מנצ'סטר יונייטד – צ'לסי (שבת, 17:00 וומבלי)
15:00 בצהריים, יום שישי במנצ'סטר, אנגליה. בילי בן ה-25 בדיוק מסיים משמרת בקפה הפינתי והמאוד מצליח שבו הוא עובד כברמן. 19 מעלות היום ושמיים בהירים בחוץ. כיף לו. הוא הולך הביתה עם משקפי שמש על העיניים. יום נדיר. התחושה של סוף משמרת היא תחושה על חושית חשב לעצמו בזמן שחצה את הרחובות בשמחה בדרך לדירה שלו. כשהגיע לשם מצא את דני, השותף שלו, אורז מזוודה קטנה עם פרצוף קצת חמוץ. בילי התרגל לזה כל השנה. זה לא יעצור את האנרגיות הטובות. הוא נכנס לחדר והוציא מהארון שלו מזוודה קטנה גם כן, והחל לארוז דברים אדומים פנימה. מחר נוסעים ללונדון.
דני גם אורז דברים אדומים פנימה, אבל הוא לא כל כך שמח. זה לא שהוא נגד השמש או משהו כזה, אף אחד בכל אזור מנצ'סטר רבתי לא יתלונן על שמש. הוא פשוט אוהד מתוסכל. גם הוא, בדיוק כמו השותף שלו, אוהד את השדים האדומים. אין אופציה אחרת לילדי שנות ה-90 שגרים בעיר הזאת. אבל השנה הוא ציפה לחזור לגדולות. הוא ציפה להגיע לגמר הגביע בוומבלי כדי להשלים דאבל, ועם ההגעה של אלכסיס בינואר הציפיות שלו התרחבו אפילו למחוזות הטרבל, או לפחות להיות חלק מהסצנה עד הסוף. להראות שהצד האדום של מנצ'סטר חוזר לאופנה העולמית. אבל זה לא קרה. ולא רק שזה לא קרה, זה גם נראה רע בהמון חלקים של העונה. דני מוציא מהארון חולצה אדומה עם הספרה 9 מאחורה. לוקאקו. הוא מתלבט אם לקחת את החולצה הזו איתו, אולי יכבוש ויביא את הבארכה. אולי לא. דני בוהה בחולצה ומנסה להחליט האם החלוץ הבלגי נתן עונה גדולה או לא. כי מצד אחד הוא כבש 27 שערים העונה ב-50 הופעות, נתון פסיכי לכל הדעות. אבל מצד שני משהו משום מה מרגיש חסר. דני קיווה אולי לקצת יותר דורסניות, קצת יותר סופרסטאריות והגעה למאני טיים. אבל אז נזכר שרומאלו אוהב מאד לפגוש את הכחולים מלונדון השנה והפור נפל. דני ילבש 9 בוומבלי.
(קרדיט: independent.co.uk)
בילי לעומת זאת אורז יותר מהר מדני, ועל הדרך פותח לשניהם בירה ראשונה של יום שישי. הוא מאנשי מנצ'סטר שאוהב את וומבלי. לבוא ללב לונדון, למקדש הכדורגל האנגלי ולהניף תואר מנצ'סטרי זה הטופ מבחינתו. ובכלל, אין לו ספק שיונייטד זוכה. 'אנחנו בטוח נזכה במשהו העונה', מילמל לעצמו ולסביבה שלו כל השנה. מחר זה אמור לקרות. נכון, זה לא המצב האידאלי שקיווה שיגיעו אליו, אבל קפיצה למקום שני ממקום שישי זאת התקדמות. נכון, שמינית הגמר נגד סביליה הייתה פדיחה נוראית. אבל פדיחות קורות, והלקח נלמד. בילי בטוח שהקבוצה צריכה להתחבר עוד קצת לפני הסתערות רבתי על כל התארים. בעולם של היום ועם איך שהפרמייר ליג מתקדמת, אפשר לקבל בהבנה גם עונה כזאת, במיוחד אחרי מה שסיטי עשו השנה שהפך את הכל ליותר סלחני. סגנות ועוד גביע לארון בהתאם לנסיבות 2018 זה אחלה, הרים לעצמו בילי והחליט לקחת איתו חולצה של מספר 6. עדיין מאמין שפוגבה הוא הדבר האמיתי. והאנרגיות חוזרות מהר למצב ON.
(קרדיט:Daily Express)
דני מסיים לארוז ומקבל התראה מהנייד. הוא רואה עדכון מהטוויטר שמרסיאל לא בסגל של צרפת למונדיאל. הוא רואה מרסיאל וישר קופץ לו לראש מוריניו. משהו שם מוזר לו. קשה לדני עדיין לעכל את מוריניו. הוא סוגר לו שנה שנייה במועדון וזה לא זה עדיין. לא ברמת התארים החשובים באמת, ולא ברמת הכדורגל. זכייה בגביע תעשה לכולם טוב אבל לא תסתיר את הכאב מהעונה הזאת. ככה דני מרגיש, והוא לא לבד. יש עוד כמה דני בעולם שמרגישים בדיוק כמוהו. אבל בכל מקרה, גמר זה גמר. וגמר זה מפחיד. זה בעיקר מפחיד כי זהו משחקו האחרון של אנטוניו קונטה בצ'לסי, והוא ממש ישמח לעזוב את לונדון אחרי שנתיים סוערות עם התואר העתיק בעולם בקורות החיים שלו. דני מסיים לארוז וניגש עם הבירה הריקה שלו לחדר של בילי.
(קרדיט:The Peoples Person)
בילי גם סיים לארוז. הוא מבחין בדני נכנס ושניהם פותחים בירה שנייה להיום. "לחיי פרגי" מרים בילי את הבירה שלו. "לפרגי" חוזר אחריו דני. הרכבת לעיר הבירה יוצאת עוד שעתיים, הם יזרקו את הדברים בהוסטל שסגרו ואז לבר עם כל האדומים, להראות ללונדונים שהגיעו.
שני שותפים ממנצ'סטר תופסים את הרכבת לעיר הגדולה בשאיפה לראות גביע בפעם ה-13. שניהם לחוצים מהיריבה אבל בתוך תוכם יש גמר אחר שלא עוזב להם את הראש לרגע. "תגיד" פונה דני לבילי קצת שיכור בפאב שהתיישבו בו בלונדון. "חשבת מה יקרה אם ליברפול תז.." אבל בילי עצר אותו מלהמשיך לדבר, חייך אליו, הצמיד לו את הבירה המי יודע כמה להיום ועמד על השולחן כמו מצביא צבאי. "לחיי כריסטיאנו!" שאג פתאום בילי, וכל פאקינג אוהד מנצ'סטר יונייטד בלונדון שהיה בפנים או בחוץ ושמע את הקריאה, הרים את המשקה שלו וצעק מכל הלב ובתשוקה עזה בחזרה "לכריסטיאנו!".
