בוקר ניו יורקי טיפוסי, וויליס מתעורר מהשעון מעורר הכי טוב שיש: הרעש הלבן של התפוח הגדול. הוא מתקשה לקום מהמיטה מבלי לצעוק אנקת כאבים. בקושי עומד על רגליו, הוא קם, מתקלח ומתלבש, מנסה להתעלם מהכאב. ריד מעביר כמה שעות בניסיון לשכוח מהכאב, אך הוא מסרב לעזוב. כמה שעות טובות עוברות, וויליס כבר בדרך לאצטדיון, הוא נחוש בדעתו לשחק למרות כל הקושי. הצוות הרפואי נותן לו זריקה ישר לרגל בשביל לאלחש את הכאב. וויליס עלה לפרקט המסנוור בקול תרועות סוערות, אולם הוא לא שמע אותן, הוא היה נתון במצב של ריכוז עילאי, צולע באגרסיביות כמו ג'ון וויק לאחר מסע הרג. מבט חטוף ליריבים שלו, הם קפואים מתדהמה. ספורטאים יכולים לשחק דרך כאבים חזקים, ג'ק יונגבלאד הטיל טרור על קוורטבקים יריבים עם רגל שבורה, שחקן הפוטבול רוני לוט ביקש שיחתכו לו את האצבע כדי שיחזור למגרשים כמה שיותר מהר, מייקל ג'ורדן שיחק עם שפעת ופול אינס דימם כל הדרך להעפלה למונדיאל. אולם, לאף אחד לא היה עול על גבו כמו לוויליס. הוא לא סחב רק את קבוצתו על גבו, אלא גם את כל העיר ניו יורק, את פרנק סינטרה, את פסל החירות, את ספייק לי, את טיימס סקוור על שלל תייריו האסייאתים. הוא הסתכל לווילט "קיים יחסי מין עם כל האוכלוסיה של פתח תקווה" צ'מברליין, שהוא גבוה ממנו בראש וחזק ממנו בהרבה, ללא שום טיפת פחד. וויליס גמר את המשחק כבר בדקות הראשונות, הוא קלע את שתי הסלים הראשונים של הניקס, ברגע שהכדור השני נכנס אוזניו של ריד השתחררו כמו פקק שמפניה, את התרועות הללו שמעו עד לבייג'ינג.
זה היה משחק 7 בגמר 1970, הניקס מול הלייקרס במאדיסון סקוור גארדן. הניקס עלו ליתרון 3:2 בסדרה אך איבדו את ה-MVP של העונה הסדירה בתהליך. משחק שש היה בשליטת הלייקרס, ווילט צ'מברליין היה בלתי ניתן לעצירה בהיעדרו של וויליס. עד ממש לרגעי המשחק לא היה ידוע עם ריד יעלה לפרקט, אך הוא לא היה יכול להרשות לעצמו לשבת בצד. "ידעתי שאם לא הייתי עולה, הייתי מסתכל עוד 20 שנה במראה וחושב מה היה קורה אם" אמר וויליס. וואלט פרייז'ר, שצלף 36 נקודות וצבר 19 אסיסטים במשחק הזה אמר שריד היה בדיוק הבוסט המנטלי שהניקס היו צריכים, "ראיתי אותו מסתכל על שחקני הלייקרס וחשבתי לעצמי שאנחנו יכולים לעשות את זה".
בכדי להעריך את ה"קפטן" בצורה הראויה ביותר, יש לחזור למקום בו הכל התחיל: דובאך, לואיזיאנה, מקום הולדתו. עירייה קטנה, ענייה וחקלאית. הוריו של וויליס עבדו קשה כל כך בכדי להבטיח לוויליס חינוך ראוי, ו-וויליס תמיד העריך את כמה שהוריו עמלו בשבילו, הוא נתן להם הכל, על המגרש ומחוצה לו. לאחר התיכון, וויליס נרשם לגראמבלינג קולג', מכללה שחורה באופן היסטורי, קרוב למקום הולדתו כי לא רצה להתרחק ממשפחתו. הוא היה אבן הפינה של קבוצה שזכתה בשלוש אליפויות במחוז הדרום-מערבי. בשנת הסניור שלו, הוא עשה דאבל-דאבל של 26.6 נקודות ו-21.3 ריבאונדים בממוצע. בזמנו במכללה הוא גם הצטרף לאחווה מיוחדת במינה שנקראה "פיי בטה סיגמה", זו לא הייתה אחוות קולג' טיפוסית שמככבת בסרטים הוליוודים שונים, ב"פיי בטה סיגמה" ניסו לטפל בנושאים קהילתיים חשובים. המטרה העיקרית שלה הייתה משהו שנהיה קרוב מאוד ללבו של ריד: הסתכלות על הפרט בצורה אובייקטיבית ועכשווית, מבלי לתת לעברו להיות בעוכריו. בתום לימודיו ריד נרשם לדראפט ונבחר בסיבוב השני בשנת 1964, בבחירה השמינית סך הכל (בשל מחסור הקבוצות בעידן הזה, הסיבוב הראשון של הדראפט כלל 7 בחירות בלבד).
כבר בעונתו הראשונה הוא הוכיח את שוויו לכל האומה. במרץ של 1965, הוא תפר 46 נקודות מול הלייקרס, רמז מטרים למה שיתרחש בעתיד. ריד הוביל בגאון את הניקס למאזן הטוב שלהם בשש השנים האחרונות בזכות שהיה מקום חמישי בריבאונדים ושביעי בנקודות למשחק. בעונה השנייה של ריד בליגה, הניקס הביאו את וולט בלאמי, שחקן שתפס לוויליס את תפקיד הסנטר. ריד לא פצה פה והחליף לעמדת הפאוור פורוורד, שם המשיך להיות אול סטאר פרלימנרי בשנים הבאות. בעונת 68/69, הניקס החזיקו את התואר של קבוצת ההגנה הטובה ביותר, היריבים שלה קלעו 105.2 נקודות למשחק בלבד, עם וולט פרייז'ר שניהל את העניינים מחוץ לצבע והנוכחות של ריד בתוכו היה קשה מאוד לקלוע על הניקס. באותה עונה ריד שבר את שיא הריבאונדים לשחקן הניקס בכל הזמנים, לאחר רק 4 עונות בליגה בקבוצה שקיימת מאז 1943.
העונה העוקבת הייתה עונת האליפות הראשונה, עליה פריטתי כבר לעיל. הניקס המשיכו להיות מעצמה גם בשנים לאחר מכן, והם הצליחו להוסיף עוד טבעת ב-1973. בעונה הזו וויליס לקח צעד אחורה בשל הפציעות שלו, אך היה מנהיג רוחני א-לא יודיניס האסלם שסייע בדרכו שלו. בשל בעיות בברכיו ריד נאלץ לפרוש בשנה הבאה, במסיבת העיתונאים של פרישתו, המאמן של הניקס דאז, רד הולצמן, עלה לבמה עם סכר רעוע על צינורות הדמעות שנאבק להשאירם בפנים. "אנחנו מאבדים שחקן כדורסל אדיר ובן אדם אדיר עוד יותר" פרט המאמן על מיתרי הקול שלו שפרטו לכולם על מיתרי הלב. וויליס גם הודה בעצמו כמה הוא מדוכא שהוא לא היה יכול לשחק יותר את הספורט שכל כך אהב.
רק בדיעבר רואים כמה הקריירה של וויליס ריד הייתה כה עשירה ופורייה. בשבע העונות הראשונות של הקריירה שלו, בהן שיחק לפחות 73 משחקים כל אחת, הוא זכה בטבעת פעמים כאשר נבחר ל-MVP של הסדרות בשתי הפעמים. הוא נבחר גם לרוקי השנה, MVP של העונה הסדירה, 5 פעמיים אול-NBA וקבוצת ההגנה פעם אחת כל זה בזמן שהוא עושה דאבל-דאבל בממוצע לקריירה שלו. לאחר פרישתו ב-73', עונה בה סייע לניקס לזכות באליפות השנייה והאחרונה עד כה בתולדותיה, ריד קיבל את העבודה לאמן את הניקס אך עזב אותה די במהרה. הוא ניתר למכללת קרייטון שם בילה יותר מעשור, לאחר מכן הוא קיבל את משרת עוזר המאמן בסיינט ג'ונס, משם הוא חזר לאמן במקצוענים כעוזר אצל ההוקס והקינגס. לאחר עונה רעה כמאמן הראשי של הנטס, הוא מונה לנשיא במועדון והעלה אותו רמה. הבחירות של דרק קולמן וקני אנדרסון בדראפט התבררו כטובות וההחתמה של דראזן פטרוביץ' השלימה סגל שהתמודד על האליפות בשנים הקרובות. הנטס הגיעו לגמר שנתיים רצופות בין 2002 ל-2003. הוא עבר עוד כמה תפקידים ב-NBA והחליט לצאת לפנסיה ב-2007. אף על פי שריד אלמוני יחסית לשחקן שחקוק בספרינגפילד, בניו יורק לא שכחו את התרומה שלו. ב-1984 הוא הוזכר בלהיט של קרטיס בלאו "Basketball", שיר הנושא של אחד מהמשחקים הטובים בכל הזמנים, NBA 2K12, וגם ב-"Long burn the fire" של הביסטי בויז.
הניקס מחכים למושיע שיגיע שוב, הם לא זכו באליפות מאז זמנו של ה"קפטן", התקשורת בניו יורק תהנה להמשיך לצלוב את הניקס לעוד שנים רבות אם לא יבוצעו כמה מהלכים בעתיד הקרוב.
