ב-1996 דרך לראשונה אולה גונאר סולישאר באולד טראפורד. סיר אלכס פרגוסון המנג'ר המיתולוגי של השדים האדומים חלם ימים ולילות על אלן שירר הגדול בתקווה שיסכים לעזוב את בלקבורן רוברס שגנבה ממנצ'סטר יונייטד את האליפות באותה השנה ויהווה לחוד החנית של החבורה האגדית שנקרתה לימים "תינוקות פרגי". שירר סירב, חתם בניוקאסל ופרגי החליט להביא את הכישרון הנורווגי הצעיר של מולדה שעשה שמות מעבר לים. אוהדי יונייטד ציפו לחלוץ הגדול בממלכה (ויש אומרים שגם הטוב בהיסטוריה) וקיבלו ילד אלמוני מסקנדינביה. אך מה שהסתמן בתור פלופ שייבעט חזרה למקום ממנו בא, הפך לסיפור מדהים בן עשור שכלל המון תארים, שערים, דמעות, פציעות וכמובן איך אפשר לשכוח את הדחיקה הגדולה ביותר בהיסטוריה של הכדורגל בגמר ליגת האלופות 1999.
עם פרישתו ב-2007 נשאר גדול שחקני נורבגיה במנצ'סטר כדי למלא את משרת המאמן של קבוצת המילואים האדומה. כעבור שלוש שנים, לאחר 15 שנים מחוץ לבית, חזר לאמן את מולדה שזכרה לו את עונת 6\1995 במהלכה כבש 31 שערים ב-38 משחקים. סולשיאר עזב את מולדה לעונה בודדת כדי לנסות לרשום הצלחה גם עם קארדיף סיטי, אך נכשל וחזר לקדנציה שנייה אצל הנורווגים בכחול. סולשיאר מאמן גדול מאד בקנה מידה מקומי, אך אם הייתם מגיעים אליו בתחילת השנה לנורבגיה כדי לנבא לו שהוא עתיד להחליף את ז'וזה מוריניו הגדול ויועדף על פני זידאן, קאריק ופוטצ'ינו, כנראה שהוא היה חושב שהשתבשה עליכם דעתכם, כי מי היה משער שקבוצת פאר כמו מנצ'סטר יונייטד תסכים לחשוב בכלל על מאמן נורבגי עם רזומה מקומי בלבד כמועמד למשרת המנג'ר במועדון?
אך כדורגל הוא דבר יפיפה ואולה גונאר סולשיאר הוא הפתרון הטוב ביותר למנצ'סטר יונייטד כרגע. כנראה בגלל שהוא בדיוק ההיפך הגמור ממוריניו. בניגוד ל-"מיוחד", לסולשיאר אין שיגעון גדלות, הוא עונה לכתבים והעיתונאים בחיוך ומתנהג בצניעות. סולשיאר הוא ההיפך הגמור ממוריניו הוולגרי שלא סופר אף אחד- לא את ההנהלה לא את הצוות המקצועי ואפילו לא את השחקנים והקפטנים שלו, הופך ארגז של בקבוקי אנרגיה כשקבוצתו כובשת שער ומתגרה בקהלי היריבות, בעוד סולשיאר ה-"מענטש" חילק שוקולד לכל איש משק בקבוצה ביום שהגיע למתחם האימונים. במשך 90 דקות שפת הגוף של סולשיאר סיפקה שמחה, התלהבות, הזדהות עם המועדון והשחקנים ותשוקה למשחק יותר ממה שסיפקה זו של מוריניו במשך קצת יותר משנתיים.
אך מעל הכל, סולשיאר הוא ההיפך הגמור ממוריניו ששם את עצמו, את הטקטיקה, את המערכים והחילופים שלו במרכז בעוד סולשיאר הבטיח שישחק הרבה יותר התקפי מקודמו וייתן לשחקנים את חופש הפעולה וקרדיט לבטא את עצמם על המגרש. משחקו הראשון של סולשיאר היה בסימן של סגירת מעגל, הוא חזר לאצטדיון בקארדיף בו נחל כישלון חרוץ כמאמן וקבוצתו שהרבתה לבעוט לשער ולשחק בדיוק את הכדורגל לו הנורבגי התחייב כבשה חמישה שערים לשערו של ניל את'רידג' האומלל. גם במשחקו השני של סולשיאר על הקווים, קיבלה יונייטד יריבה בהזמנה לאחר שאירחה בביתה את נועלת הטבלה, האדרספילד אותה ניצחה בתוצאה 3-1 כאשר פול פוגבה הנמסיס של מוריניו נעץ צמד שערים.
כמובן שאם לוקחים בחשבון את העובדה שמוריניו פוטר מאוחר מדי והטיל הרס רב מדי בקבוצה, יחד עם זאת שסולשיאר הוא עדיין מאמן חסר ניסיון ברמות הללו, קשה לומר באופן נחרץ שהוא האיש שיוציא את יונייטד לדרך חדשה. אך סולשיאר לא הגיע העונה כדי לספק תוצאות, הוא הגיע כדי לרפא את מנצ'סטר יונייטד- מראשון השחקנים ועד לאחרון האוהדים. הוא הגיע כדי להזכיר למנצ'סטר יונייטד מי היא באמת. מנצ'סטר יונייטד נחבלה קשות מתקופתו של מוריניו- היא איבדה את הזהות שלה בעונה האחרונה ונראה היה כי מלבד השם, הסמל והמדים האדומים אין קשר ולו הקטן ביותר בין יונייטד של היום לבין זו של אלכס פרגוסון. קברניטי המועדון, בראשותו של אד וודוורד, המושמץ ככל שיהיה, עשו בשכל כשמינו את סולשיאר- מנג'ר שהגיע כדי לעשות "כיבוי והפעלה מחדש" למערכת ומעניק ניחוח מתקופות יפות יותר.
לא בטוח שבכלל שעוד יעשו סרט הוליוודי על החתימה של אולה גונאר סולשיאר במנצ'סטר יונייטד, למרות שמנצ'סטר יונייטד נמצאת כרגע במצב של אופוריה בעקבות חתימתו, סביר להניח שאם היא לא תעבור מהפך מנטלי, טקטי ופיזי בחודשים הללו, יונייטד תפסיד לפ.ס.ז', תודח מליגת האלופות ותסיים את העונה מחוץ לרביעייה הראשונה, בעוד סולשיאר עצמו לא יקטוף את פירות ההצלחה וישוב במהרה לאימון מולדה. אך אם בסיום העונה הזו נוכל לראות ניצוץ מאותה מנצ'סטר יונייטד הגדולה והמוכרת, סולשיאר את שלו עשה.
