אנחנו חיים בקיבוץ גלויות. הקונספט של הגירה לא חדש למי שחי במדינת ישראל. כולנו מהגרים, בשלב מסויים של ההיסטוריה הקצרה של המדינה שלנו. אף אחד לא נראה לנו שונה בנוף. כולנו באנו ממקומות שונים ברחבי העולם, איש לא דומה לרעהו, וכולנו ישראלים.
באירופה, אפשר לומר שהסיפור אחר לגמרי. הגירה של פליטים ובני אדם נוספים למדינות אירופה נפתחה באמת רק בכמה עשורים האחרונים. הסטריאוטיפ הסקנדינבי – בהירים, שיער בהיר, עיניים כחולות – לא היה סתמי. הייתה בו אמת. המראה החיצוני היה אחיד. כל תושבי האזור נולדו בו וחיו בו דורות על גבי דורות.
בעשור האחרון התחלנו, דרך הכדורגל, להרגיש באמת את תופעת ההגירה לאירופה, ואת תהליך הגלובליזציה שהיבשת בפרט והעולם בכלל עבר וממשיך לעבור. בני הדור השני של המהגרים מאפריקה, מדינות ערב, ואף יבשת אמריקה (כפי שתראו בקרוב) לובשים את מדי הנבחרות האירופיות ומככבים בהן. שחקנים ממוצא טורקי פתאום ממלאים את נבחרת גרמניה, ושחומי עור מככבים בבלגיה, הולנד, וגם גרמניה. מהגרים רבים מגיעים ממציאות קשה במדינות מוצאם, והם לוקחים את ההזדמנות החדשה שלהם בשתי ידיים ותורמים למדינות החדשות שלהם במגוון תחומים – וגם, אם לא בעיקר, בתחום הספורט.
נבחרת דנמרק היא האחרונה להצטרף לטרנד. שלושה שחקנים, דור שני למהגרים מכל קצוות תבל, עשויים להעניק תרומות משמעותיות, חלק יותר וחלק פחות, למאמץ ההתקפי של הנבחרת הדנית. הבה נכיר אותם.
החבר מהיכל התהילה
מרטין בריית'ווייט נולד בעיר הקטנה אסביירג, לאם ממשפחה מקומית מכובדת ואב שמקורותיו בגייאנה – על יד האיים הקריביים, והגיע לדנמרק אחרי שאת רוב חייו חי בברוקלין. כבר בגיל שנתיים מרטין הקטן הופיע בעיתון מקומי עם כדור ברגליו – הילד עם ה"אש בנעליים", כמצוטט מהעיתון עצמו. אביו השאפתן ידע בדיוק לאן הוא יכוון את מרטין, בערך מהרגע בו נולד.
מרטין תיאר את חוויית הגדילה שלו בתור אחת מאוד שונה. "אבי, דודי ואני היינו בודדים מתוך בערך 20 שחומי עור בעיר". הם התלבשו שונה, אכלו מאכלים שונים, הקשיבו למוזיקה שונה – מוזיקת רגאיי לא בדיוק הייתה חלק מהנוף הדני של אותם ימים. אבל בחברה מקבלת כמו החברה הדנית, הבעיה הקשה ביותר שפגש מרטין בהתפתחותו כילד עם שאיפות לקריירת כדורגל, הייתה דווקא הציפיות מאביו. "הייתי חייב לנצח", מספר מרטין. "הדבר האחרון שרציתי היה לאכזב את אבא שלי". הורים שאפתנים ומעורבים מלווים בקונוטציה שלילית בדרך כלל, במיוחד אצלנו בארץ. אבל מרטין מודה לאביו על שדחף אותו הלאה והטמיע אצלו את היכולת לנצח את האינסטינקט האנושי ולא לוותר לעולם.
בגיל 15, בריית'ווייט חתם על חוזה נוער ראשון במיטילאנד, מחלקת הנוער הבכירה בדנמרק. למרות שהצליח לבלות שם רק שנה אחת, בה חווה בעיקר פציעות, הוא גילה עוד אספקט של המשחק שלו שהוא יוכל להודות עליו לאביו.
עד אז מרטין היה ידוע כשחקן יצירתי ומגוון. את המהירות שהוא ירש מאביו, שלטענתו היה מגיע לאולימפיאדה אם רק היה משקיע, הוא גילה במיטילנד. היום – כנראה שהוא השחקן הדני המהיר ביותר. או לפחות אחד מהם – וזה חלק בלתי נפרד מהכדורגל שהביא אותו למקום בו הוא נמצא היום.
