השבוע, לפני כ52 שנים, התחולל לו משחק בלתי נשכח. גמר מונדיאל 1966, אותו גמר -שזכה לשיא צפיות לגמר בבריטניה כולה עם למעלה מ 32 מליון צופים, הוא גם זה שפתח ביריבות המרה בין השתיים- שנמשכת עד היום. האם אחרי יותר מיובל, מאז ה 4-2 האגדי, סגנון היריבות נשאר אותו הסגנון?
ב 11 ביולי 1966, התכנסו להן דאז 16 נבחרות אל הטורניר המדובר ביותר בעולם עד היום. את הטורניר המדובר אירחה לראשונה אנגליה, וכל הממלכה הייתה בשיאה. לא היה ברור, מדוע מולדת הכדורגל אירחה את הטורניר רק 36 שנים אחרי היווסדו. בתקופה שלאחר שתי מלחמות עולם, של אירופה לבנה וסגורה שרק מלקקת את פצעיה, חובת ההוכחה הראשית הייתה על המעצמה הבריטית. אנגליה על כתפיה נשאה רגשות מעורבים של העם, שרצה להביא בפעם הראשונה הביתה את הגביע. וכך היה: היא דהרה אל הגמר אחרי שלב בתים מוצלח בו גברה על שתי הלטיניות מקסיקו ואורוגוואי, והשאירה במקום האחרון יריבה שנואה אחרת, צרפת ; את ארגנטינה של 66' היא בעטה הביתה עם 1-0 קטן ; בחצי הגמר, חלפה גם על פורטוגל של אאוזביו – ואז ניצבה אל מי שתיהיה יריבתה השנואה ביותר בספורט עד הלום.
משחק בלתי נשכח
לאחר עוד משחק בלתי נשכח בחצי הגמר, הקשור גם הוא במלחמת העולם הארורה, גרבה גרמניה המערבית 2-1 על ברית המועצות בחצי הגמר. אל הגמר התייצבו השתיים, ב 30 ביולי 1966. יש לציין שזהו היה המשחק הראשון הרשמי בניהן, כאשר עד אז בוצעו רק משחקי ידידות בעלי אינטרס פוליטי בין השתיים.
המשחק נפתח בסערה, אל מול 97 אלף צופים בוומבלי שגדשו כל פינה אפשרית ביציעים. הלמוט האלר של אאוגסבורג העלה את הגרמנים לייתרון כבר בדקה ה 12', אך ג'ף הרסט, הכוכב של אותו היום מיהר להשוות רק כ 6 דקות לאחר מכן. מרטין פיטרס הפך בדקה ה 78', והיה נראה שהכל ורוד. אך אז הגיח לו וולפגנג ובר בדקה האחרונה למשחק, והשתיק את וומבלי עם דחיקה לרשת בדקה ה 90'. השופט פסק הארכה, והממלכה הריחה צרות.
עם הדקות התווספו להם עוד ועוד בריטים שהתגודדו סביב מקלטי הרדיו בבתים ובפאבים של לונדון, כדי להיות עדים למה שייקבע את גודל היום הזה. זה השתלם להם בדקה ה 101'. בדקה ההיא בעט הרסט (שוב הוא) בעיטה חזקה שניתזה מרגלו על המשקוף הגרמני, ונחת במדויק על קו השער. השופט השוויצרי בגד באחותו הגדולה ומיהר להכריז על שער לטובת האנגלים, אך לאחר מחאות והמולה בכל האצטדיון ניגש להתייעץ עם האיש שיהפוך לאחד האהודים בממלכה. טופיק בחראמוב האזרי, השימש כקווין באותה העת, סימן שער. ה 3-2 השנוי במחלוקת אושר, והוציא את האויר מריאותיהם של המערב גרמנים. הרסט (שוב הוא) חתם את השלישי שלו ואת הרביעי של האנגלים בדקה ה 120', שוב בשער שנוי במחלוקת, לאחר שלטענת רבים בכלל התרחש לאחר שריקת הסיום. דרך אגב, גם הרסט עצמו כעבור ימים רבים הודה כי עד היום הוא לא יודע אם השער הזה היה חוקי או לא.
