עכשיו כשהקוף של העונה המושלמת ירד להם מהגב, הראמס חזרו לשחק פוטבול בראש שקט וניגשו למאבק החשוב באמת – הקרב על הדיוויז'ן, בו הם מובילים בצורה די משכנעת, כי ככה זה כשהקבוצה משחקת בצורה די משכנעת.
- הסיהוקס פתחו את המשחק בצורה מצויינת עם שני דרייבים ראשונים שהסתיימו בט"ד. למעשה, בשלושה מתוך ארבעת המשחקים האחרונים הסיהוקס הבקיעו ט"ד בדרייב הראשון, כשב-34 האחרונים הם לא עשו זאת אפילו פעם אחת. למשך שני הדרייבים האלה ולמעשה שאר המשחק, ההתקפה של הסיהוקס עשתה את מה שהייתה רגילה לעשות למרות היעדרו של שחקן קו ההתקפה הטוב ביותר שלה העונה, די.ג'יי פלוקר. הגנת הריצה של הראמס היא אולי החולשה הגדולה שלה וזה איפשר לסיהוקס להריץ את הכדור בחופשיות ובביטחון – וזו בדיוק הייתה הבעיה.
- למה זו הבעיה? כי זה גורם לנו לחשוב שההתקפה של הסיהוקס היא טובה מספיק כדי להפוך אותה לקבוצה שיכולה להתחרות על פלייאוף. אבל למעשה, יש בהתקפה הזאת הרבה חסרונות ובעיות שמתחילות, לדעתי, במתאם ההתקפה ובין ביתר בגישה שלו. נחזור לזה אחר כך.
- הראמס כבר הפכו את החיתוך המושלם דרך הגנות לשגרה. זה לא מובן מאליו כלל והם גורמים לזה להיראות ממש כך. כמו שטוני רומו אהב להגיד במהלך המשחק – הראמס מריצים פחות או יותר את אותם דברים, אבל בכל פעם גורמים לזה להיראות אחרת לגמרי. או לחילופין, הם מריצים דברים שונים ממערכים זהים לחלוטין. זו קבוצה שמשאירה אותך, בתור מתאם הגנה, עם הראש מסתובב, וגורמת לך לרדוף אחריה ללא תכלית – כי היא תמיד תהיה צעד אחד לפניך.
- הפאס ראש של הראמס הגיע במלוא כוחו הלילה, כשהצליח להביא לחץ בערך בכל דרופבק ואהרון דונלד היה כרגיל בראש הפירמידה עם שניים וחצי סאקים. זה התאפשר הרבה בזכות קבוצה יריבה שהיא כמעט האנטי-תזה של הראמס, ששמה את עצמה פעם אחר פעם במצבים שהיא לא מצויידת להתמודד איתם. אבל הקרדיט מגיע לקבוצה שלא סתם מחזיקה במאזן מרשים של 9:1 – יש לה כישרון עילאי בשני הצדדים של הכדור ובשני הצדדים של הסיידליין.
- 273 יארד בריצה לא יספיקו לך כשאתה לא מצליח למסור את הכדור כשצריך – וסיאטל היא התקפה חד גונית בהיבט הזה, אבל לא רק – מהלכי המסירה עצמם נהיים צפויים מדי, קלים מדי לשמירה, לא תואמים את הסיטואציה בה נמצאת הקבוצה ולא מתאימים את עצמם למהלך המשחק. והנה הנקודה – בכמה וכמה דרייבים הסיהוקס פתחו עם שתי ריצות, מה שבאופן טבעי יביא אותך לדאון שלישי ו-5 ומעלה מדי פעם. פעם אחר פעם הראמס הגיעו לווילסון (הפעם, בניגוד לשבוע שעבר, קשה היה להאשים אותו בארבעת הסאקים שחטף) בדיוק במצבים האלה, ופעם אחר פעם המשיכו לעלות הסיהוקס במערכים ריקים ולא השאירו עזרה בפרוטקשן, שפשוט לא היה שם במהלכי המפתח. התקפה שלא יודעת למסור את הכדור לא תמיר את הדאונים השלישיים החשובים האלה, לבסוף גם תאבד כדורים ולא תנצח משחקים – ואני לא ממש בטוח שזה עובד גם הפוך.
אז כאמור – הפסד של סיאטל לגרין ביי בעוד ארבעה ימים יבטיח לראמס את ראשות הבית, אם ינצחו את הצ'יפס במקסיקו. מבחינת סיאטל, אם היא עדיין שואפת לפלייאוף, היא יכולה להרשות לעצמה בערך הפסד אחד בשבעת המשחקים שנותרו לה – לא אידיאלי, בטח כשאחרי גרין ביי מחכות גם קרוליינה, מינסוטה וקנזס סיטי (עם משחקי מוקש מול אריזונה והניינרס באמצע). זו משימה קשה, כמעט בלתי אפשרית, עבור קבוצה שהראתה שהיא יכולה לשחק עם הגדולות, אבל לא לנצח אותן.
