תאמינו או לא, הדרבי של מדריד לא תמיד היה תחרות מלאת שנאה על השליטה בבירת ספרד. זאת אומרת, השנאה מעולם לא חסרה. אבל למשך פרקים ארוכים בהיסטוריה של שתי הקבוצות, זו לא הייתה ממש תחרות.
בכל המספרים ההיסטוריים, השליטה של ריאל מוחלטת. בין אם מדובר בכמות ניצחונות היסטורית ובוודאי בתארים, אתלטיקו תמיד הייתה הקבוצה השנייה של מדריד ולא הצליחה להשאיר ספק בכך מעולם. למעשה, גמר הגביע הספרדי של 2013, דווקא בברנבאו, היה המשחק שסיים תקופה של 14 שנים ללא ניצחון של אתלטיקו בדרבי, בליגה או בגביע.
למרות אותה שנאה מרה בין אוהדי הקבוצות, שמגיעים מרקעים פוליטיים וחברתיים שונים בתכלית – כמו כל יריבות ספורט גדולה – לא מעט שמות גדולים לבשו גם את חולצת הפסים וגם את המדים הלבנים. בשני הקיצים האחרונים, שלושה שחקנים ששיחקו באחת הקבוצות עברו ליריבה שלה. הנה כמה מהשמות שעשו זאת במהלך ההיסטוריה.
נתחיל עם כמה שמות מעט מפתיעים. את הסיפור של ראול אין חובב כדורגל ספרדי שלא מכיר – אגדת ריאל מדריד התחיל את ההתפתחות שלו כשחקן אצל אתלטיקו, אך עבר לריאל בגיל 15 כשנשיא המועדון דאז, חסוס חיל, לקח החלטה איומה אחת מני רבות וסגר את מחלקות הנוער של המועדון.
מספר 7 אגדי אחר של המועדון הלבן, חואניטו, שיחק גם הוא במחלקת הנוער של אתלטיקו בשנות השישים. חוסר המזל שלו היה מאופי שונה – הוא שבר את עצם השוק במהלך הניסיון שלו להגיע לקבוצה הבוגרת, ובכך למעשה איבד את ההזדמנות באתלטיקו. למזלו, הוא הצליח לשקם את הקריירה שלו בבורגוס, לפני שהגיע למועדון שתמיד חלם עליו, ונתן בו 10 שנים גדולות.
כשחקן וכמאמן, לואיס אראגונס הוא אולי האדם המשפיע ביותר בתולדות אתלטיקו מדריד. אך גם הוא ניסה קודם את מזלו ביריבה העירונית – רק אחרי שלא הצליח לחדור לסגל הבוגר של ריאל, שכלל באותו הזמן את כל הגלאקטיקוס המוקדמים, הגיע אראגונס לאתלטיקו ויצר קשר בלתי ניתן לפרימה.
חואנפראן, המגן הימני הפותח של אתלטיקו כיום, התחיל גם הוא את הקריירה דווקא בצד הלבן, ואף הספיק לשחק כמה משחקים רשמיים כילד צעיר – אך לבסוף נמכר לאוססונה ומשם הגיע לאתלטיקו, בה פרץ בגיל מאוחר. הסיפור של חואן מנואל חוראדו הוא די דומה ומתרחש בערך באותן שנים – רק שחוראדו גם לא הצליח להשתלב בצורה טובה מדי באתלטיקו, ומצא את עצמו מטייל בעולם – רוסיה, לונדון וגם דובאי נמצאים בין היעדים.
חוסה אנטוניו רייס הוא מקרה די מיוחד ומסקרן – בסוף סאגה טעונה בין ארסנל לריאל מדריד, הושאל רייס לעונה אחת בריאל, בה כבש כמה שערים קריטיים כולל צמד במשחק האליפות של 2007. אך בעונה העוקבת, ארסנל מכרה אותו דווקא לאתלטיקו, בה הוא נתן כמה מהשנים היפות שלו בקריירה לצד כוכבים עתידיים כגון פרננדו טורס, קון אגוארו ודייגו פורלאן.
אחד השמות היותר מסקרנים שעומדים בקריטריון הוא זה של מיקל סולר. הוא לא היה שחקן גדול בשום צורה או דרך, בסך הכל שחקן כדורגל מגוון שתמיד הצליח למצוא את החור למלא. זה עזר לו לחבר קריירה של כמעט 700 משחקים רשמיים בשמונה קבוצות שונות – והוא הפך לשחק הראשון והיחיד אי פעם ששיחק עבור שתי הגדולות של מדריד, וגם שתי הגדולות של.. ברצלונה.
