לעיתים רחוקות מגיע שחקן שאי אפשר שלא להתפעל ממנו, פנומן שגורם לאוהדים של יריבות מרות להריע לו למרות הסמל על חולצתו. אוהדי בלאנקוס שרופים צעקו "הפנומן האמיתי" לכבוד אלסנדרו דל פיירו ואפילו המאמן ממדריד דאז, ברנד שוסטר, הצהיר שהוא נהנה לראות את האיטלקי מנצח את קבוצתו, שלושער של רונאלדו הבריזלאי בתיאטרון החלומות במנצ'סטר שהדיח את השדים האדומים מליגת האלופות היה הצגה שהמקומיים לא יכלו להתעלם ממנה, במקרים נדירים יותר שחקן מורעים על ידי אוהדי היריבה העירונית כגון אנדרס אינייסטה ואספניול. אולם, המקרה של נצר היה מיוחד עוד יותר, הוא קיבל תשואות סוערות מרבבות ישראלים בתקופה הזוהר של הנבחרת לאחר אחד ההפסדים הגדולים ביותר בהיסטוריה של הכחולים-לבנים. הסיפור המיוחד של גרמני מעוטר ביותר.
גינטר נצר נולד ב-14 לספטמבר 1944 במינשנגלאבך שבגרמניה. הוא נדבק לקבוצה המקומית כמו דבק תעשייתי, בגילאים הצעירים הוא שיחק באקדמיות במחוז עד שלבסוף חתם על חוזה מקצועני ב-1963 בבורוסיה מינשנגלאדבך. עד שהגיע למועדון, בורוסיה הייתה קבוצה זוטרה ששיחקה בעיקר בליגות הנמוכות פרט לתקופת הרייך השלישי (התקופה בה אדולף היטלר הצורר היה בשלטון האימפריה). בעונה בה הוחתם הם עלו ליגה, כך גם כן בעונה הבאה וכבר ב-1965 הם שיחקו בבונדסליגה כאשר נצר פתח על עיוור כל משחק ומשחק. הקבוצה, אותה אימן ואנס וייסויילר, אופיינה בסגנון התקפי ופתוח, סגנון שהתאים כמו כפפה ליד לסגנונו של נצר שפתח את מרכז השדה בעזרת היצירתיות שלו. בזכות נצר ועוד שחקנים צעירים ורעננים כמו יופ היינקס, ברטי פוגטס והרברט וימר, השחורים-לבנים קבלו את הכינוי "השייחים" שנשאר עם הקבוצה עד היום. כל עונה הקבוצה המשיכה להתקדם בסולם, הם סיימו במקום השלישי שתי עונות ברציפות, בשתי העונות העוקבות הם זכו באליפות מעל היריבה המרה באיירן מינכן. זו הייתה הפעם הראשונה בתולדות הבונדסליגה שקבוצה זכתה בשתי אליפויות גב אל גב. בעונה שלאחר מכן הם חזרו למקום השלישי בליגה, אך בגזרתו של נצר זו הייתה עונה מהטובות בקריירה שלו, עונה שכללה זכייה בכדורגלן השנה בגרמניה. בנוסף לכך, הוא החל לקבל הכרה ואהדה בתקשורת הארצית, השילוב של המראה של ת'ור יחד עם אורח החיים הבזבזני של איירון מן הפך אותו לגיבור העל של כל הנשים הגרמניות ונבל העל של כל הגברים הגרמנים. האמירות הישירות והבוטות שלו לתקשורת המשיכו לעורר את העניין של כל תחנת תקשורת שהייתה קיימת, נצר הוציא כמה ציטוטים מפורסמים מפיו, כאשר גולת הכותרת היה: " בשבת זה 11 אנשי עסקים משחקים כדורגל, כל אחד עם האינטרסים שלו וביחד מנסים למצוא הצלחה".
ב-1972, נצר נאלץ לתת מנוחה לתקשורת הגרמנית עם הכרזה על מעבר שובר קופות לריאל מדריד. מהלך שנועד כדי לנגוד את החתמת יוהאן קרויף אצל ברצלונה, מה שמעיד על איכותו כשחקן. באותה השנה, הוא קיבל את ההזדמנות הממשית הראשונה שלו בנבחרת הלאומית לאחר שנתן הופעה נוראית במוקדמות היורו של 1968 במשחק שנצרב בזיכרון הגרמני כ"הבושה של טירנה" (הבירה של אלבניה, שם שוחק המשחק שנגמר בתיקו מאופס). ארבע שנים לאחר מכן, גם כן במוקדמות היורו, אובארט, הקשר שהועדף על פניו הוכה במכת הפציעות ולכן נצר נשלח לכר הדשא והיה חלק אינטגרלי מניצחון אדיר על אנגליה בוומבלי בתוצאה 3:1, כיפור על הבושה ששינה את דעת הקהל עליו כשחקן נבחרת. הוא המשיך את הקריירה בסיוע לבלאנקוס בזכייה של ארבעה תארים: שני גביעי הליגה ושני אליפויות. ב-1974 הגיע המונדיאל, בו נצר שותף רק ל-21 דקות בגארבג' טיים, החלטה שנראתה תמוהה ביותר לאור הכושר המרהיב שהציג. התאוריה המקובלת היא של פרנץ בקנבאואר, המנהיג של ה"מאפיה של באיירן מינכן" לא רצה אותו על המגרש והציע למאמן הצעה שאי אפשר לסרב לה. נצר היה מואכזב מאוד מכך, הוא הצהיר לאחר המונדיאל שהוא לא מרגיש כאלוף עולם. לאחר המונדיאל הוא בילה עוד שנתיים במדריד, קפץ לגיחה קצרה בציריך ופרש ממשחק פעיל בגיל 33. לאחר פרישתו הוא עובר לתפקיד מאחורי הקלעים, כמנהל המקצועי של המבורג. בניצוחו המבורג הנציחה את דור הזהב שלה עם שלוש אליפויות בונדסליגה ב-8 שנים וזכייה בליגת האלופות ב-1983 (מפעל שאז נקרא גביע אירופה לאלופות) על יובנטוס באתונה. בתום התפקיד הזה הוא פתח סוכנות לפרסום בציריך בה עבד עד 1997 שהוזמן להיות פרשן כדורגל בארץ מולדתו. הוא נעתר להצעה וסיפק 13 שנים מבזרות בכיסא הפרשם, כולל תקרית זכורה מאוד עם מאמן הנבחרת ב-2003 לאחר תיקו מביך עם איסלנד. כעת הוא כותב טור קבוע בעיתון הבילד המקומי.
לסיכום, נאחל יום הולדת 74 לאחד מהקשרים הטובים ביותר בתולדות הבונדסליגה!