אבל כל השאר היסטוריה. אנגליה צהלה ושמחה, וקטפה את הגביע הראשון והיחיד בתולדותיה עד היום. השמועות על הגמר נפוצו בכל רחבי תבל, ואותה גרמניה של אז לא תשאר חסרת תגובה. המאנשאפט של אז חזרו מזרחה מושפלים, אך עם הרבה רגשות נקם, שיכתיבו את נתיב העתיד בין השתיים.
לא רק בשדה הקרב
גרמניה העיקשת עשתה את שלה ונקמה כבר במונדיאל הראשון שהגיע לאחר המפלה, מקסיקו 70', עם נצחון 3-2 דרמטי על האנגלים בהארכה. שירי נאצה בין מחנות האוהדים החלו להכתב, ובניהם הנורא והידוע עד היום : "2 מלחמות עולם וגביע" של האנגלים, הנוהג ללעוג על אותו היום ועל העבר הפוליטי בניהן. מצידם של הגרמנים, מאז אותו הגמר משמש כינוי הגנאי "שער וומבלי" לשער לא חוקי שמובקע עד ימים אלו בבונדוסליגה. באיטליה 90' נקמה שוב העיקשת באנגלים עם 1-1 דרמטי, ופנדלים ששלחו את גרמניה עד לגביע אותו חגגה עם איחודה באותם הימים. אך זה ממש לא היה הסוף.
היריבות המוגזמת החלה לגלוש גם לתרבות. "פסל האלופים" המתאר את הזכייה מ 66' נחנך בוומבלי באפריל 2003, כשהוא נחשף על-ידי הנסיך באותם הימים; מקרים שונים עד היום החלו לנסות את מזלם בפענוח של אירועי הגמר ; והיו גם פרסומות לקיטקט ולאדידס, ששחזרו בפארודיה את אירועי הגמר למטרות שיווק ופרסום. הצד האנגלי החל להגזים עוד יותר עם לכתו מן העולם של טופיק בחראמוב, אותו קוון אזרי (שזכה מהם לכינוי "הקוון הסובייטי") שאישר להם את השער הבלתי נשכח. במסגרת מוקדמות מונדיאל 2006, במשחק בין אנגליה ואזרבייג'ן, אוהדי אנגליה הגיעו להניח פרחים על קברו, והשתתפו ביחד עם הרסט, כובש השער, בטקס עסקני שכלל את ראשי פיפ"א כדי לספוד לו.
שלושת הגדולים
מאז אותו גמר שנחרט בהיסטוריה, התרחשו להם עשרות משחקים בין השתיים, חלקם פוליטיים ודרמטיים יותר וחלקם משחקי ידידות תדמיתיים. בין אותם מפגשים, זכורים לעד שלושה שקבעו כי עדיין מדובר ביריבות חסרת תקדים.
3: גרמניה המערבית 2:3 אנגליה, מקסיקו 70'
רק טורניר אחד בלבד לאחר אותו משחק גדול, שוב הוגרלו השתיים לשחק זו מול זו, הפעם בשלב רבע הגמר. אנגליה של בובי צ'רלטון ניצבה מול המכונה המשומנת של בקנבאוור, למשחק רווי שערים ודרמות שחתם נקמה ראשונה לגרמנים. מולרי ופטרס כבר היו בעננים (31' ו 49' בהתאמה) אך גרמניה, באחד מגדולי מהפכיה התעשטה (בקנבאוור 68', סילר 82' וגראד מולר האגדי-108') והביאה את התשובה לאחר יותר מ 1200 ימים.
2: אנגליה 1:5 גרמניה, מוקדמות מונדיאל 2002
מסתבר שגם עם תחילתו של המילניום, רגשות הנקם לא עברו בין השתיים שחיפשו רק אקשן במפגשים בניהן. הן הוגרלו יחדיו לבית מוקדמות אירופי שכלל אותן ועוד שלושה נבחרות קטנות ששימשו לתפאורה בלבד: יוון , פינלנד ואלבניה. פינלנד האפורה שימשה לקישוט, והתקשורת כלל לא התרכזה במשחק פוליטי אחר שהתרחש בבית בין אלבניה ויוון. כל העיניים היו נשואות אל שתי המעצמות שניסו להתנגח זו בזו- וגם סיפקו את הסחורה. באוקטובר 2000 עקצה גרמניה ב 1-0 קטן את האנגלים הממורמרים שראו כבר את הפלייאוף באופק. אך ב 1 בספטמבר 2001 התרחש לו אחד ממשחקיה הגדולים.
ג'רארד, פרדיננד, בקהאם, אוון והסקי ניצבו אל מול אוליבר נויביל, מיכאל באלאק ודיטמר האמאן, כל אלו בניצוחו של אוליבר קהאן הזועם באצטדיון האולימפי במינכן. יאנקר כבר בדקה ה 6' הראה לאנגלים שסנסציה הם לא באו לחולל, אך הם הוכיחו אחרת. מייקל אוון הנהדר פינק את המולדת בשלושער חוץ יקר מפז (12', 48', 66'), וסטיבן ג'רארד ואמיל הסקי הוסיפו תיבול למעדן עם שערים משלהם בדקות ה 45'+3 ו ה 74'. הנצחון גרם לכך שבזכות הפרש שערים, העפילו האנגלים לטורניר בדרום קוריאה ויפן, והם שלחו את הגרמנים לפלייאוף בלבד. דרך אגב, במונדיאל הזה שתיהן נעצרו על ידי ברזיל של רונאלדיניו ו"רונאלדו השמן".
1: גרמניה 1:4 אנגליה, מונדיאל 2010
אפשר להגיד שזהו המשחק שסיפק את הקארמה הגדולה ביותר על אותו הגמר. מאז אותה תבוסה לאנגלים ב 2001, התקדמה גרמניה המתחדשת תחת שרביטו של יוגי לב אל סגנון משחק חדשני ומרהיב שהכתיב את שלו לעולם באותם הימים. אנגליה של רוני , ג'רארד ולמפארד נאלצה להתמודד את מול יריבה שזנחה את סגנון משחקה החשוך והכסחני לטובת סגנון המכונה המשומנת, שכללה את נויר, קלוזה, שוונשטייגר, מולר , אוזיל ואחרים. לצלילי הוובוזלות, הן עמדו אחת מול השניה בשמינית הגמר. קלוזה ופודולסקי (20' ו 32') החלו לגרום לאנגלים להצטער על הפסד המקום הראשון בבית לארה"ב . מת'יו אפסון הפריח תקוות (37'), ואז התרחשה הקארמה. פרנק למפארד בעט בחוזקה למשקוף, כדור שירד למטה ועבר את קו השער של נויר. נויר מיהר לתפוס את הכדור ולהמשיך כאילו הכל כרגיל. רק שהפעם השופט לא היה בצידה של הממלכה מהמערב, והשער לא אושר. בדומה למה שקרה ב 66', האי צדק הוציא את האויר מהריאות של המקופחים, ויריבה הרשיתה רביעיה. רק הפעם אלו היו הגרמנים. מולר זרע מלח על הפצעים (67' ו 72') והאנגלים חזרו הביתה אחרי טורניר חלש.
נראה שהיום, גם אחרי 52 שנים, שני המחנות לא שוכחים. למרות שבשורתיהן ניצבים שחקנים צעירים, שאפילו אבותיהם לא זוכרים את אותו הגמר. למרות ששתיהן כוללות בני מהגרים שלא מזוהים עם ההסטוריה הפוליטית והמסורת של המדינה שהם מצייגים. למרות ששתי המעצמות הללו עברו שינויים רבים בפתיחות ומתירנות- הבאות לידי ביטוי בחדשנות, מאבק בגזענות וקיום משחקי ידידות לצרכי שלום- כל זה לא עזר. נדמה כי ותיקי היבשת, אלו שזוכרים, למרות הכל- מכתיבים את השנאה בין השתיים ברחובות, והצליחו להשריש את היריבות גם בקרב הצעירים.
