אין סיבה באמת להכביר במילים על החשיבות של הקווטרבק – כל אחד שיודע קצת פוטבול מבין שזהו השחקן החשוב ביותר בכל ספורט קבוצתי. אך כמו כל עמדה אחרת, גם הקווטרבקים הושפעו מהתקדמות המשחק. גם הם נדרשים לעשות הרבה יותר כיום. ההגנות שהם פוגשים רק הופכות יותר ויותר מסובכות, כמו גם ספרי המהלכים שלהם. והשינוי שהכי קל לשים אליו – למעט אולי שלושה קווטרבקים בליגה (שניים מהם מופיעים כאן בדירוג, והם מיוחדים במינם), אין יותר "פסלים" מאחורי הסנטר. אתלטיות וניידות נדרשת כיום מכל ק"ב בליגה. היכולת לאלתר ולהאריך מהלכים, לצאת מהפוקט במהלך מתוכנן או להריץ את הכדור, הופכת לחלק יותר ויותר אינטגרלי מהתקפות הליגה. מי שלא מצליח לעשות אחד מאלה, מוצא את עצמו על הספסל מהר מאוד אם בכלל נכנס לליגה.
שחקנים שלא נכנסו:
קירק קאזינס (עידו דירג 12, אני דירגתי 11)
אלכס סמית' (עידו דירג 13, אני דירגתי 12)
ג'ימי גארופולו (עידו דירג 11, אני דירגתי 14)
ג'ארד גוף (עידו לא דירג, אני דירגתי 13)
דרק קאר (עידו דירג 14, אני לא דירגתי)
מרכוס מאריוטה (עידו דירג 15, אני לא דירגתי)
דשון ווטסון (עידו לא דירג, אני דירגתי 15)
מספר 10 – קאם ניוטון, קרוליינה פאנת'רס
הדירוג של עידו: 10
הדירוג שלי: 10
קאם ניוטון הוא נשק להשמדה המונית, שצוות האימון שלו פשוט לא לחץ על הכפתור. משחק הריצה של קרוליינה שוב היה בקצה העליון של הליגה, אך הרבה מזה היה בזכות ניוטון עצמו ולא קו ההתקפה, הרצים ובעיקר הסכמה. ניוטון עדיין לא קווטרבק למסירות קצרות – הוא לא מדויק למרחק הזה ולא מקבל החלטות מספיק מהר. אבל הוא הרבה יותר חכם מהקרדיט שהוא מקבל. במעט הזדמנויות שהוא קיבל, הוא הראה שליטה מוחלטת בקו ההתנגשות, ידע לזהות בליצים וכיסויים ולהגיע למהלך המתאים, ואפילו שלח את קליי מאת'יוס הותיק חזרה לבית הספר. מספר 1 של הפנתרים הוא לא שחקן מושלם, אבל הוא התקדם דרך ארוכה מאוד מהשחקן שרק הגיע מאוברן. נורב טרנר חייב לתת לו יותר שליטה על מהלכי המסירה, ולהישאר יצירתי ולא צפוי במשחק הריצה. ומי יודע, עכשיו כשהרסיבר הטוב ביותר בקבוצה הוא כבר לא רץ רוקי, אולי מספרי המסירה המסורתיים של ניוטון יעלו.
מספר 9 – מאת'יו סטאפורד, דטרויט ליונס
הדירוג של עידו: 8
הדירוג שלי: 9
"כישרון זרוע" הוא מושג שנשמע רבות בקרב מעריכי קווטרבקים. הכוונה היא לא לעוצמת הזרוע, לא למרחק אליו מסוגל השחקן לשגר את הכדור. הכוונה היא ליכולת של השחקן למסור כדורים במהירות ובמסלול המעוף המתאים, לכל אחד מהמרחקים – קצר, בינוני, עמוק. סטאפורד כבר הראה שזה היתרון מספר 1 שלו על כמעט כל קווטרבק אחר בליגה. הוא עבר עונה נוספת בה סחב על גבו התקפה ללא משחק ריצה כלל. סטאפורד עדיין מועד לטעויות וסומך יותר על הזרוע שלו שתוציא אותו מכל מצב ותאפשר לו להשלים כל כדור קשה. אבל יש לו את הכישרון והמנטליות של פרנצ'ייז ק"ב. של שחקן שמוכן ויודע לקחת קבוצה על הגב כשהדברים לא הולכים. אחרי הכל, שום דבר לא הלך סביבו ברוב, אם לא כל שנותיו בליגה.
