בסוף השבוע הזה חוגג מישל פלאטיני יום הולדת 63. שחקני כדורגל רבים כשלו בניסיונות שלהם להישאר בענף אחרי שסיימו את הקריירה הפעילה שלהם – דייגו מראדונה כמאמן ארגנטינה הוא דוגמה מעולה, אחת מיני רבות. אבל בין פלאטיני למראדונה יש הבדל אחד ברור. שניהם נחשבים אגדות כדורגל במדינה שלהם, אבל בזמן שניסיון האימון הכושל של מראדונה הוא בסך הכל כתם על הקריירה המפוארת שלו, במקרה של פלטיני זה פחות או יותר ההפך – קריירת הכדורגל של פלאטיני היא חלקה קטנה ונקייה בשדה המלוכלך והמזוהם שהוא קריירת האימון והניהול שלו.
המזל לא תמיד שיחק לטובת פלאטיני בצעירותו. בגיל 16 הוא נפצע לקראת המבחנים במץ, ולקח לו זמן לקבל הזדמנות נוספת – מאמן הקבוצה הרלוונטית במועדון כבר עזב את מץ עד אז. כשסוף סוף קיבל עוד ניסיון, הוא התעלף במהלך בדיקת נשימה במסגרת הבדיקות הרפואיות. קביעות רופא המועדון – לב חלש ובעיות נשימה – חיסלו כל תקווה למישל הצעיר לשחק בקבוצתו האהודה.
למזלו, כבר אז היו לפלאטיני קשרים שעזרו לו להתקדם. אביו, מהגר מאיטליה, היה שחקן ומנהל מקצועי בנאנסי – ושם התאפשר למישל הצעיר להתחיל את קריירת הכדורגל שלו. מכאן, כמו שאנחנו מאוד אוהבים להגיד, הכל כבר היסטוריה.
הסיבולת שלו הייתה החיסרון העיקרי שלו וזה פגע כמובן בקבוצה שהייתה צריכה "לשאת" אותו כשהייתה ללא הכדור. אבל עם הכדור, פלאטיני היה אמן בכל מה שעשה. הוא לא היה אתלט מעולם, לא מהיר או חזק, אבל היה דומיננטי עם הכדור למרות זאת. היצירתיות, הטכניקה, ראיית המשחק, השליטה בכדור, והמסירות שלו, הפכו אותו לשחקן האירופאי הגדול ביותר של שנות השמונים. ביחד עם ז'אן טיגנה, מיודענו לואיס פרננדז, ואלן ז'ירס, יצר פלאטיני את "ריבוע הקסם", הקישור האגדי שהוביל את חזרתה של צרפת לרלוונטיות בכדורגל האירופי אחת ולתמיד, ולראשונה מאז ימי ז'וסט פונטן וריימונד קופה.
הטריקולור הגיעו להישגים עליהם לא חזרו שנים רבות אחר כך – הפסד לגרמניה בחצי גמר מונדיאל 1982 באחד המשחקים הגדולים בתולדות הטורניר, זכייה ביורו 1984, ושוב הפסד לגרמניה בחצי הגמר, הפעם בגוודלחארה ב-1986. ביובנטוס פלאטיני בילה את שנות השיא שלו, שם עזר לקבוצתו לזכות בשתי אליפויות, ולהגיע לשני גמרים אירופיים, הפסד אחד וכמובן ניצחון אחד בגמר באצטדיון הייזל שהתחיל באסון הנוראי בו נהרגו 34 אוהדים איטלקים.
כשנה אחרי שפרש, מונה פלאטיני לאימון נבחרת צרפת. הוא לא הצליח לאסוף את השברים מקמפיין מוקדמות מונדיאל 1990 שהסתיים ללא עלייה, אך במוקדמות יורו 1992 הנבחרת הרשימה מאוד, ניצחה את כל שמונת משחקיה וחיברה לכך כמה משחקי ידידות כדי ליצור רצף של 19 ניצחונות. בטורניר עצמו הסיפור היה שונה לחלוטין, הצרפתים הודחו בשלב הבתים, ופלאטיני עזב את תפקידו בנבחרת.
כאן התחיל באמת החלק השנוי במחלוקת של חייו, וזה התחיל במונדיאל הביתי של צרפת. כפי שהוא עצמו טען לפני כחודש, ההגרלה במונדיאל 1998 סודרה במיוחד כך שצרפת המארחת תימנע מברזיל עד הגמר. מתוקף היותו ראש הועדה המארגנת של אותו טורניר, כנראה שהוא יודע דבר או שניים על מה שהתרחש אז – ואכן צרפת וברזיל נפגשו רק בגמר, שהסתיים כזכור בניצחון מהדהד של הצרפתים.
אבל זה עוד כלום בהתחשב בכל מה שהגיע לאחר מכן. כנשיא אופ"א, פלאטיני נחשד כמעורב בשלל קשרים פוליטיים וניגוד אינטרסים עם התאחדויות קטנות יותר – מה שנחשף לעין כשהועדה האתית של אופ"א החליטה לא להשעות אף קבוצה יוונית מאירופה למרות חשיפת ארגון הפשע ששלט בכדורגל היווני בעזרת הטיית משחקים ושופטים, בראשו עמדו ראש ההתאחדות היוונית ובעלי אולימפיאקוס דאז, ג'ורגיוס סאריס ואוונג'לוס מרינאקיס. זאת בהשוואה לאירוע דומה שנחשף בטורקיה כארבע שנים קודם לכן, והוביל להשעיית פנרבחצ'ה לשנתיים מהמפעלים האירופים.
בדצמבר 2015 הושעה פלאטיני מכדורגל לשמונה שנים, כשחמישה חודשים קודם לכן התכוון לרוץ לנשיאות פיפ"א ולהחליף את בלאטר, בצל חשיפת רשת השחיתויות העצומה בפיפ"א וחקירת ה-אףביאיי. אופ"א שיחררה הצהרה בה נאמר כי "אירועים אלה מראים בבירור כי השחיתות נמצאת עמוק בשורשי פיפ"א", ופלאטיני קרא בפומבי להתפטרות בלאטר. כשנחשף שבפברואר 2011 פלאטיני קיבל תשלום של כשני מיליון דולר מבלאטר, ללא כל תיעוד לכך או הסכמה חוקית – שני הצדדים טענו כי מדובר בתשלום עליו הסכימו מילולית, והוא הגיע בגין עבודה שעשה פלאטיני בשירות פיפ"א בין השנים 1998 ל-2002. שוב, תשלום זה לא צויין בחוזה הרלוונטי ביניהם, ולכן ועדת האתיקה לא קיבלה את הטענות של בלאטר ופלאטיני והאשימה אותם בניצול לרעה של עמדותיהם ואי מחויבות להתנהגות אתית.
בניגוד להרבה גדולי כדורגל אחרים, פרשות השחיתות שסבבו את פלאטיני לכל אורך קריירת הניהול שלו השפיעו מאוד על המורשת שלו. כמובן שהוא עדיין ייזכר כאחד מגדולי השחקנים אי פעם, ובמיוחד בשנות השמונים, אך השחיתות שאפיינה את המשך קריירת הכדורגל שלו תמיד, אבל תמיד תאפיל על האיש שהחזיר את הכדורגל הצרפתי לקדמת הבמה – על המגרש, ולא במשרד.