בגיל 18 הוא קיבל את הופעת הבכורה שלו בקבוצה הבוגרת של אסביירג. יקיר המועדון והכובש המצטיין בו, אובה פדרסן, אימן אז את הקבוצה – אך ההזדמנויות של מרטין תחתיו היו מוגבלות. אחרי כמה שנים בהן הקבוצה התקשתה להסתדר אפילו בליגה השנייה, פדרסן פוטר, ועם עזיבתו הגיעה הזדמנות חדשה – אותה לקח בריית'ווייט בשתי ידיים וסוף סוף הצליח להיכנס להרכב הפותח.
אבל, כמו כל דבר שהיה למרטין בקריירה, גם את זה הוא לא השיג בלי עבודה קשה. בפגרת החורף, כשחבריו לקבוצה נחו, אביו ניצל את הקשרים שלו מברוקלין ולקח את מרטין לחבר של המשפחה למשך החודש. לחבר הזה קוראים וויל שילדס – חבר בהיכל התהילה של ה-NFL. שילדס נהג להעביר למרטין בצעיר מחנה אימונים של חודש אינטנסיבי במיוחד, בסגנון NFL. הוא חזר מכל מחנה כזה מהיר יותר, חזק יותר ואקספלוסיבי יותר. אבל הכי חשוב – הוא למד כמה רחוק הוא באמת יכול לדחוף את עצמו. בסופו של דבר, אחרי כמה שנים רוויות באתגרים, עשה בריית'ווייט את הצעד הגדול לו כולם חיכו.
בקיץ 2013, בזמן שהיה עם הנבחרת לשם משחק ידידות נגד פולין, הגיעה טולוז. חזרה מהנבחרת וישר לצרפת, החלום של מרטין הוגשם. הוא אפילו רשם את טולוז ברשימת היעדים שלו, אותה הרכיב כששיחק אצל אסביירג בליגה השנייה.
135 הופעות וארבע עונות לאחר מכן, הוא נקנה תמורת כ-9 מיליון ליש"ט כדי להפוך לחלק ממאמץ החזרה של מידלסברו לפרמיירליג. למרות שהצליח לכבוש חמישה שערים, הוא לא השתלב היטב בריברסייד, והושאל חזרה לבורדו – לה הוא עזר להעפיל לליגה האירופית, כבש ארבעה שערים בחצי השני של העונה, ובסופה זומן לסגל דנמרק לגביע העולם.
מהגנה, להתקפה, להגנה בהתקפה
בצל המעבר של נאבי קייטה לליברפול, יוסוף פולסן סיפר שגם הוא היה מאוד שמח לשחק באנגליה. כילד, כל הכדורגל שיכל לצפות בו בטלוויזיה היה הליגה הדנית והליגה האנגלית. אז הוא גדל כאוהד ליברפול, ועל המגרש הוא הפך לשחקן שעושה עבודה דומה מאוד לזו של רוברטו פירמינו.
בחור חזק שמתנשא לגובה 1.94, פולסן מחזיק במהירות ואף טכניקה נפלאים, במיוחד לגובהו. הוא אמנם לא חלוץ סקורר, לא בסגנון שיכבוש 20 שערים בעונה, לא יוביל התקפות מהחוד. התפקיד שלו בכוח הוא אחר – לחטוף את הכדור באזורים מסוכנים, ולהתחיל התקפות מחצי המגרש של היריבה.
כשמישהו במידות של פולסן מתקרב במהירות שהוא מסוגל לרוץ בה, זה עשוי להוביל לטעויות. נוסיף לכך יכולת תיקול ברמה גבוהה לחלוץ וגם יכולת קריאת משחק, שמאפשרות לו לחטוף כדורים, ונקבל חלוץ מסוכן מאוד, אך מסוכן באמת כשהכדור נמצא אצל ההגנה. באנגליה, חלוצים עם מבנה גופו של פולסן הם נכס. כשהוא מסוגל גם לרדוף אחרי הכדור ולהלחיץ קווי הגנה, מדובר בשחקן הרכב קבוע ברוב קבוצות הפרמיירליג.
אביו של יוסוף פולסן הגיע במקור מטנזניה. הוא עבד בספינת משא שעברה בין אפריקה לדנמרק, ולבסוף השתקע דווקא במדינה הסקנדינבית. אבל יוסוף הקטן פגש את האתגר הקשה ביותר כבר בגיל מוקדם – אביו נפטר מסרטן כשהיה בן 6 בלבד. אולי זה מה שפיתח את הנחישות והקשיחות שהביאה אותו עד הלום, ושהוא מביא למגרש בכל דקה שלו על הדשא.