מספר 8 – מאט ראיין, אטלנטה פאלקונס
הדירוג של עידו: 9
הדירוג שלי: 6
קשה שלא לחוות ירידה אחרי אחת מעונות המסירה הטובות בהיסטוריית הליגה. זה עוד יותר קשה כשהמוח מאחורי ההתקפה, קייל שנהאן, קיבל משרה בכירה יותר בקליפורניה. וזה הכי קשה, כשהוא הוחלף על ידי פליי-קולר ברמה בכלל לא קרובה, שנראה לעיתים כאילו הוא לא יודע מה הוא עושה. ולמרות הכל, מאט ראיין המשיך להוביל את התקפת אטלנטה לעוד עונה בפלייאוף, הרבה בעזרת הנשקים הרבים והמגוונים שעדיין היו לו (גם אם לא תמיד שומשו כראוי) וגם בעזרת עבודת הרגליים הנפלאה שלו בפוקט ותחת לחץ. הטיימינג וצפיית הזריקות שלו המשיכו גם כן לככב במשחקי אטלנטה, ולמרות כל מה שיגידו לכם – מאטי אייס הוא הדבר האמיתי, וכך זה יישאר עד שיפרוש.
מספר 7 – פיליפ ריברס, לוס אנג'לס צ'ארג'רס
הדירוג של עידו: 7
הדירוג שלי: 7
אחד מחסרי המזל הגדולים ביותר בליגה, פיליפ ריברס נאלץ לשחק את רוב שנותיו בקונפרנס שנשלט על ידי טום בריידי ופייטון מאנינג – מה שלא איפשר לו ולקבוצתו לשבור את מחסום הדיוויז'נל, ורק פעם אחת הגיעו הצ'ארג'רס לגמר החטיבה בכל ימי ריברס. הוא כבר הספיק לשבור את כל השיאים של דן פאוטס ואין ספק שמקומו בהיכל התהילה של הפרנצ'ייז מובטח, אך הוא לא תמיד קיבל את הקרדיט שמגיע לו כשחקן – פשוט כי הצ'ארג'רס לא הצליחו להפיל את בריידי, מאנינג ובהמשך רות'ליסברגר. נוסיף לכך שרשרת של פציעות והפסדים מסמרי שיער שאין להם באמת הסבר חוץ מ"המועדון הזה פשוט מקולל" ונקבל את אחד הק"בים הכי פחות מוערכים בהיסטוריה של המשחק.
מספר 6 – קארסון וונץ, פילדלפיה איגלס
הדירוג של עידו: 5
הדירוג שלי: 8
שתי הבחירות מצמרת דראפט 2016 ביצעו זינוק אדיר בשנתם השנייה בליגה. וונץ, שנראה לא טוב בפרקים נרחבים של עונת הרוקי, נזרק למים מוקדם מדי – הודה דאג פידרסון. אבל בעונתו השנייה, שום דבר כבר לא נראה יותר מדי עבור קארסון וונץ והאיגלס, שהתעופפו כל הדרך לאליפות למרות הפציעה של הטייס הראשי. וונץ הפך למנהיג כבר בעונתו השנייה בליגה, תפס שליטה מלאה בהתקפה המסובכת והמגוונת של פילי, ניצל אותה עד תום ואף השתמש באתלטיות והזרוע שלו כדי לייצר מהלכים גדולים שהשאירו פיות פעורים ברחבי הליגה. יש לוונץ עוד הרבה לאן להתקדם ולא מעט פאקים במשחק שלו לשפר – אבל הוא בדרך הנכונה להיות אחד הטובים בדורו, ואולי הטוב בהיסטוריה של פילי. הכל תלוי באיך יחזור מהפציעה.
