד יכולים למצוא את עצמם מתמודדים זה מול זה על הג'וב בבשיקטאש.