כילד, שיחק פולסן כבלם או קשר אחורי בקבוצת סקיולד, אך אחרי מעבר של החלוץ המוביל, קנת' זוהורה, לפ.צ קופנהאגן, פולסן הועבר לעמדת החלוץ. כשעלה בדרגות הגיל ועבר למועדון גדול יותר, לינגבי, הוא כבר היה צריך לשלב את בית הספר עם השאיפות לקריירה במשחק היפה. הוא כבר לא היה בבית בשעה 8 בבוקר, והיה חוזר רק כעבור 12 שעות – בין לימודים לאימונים. הוא ידע שלברצלונה הוא כנראה לא יגיע, ולכן השקיע מאוד בלימודיו וסיים את התיכון בהצטיינות.
על המגרש, הוא הרשים עוד יותר. במסגרת בית מוקדמות אליפות אירופה עד גיל 19, כבש פולסן חמישה שערים בשלושה משחקים ותפס את עיני מערך הסקאוטינג המחודש של המועדון החדש, ראזן באלשפורט לייפציג. הקבוצה המשיכה לעקוב אחריו בנבחרת ובלינגבי, ובשנת 2013 בסופו של דבר הוא נקנה על ידי הכוח העולה החדש בכדורגל הגרמני, אז בליגה השלישית.
הביקורות הקשות ממולדתו לא איחרו להגיע. הליגה השלישית בגרמניה לא נראתה למבקריו של פולסן, וגם למבקריו של השבדי אמיל פורסברג, כמו מקום טוב להתקדם בו בקריירה. אבל פולסן תמיד היה בחור עם ראש על הכתפיים ועם מנטליות ריאלית. הוא ידע שאם הוא רוצה להגיע לליגת האלופות, הוא לא יכול לעשות זאת בדנמרק, ולכן הציב לעצמו יעד – לעזוב את דנמרק עד גיל 21. נוסף על כך, פולסן ידע בדיוק לאן הוא מגיע. הוא הכיר מצויין את ראלף רנגניק, שתחת ניהולו הגיעה הופנהיים לטופ של הכדורגל הגרמני. הוא ידע שלייפציג היא אמנם מועדון קטן כעת, אך המועדון הזה משקיע את הכסף במקומות הנכונים. הוא הבין שמדובר בכוח עולה, שהוא הולך להתפתח ביחד עם המועדון ולשחק בו בבונדסליגה, ואפילו בליגת האלופות.
זה לקח מעט יותר זמן מהצפוי, אך פולסן הגשים את יעדו. בתחילת העונה, בגיל 23 עלה פולסן לראשונה על המגרש, במדי לייפציג, עם המנון ליגת האלופות מתנגן ברקע. ובסוף העונה, הוא נכלל בסגל נבחרת דנמרק למונדיאל.
החיים כהזדמנות
אחד ממאמני הנוער של מיטילאנד העיד על סיסטו בתור שחקן נדיר. "אפילו בסביבת כדורגל ברמה הגבוהה ביותר, נדיר מאוד לראות מישהו כל כך נחוש, שלוקח את הכישרון שלו כל כך ברצינות". הנערים של מיטילאנד התאמנו כ-12 שעות בשבוע. לפיונה זה לא הספיק – הוא עבד על הטכניקה, הבעיטות, ההגבהות, לא פחות מ-24 שעות בשבוע. מתמטיקה פשוטה אומרת שפיונה סיסטו השקיע עבודה קשה כפליים מכל שאר חבריו לקבוצה. וכנראה שכדי שהוא בכלל יוכל להגיע לקבוצת כדורגל דנית, המשפחה שלו השקיעה עבודה קשה כפליים מכל שאר משפחות חבריו לקבוצה.
פיונה סיסטו נולד ב-4.2.1995, זמן קצר לאחר שמשפחתו נמלטה מדרום סודן. כחודשיים לאחר לידתו, החליטה משפחת סיסטו הענפה – תשעה אחרים ואחיות – להשלים את מסע הבריחה, ולהגיע לאירופה. בסופו של דבר הגיעה המשפחה לדנמרק, ופיונה הקטן שהתחיל לשחק כדורגל בגיל שבע, הגיע לקבוצות הילדים של מיטילאד כבר בגיל 10, מה שכמובן עזר למשפחה לעבור למקום גדול יותר.