אבל סיימנו עם שמות מסקרנים. כעת נעבור לשמות הגדולים באמת.
לרשימה הנדירה של שחקנים ששיחקו גם בברצלונה, גם באתלטיקו וגם בריאל, הצטרף בשנת 1990 האיש והרעמה הבלונדינית, ברנד שוסטר. בניגוד לרוב האחרים, שוסטר הפגין יכולת נפלאה בכל מקום בו שיחק – בין אם בשמונה השנים שלו בברצלונה, בשנתיים לצד ה"קינטה דל בויטרה" בריאל, או בשלהי הקריירה האירופית באתלטיקו.
בעוד שוסטר עזב את ה-"קינטה" לאתלטיקו, לפני היה אחד הוגו סאנצ'ס, שעשה את הדרך ההפוכה בשנת 1986. סאנצ'ס אמנם זכה בפיצ'יצ'י בעודו קולצ'ונרו, ואף עזר לקבוצה לסיים עם כמעט דאבל, אך את השנים הבאמת טובות שלו הוא עשה בריאל – כולל ארבע זכיות רצופות בפרס הפיצ'יצ'י, כשבכל אחת מהן הוא כבש 27 שערים לפחות. בנוסף, הצליח סאנצ'ס להשוות את שיא השערים לעונה אחת של טלמו סארה, עם 38 – מספר אסטרונומי בתקופה בלי אתם יודעים מי.
מעברים בין אתלטיקו לריאל התקבלו באופן היסטורי בצורה מאופקת למדי – ועם זאת, קשה מאוד לציין שמות גדולים באמת שעשו את המעבר לפני גיל הנוער. לאחרונה, כאמור, עברו שלושה שחקנים ששיחקו במועדון אחד אל היריבה העירונית שלו – תאו הרננדס נמכר בקיץ שעבר לריאל מדריד וכעת מושאל אצל סוסיאדד, אנטוניו אדאן הגיע לספסל של אתלטיקו לאחר שבילה תקופה ממושכת בספסל היריב.
וכמובן, אחת מאבני הפינה של אתלטיקו מודל צ'ולו עשה את המעבר דווקא ליריבה השנואה בקיץ האחרון. קורטואה אמנם היה מושאל בלבד לאתלטיקו, אך זה היה לתקופה ארוכה מספיק כדי ליצור קשר אמיתי עם הקהל והעיר – אפילו משפחתו נשארה במדריד כשהוא עבר לקבוצה לה היה שייך, בלונדון. הפעם, נפגשות הקבוצות בברנבאו (שבת, 21:45), אבל אין ספק שפס הקול לעלייה שלו למגרש במטרופולטיאנו, יהיה שריקות בוז צורמות במיוחד.
שתי הקבוצות של מדריד כבר נפגשו, כזכור, העונה – זה קרה בטאלין במסגרת הסופרקאפ האירופי, בו כמובן ניצחה אתלטיקו בתוצאה 4:2 משכנעת. שתי הקבוצות לא פתחו את העונה מי יודע מה, עם איבודי נקודות מדרכים ומקומות פחות צפויים ויכולת חלשה מאוד באופן עוד פחות צפוי. אך בהתאם לקלישאה מסויימת, אל הדרבי שתי הקבוצות צפויות להניח הכל בצד ולהביא רק את הכדורגל הטוב ביותר שלהן. אתלטיקו אמנם שולטת בפרק הנוכחי של הסיפור, כשהפסידה רק דרבי אחד מתוך עשרת הדרבים האחרונים בליגה, אך לא זה מה שיבטיח לה ניצחון כאן. למעשה, רחוק מזה מאוד.
עוד בסוף השבוע הקרוב בספרד:
ברצלונה תנסה להתאושש מההפסד שלה ללגאנס ותארח את אתלטיק בילבאו העיקשת (שבת 17:15).
ולנסיה המקרטעת תפתח את יום שבת עם משחק צהריים לא פשוט באנואטה מול ריאל סוסיאדד (14:00).
סביליה תחפש להירגע מההיי של התבוסה על ריאל מדריד, ותתארח באצטדיון הקטן אך עוין של אייבר (שבת 19:30) .
משחקים נוספים:
ראיו וייקאנו – אספניול (שישי, 22:00)
הואסקה – ג'ירונה (ראשון 13:00)
ויאריאל – ויאדוליד (ראשון 17:15)
לבאנטה – אלאבס (ראשון 19:30)
בטיס – לגאנס (ראשון 21:45)
סלטה ויגו – חטאפה (שני 22:00)