מספר 5 – בן רות'ליסברגר, פיטסבורג סטילרס
הדירוג של עידו: 6
הדירוג שלי: 5
לא קל להבין מה הסיפור עם ביג בן בימים אלו. כולם, בעיקר הגנות הליגה, מכירים את היכולת שלו להאריך מהלכים ולחמוק מסאקים בטוחים. הוא לא הצליח לשמור על מכניקה עקבית, בעיקר בחצי הראשון של העונה, ואחרי משחק חמש החטיפות נגד ג'קסונוויל, אפילו תהה בעצמו אם עדיין יש לו את זה. למזלם של אנשי עיר הפלדה, ביג בן התעורר מאז, נכנס לשליטה ולקצב, והמשיך לנצל את הכימיה שאין שני לה עם אנטוניו בראון, ואת קבלת ההחלטות והדיוק שאיפשרו להתקפת המסירה של פיטסבורג לרוץ חלק היישר למשחק פלייאוף נוסף. ההתקפה של פיטסבורג עם רותליסברגר בשליטה ועם ביטחון, היא הרכבת שאולי הכי קשה לעצור בכל הליגה.
מספר 4 – ראסל ווילסון, סיאטל סיהוקס
הדירוג של עידו: 4
הדירוג שלי: 4
יש שתי דרכים עיקריות להוכיח שאתה השחקן בעל הערך הגבוה ביותר בליגה. אחת – בנוכחותך על המגרש, בדרך בה אתה משחק, בסחיבת הקבוצה על כתפיך, בעשיית יותר עם פחות. שנייה – בחסרונך. בצפייה בקבוצתך מתרסקת כשאתה לא יכול להיות שם להציל אותה. מישהו בהמשך הרשימה עשה זאת בדרך השנייה. הקוסם עם המספר 3 על הגב עשה זאת בדרך הראשונה. עם התקפת ריצה איומה, ופרוטקשן איום לא פחות, וגם תוכניות משחק ובחירות מהלכים שהתעלמו לחלוטין מהחולשות הברורות ביותר בליגה, ראסל ווילסון הפך להתקפה של סיאטל בכבודו ובעצמו. הוא היה אחראי על 86.5 אחוז מהיארדים הכוללים של התקפת הסיהוקס השנה – ובכך ריסק את שיא כל הזמנים של הנתון הזה. הוא הוביל את הליגה עם 34 ט"ד במסירה ורץ לעוד שלושה, מה שהפך אותו לאחראי על 37 מתוך 38 הט"ד שהבקיעה סיאטל העונה. יהיה קל ויהיה גם נכון להצביע על חסרונות כגון פספוס רסיברים פנויים או יציאה מהפוקט גם כשלא צריך. אבל אם אנחנו מחפשים שחקן שיצליח לעשות משהו משום דבר – כמו קוסם, אין יותר טוב מזה בליגה מראסל ווילסון.
מספר 3 – דרו בריז, ניו אורלינס סיינטס
הדירוג של עידו: 3
הדירוג שלי: 3
זה די מדהים ששניים מתוך שלושת הקווטרבקים הטובים בליגה הם בני 39 ומעלה. אבל זה אומר יותר עליהם מאשר על הליגה עצמה. זו הגדולה שהראה דרו בריז בשנים האחרונות. בגילו המופלג הוא כבר לא יכול למסור לעומק באותה איכות כמו בעבר. אבל הרבה בעזרת שון פייטון הנפלא, וגם יכולתו של בריז להתאים את עצמו למצב, הוא נשאר מוסר נפלא לטווחים הקצרים והבינוניים והשאיר את ההתקפה בקצב שהכתיבו אלווין קמארה ומארק אינגרם במשחק הריצה הקטלני. בעונת 2017 הוא מסר ל-4,334 יארד, הכי מעט שלו כסיינט מאז 2009, עונת האליפות – שגם בה היה לו צמד רצים מצויין ורסיבר אמין באופן יוצא מן הכלל. התרומה המספרית שלו ירדה, אך בחדר ההלבשה ועל המגרש עדיין מדובר במנהיג, עדיין מדובר באיש ששולט בהתקפה הזאת. הוא עדיין חד ויעיל כמו מעט מאוד שחקנים בליגה – הוא עדיין אחד הטובים שראה המשחק.
מספר 2 – טום בריידי, ניו אינגלנד פטריוטס
הדירוג של עידו: 2
הדירוג שלי: 2
בריידי לא השאיר מילים לאף אחד במשך הקריירה שלו, ובעיקר בשנים האחרונות. בגיל 40 הגיעה עוד עונת MVP, בה בניגוד לבריז, הוא אפילו איפשר להתקפה של הפטס להימתח קצת יותר לעומק עם מסירות ארוכות טובות מאוד לברנדין קוקס – מסירות שהיו סימן שאלה גדול למשך רוב הקריירה של אחד האתלטים היותר גרועים שראינו בעמדת הק"ב. קשה להצביע על תכונה אחת בבריידי שעושה אותו כל כך גדול. האם זו היכולת לחמוק מלחץ בזכות המוח, בזכות התאמה נכונה ושחרור הכדור לפני שהוא בכלל מגיע? או בזכות עבודת הרגליים שלו בפוקט שהפכה לרמה של בלרינה לאורך השנים? לפחות לדעתי, זה החלק האהוב עליי במשחק שלו. אין ספק שהוא קשוח, מנהיג, קלאץ', מאסטר של הדבר. כל אלה הופכים אותו לחיה הזאת שמתחילה בע' שהרבה אוהבים לייחס לו. אבל בריידי, למרות היותו לא נייד בעליל, הוא הק"ב שהכי קשה ללחוץ בליגה. הוא מצא את הדרכים שלו להימנע מפאס ראשרים קטלניים יותר מתמיד, כשקו ההתקפה שלו בינוני פלוס במקרה הטוב. זו באמת גדולה. זה שחקן בן ארבעים ששולט בליגה של צעירים אתלטים, ועושה לכולם בית ספר.
מספר 1 – אהרון רוג'רס, גרין ביי פאקרס
הדירוג של עידו: 1
הדירוג שלי: 1
בעזרתו של אנתוני באר, אהרון רוג'רס השתמש בדרך השנייה להוכיח שאתה השחקן בעל הערך הגבוה ביותר בליגה. חיל תופסים לא עקבי ופציע, פלייבוק מתקופת הפרעונים וחוסר מוחלט בתוכנית ב' (שיכלה לכלול משחק ריצה אם היה לה כזה) גמרו את העונה של גרין ביי מוקדם מהצפוי. כל אלה רק הדגישו כמה אהרון רוג'רס באמת נמצא בעולם משלו. מבחינת כישרון טהור, אין עליו בליגה. מסוגל להשלים את כל סוגי הזריקות, תחת לחץ או בפוקט ריק, יכול להאריך מהלכים, לעשות ניסים ולרשום פטנט על המושג "הייל מארי". כי כשאוהד פאקרס מתפלל לנס, הוא זה שנענה, פעם אחר פעם אחר פעם. חוסר ההצלחה היחסית, הגעה אחת בלבד לסופרבול, מעידה בעיקר על הנסיבות איתן רוג'רס צריך להתמודד בנוסף לקשיים האדירים שטמונים גם כך בהגעה למשחק הגדול. עם אהרון רוג'רס, תמיד יש סיכוי לפאקרס. זה מה שעושה את מספר 12 בירוק, מספר 1 בליגה.