"בדנמרק, הדורות הקודמים עבדו קשה כדי ליצור מדינת רווחה. כדי לעשות את החיים קלים יותר לדורות שבאו אחריהם, שלא צריכים לעבוד כל כך קשה. זה לא היה ככה בדרום סודן, לכן הורינו היו מאוד ממוקדים כלפינו" אמר אחד האחים, אנג'לו. "ההורים שלנו גרו בחווה קטנה בדרום סודן וחווינו הבדל גדול כשהגענו לדנמרק". הם ראו בדנמרק ובחיים החדשים הזדמנות. "כשיש לך הזדמנות, אתה חייב לנצל אותה. זו התפיסה במשפחה שלנו".
פיונה סיסטו ראה ביכולות הכדורגל שלו הזדמנות. הוא לא התכוון לוותר עליה, אף לא לרגע. הוא ידע בדיוק כמה הוא מוכשר, והוא ידע בדיוק את גודל ההזדמנות שתתבזבז אם לא יעבוד כמה שיותר קשה כדי לנצל אותה. אז הוא עבד, ועבד, ועבד. הוא שיפר את המשחק שלו, התקדם, וכולם בדנמרק ידעו שזה עניין של זמן עד שיפרוץ לתודעה האירופית וייקנה על ידי מועדון כלשהו בחמשת הליגות הבכירות.
הוא היה חלק מהקבוצה הבוגרת של מיטילנד שזכתה באליפות דנמרק ב-2015, ובעונה לאחר מכן תפס את עיניה של כל אירופה כשכבש שני שערים קריטיים נגד מנצ'סטר יונייטד, בשלב 32 האחרונות של הליגה האירופית. מיטילנד ניצחה 2:1 בבית כשסיסטו השווה את התוצאה בשער נהדר, ובאולד טראפורד הוא העלה את קבוצתו ליתרון 1:0 מבטיח. זה אמנם נגמר בחמישייה בצד השני, ומיטילאנד סיימה את העונה האירופית שלה בבושת פנים, אבל סיסטו? הוא את שלו עשה.
מכיוון שלא נולד בדנמרק, והוא למעשה היחיד כאן שמהגר בעצמו ולא דור שני, לקח לפיונה זמן לקבל אזרחות דנית. אבל כשאתה ספורטאי, זה קל יותר. בטח במדינה שבאמת אכפת לה מהספורט שלה. אז בסופו של דבר זה הסתדר. סיסטו מיד זומן לנבחרת הצעירה, והנבחרת הבוגרת לא איחרה להגיע.
הבאה לדפוק בדלת הייתה קבוצה בצבע תכלת. לא, לא ממנצ'סטר, ואפילו לא מאנגליה. סלטה ויגו שילמה כחמישה מיליון יורו על שירותיו, והבטיחה שמתחילת עונת 2016/17, פיונה סיסטו יראה את מסי ורונאלדו בגודל טבעי.
גם בליגה הספרדית הוא היווה ועדיין מהווה איום תמידי על ההגנות באגפים, והגנת היריב שילמה במצב מסוכן על כל פעם שלא שמה לב אליו ולמהירות, הטכניקה, המסירות והבעיטות שלו. למרות שלא כבש הרבה – את זה השאיר בעיקר ליאגו אספס ומקסי גומס, בין היתר – כולם מחכים בכיליון עיניים לשלב הבא של פיונה סיסטו.
בנבחרת דנמרק, המאמן אוגה הריידה דאג לדגש עיקרי במשחק ההתקפה של הנבחרת – ליצור חיבור חזק על המגרש בין פיונה סיסטו, לכוכב הגדול כריסטיאן אריקסן. זה לא סוד שמדובר בשחקן על, ושהיריבות יתמקדו בעיקר בו, אפילו בלעדית בו. ולכן, היכולת שלו ושל סיסטו למצוא אחד את השני היא קריטית. ההתמקדות של הגנות יריבות באריקסן, השחקן הטוב ביותר שאי פעם שיחק עם סיסטו, מהווה הזדמנות לכישרון הצעיר. ואתם יודעים מה הם חושבים שם על הזדמנויות.
אשאיר אתכם עם הסרטון המיוחד הזה של משפחת סיסטו, במסיבת העיתונאים הרשמית של ההתאחדות הדנית שמכריזה כי פיונה סיסטו הוא חלק מהסגל של הנבחרת הביגרת לפני מספר שנים:
