צירופי מקרים הם רבים ומגוונים בעולם הספורט. בעולם בו כל המספרים, כל הנתונים, וכל המידע נגיש, החיפוש אחר צירופי מקרים כאלה ואחרים הוא הדרך הפשוטה ביותר להרוויח את המצרך החיוני ביותר בדורנו – לייקים, קליקים, שיתופים. אבל מעטים מצירופי המקרים שניתקל בהם ברשתות החברתיות ואף באתרי התקשורת הגדולים הם מעניינים באמת. יום רביעי שעבר, ה-18 באפריל, הוא אחד מהם.
ב-18 באפריל 1995 כינס ג'ו מונטנה אירוע גדול בפלאזה בנמל סן פרנסיסקו. קהל רב הגיע לאירוע, ג'ון מאדן בין היתר נשא דברים, ובסופו של יום הודיע מונטנה על פרישתו מפוטבול.
עד אז הוא כבר הספיק לבסס עצמו כאחד הגדולים שידע המשחק, אם לא הגדול מכולם. 4 טבעות, 2 תארי MVP, שלוש פעמים MVP סופרבול, המהיר ביותר ל-100 ניצחונות, עוד ועוד שיאים (שרק כמה מהם טום בריידי הצליח לשבור), ואינספור מהלכים נפלאים שנכנסים לכל סרטון היילייטס היסטורי שמכבד את עצמו ושואף לקליקים.
באותו יום, הפוטבול איבד נכס. אולי הנכס הגדול ביותר שהיה לו עד אז. שלוש שנים בדיוק אחר כך, ב-18 באפריל 1998, הפוטבול קיבל אחד חדש. עד היום אפשר להתווכח מי מהם היה גדול יותר. אבל היום בו ניצח פייטון מאנינג את ראיין ליף במירוץ אל הבחירה מספר 1, היה יום משמעותי וסמלי לפוטבול בדיוק כמו יום פרישתו של מונטנה. וזה הגיוני בסך הכל, בהתחשב בעובדה שמדובר באותו היום.
ה-18 באפריל סימן את חילופי הדורות בצמרת הפוטבול האמריקאי, וכמה זה מתאים ששני שחקנים ואנשים כל כך שונים זה מזה, אפילו הפכים במובנים מסויימים, יחלקו את אותו תאריך. כנראה שזה הדבר היחיד שיכול להיות משותף לשניהם. זה, והיותם מהגדולים שחובבי הענף ראו אי פעם, כמובן.
ג'ו מונטנה הוא דור שלישי למשפחת מהגרים מאיטליה, ולמעשה שם המשפחה שלו הוא פשוט אמריקניזציה של מונטאני, שם שמקורו בצפון איטליה. אביו אמנם לימד אותו פוטבול, אבל הוא לא היה מקצוען בשום אופן והספורט האהוב על ג'ו כילד היה בכלל כדורסל, עד לשנתיים האחרונות בתיכון בהן הוא הצטיין בפוטבול ובסופו של דבר הרוויח מלגה מאוניברסיטת נוטרדאם הגדולה. לגבי מאנינג אין באמת צורך להרחיב. הוא מגיע ממשפחת פוטבול לכל דבר ועניין, עם אבא ארצ'י שנכנס להיכל התהילה של הניו אורלינס סיינטס, אחיו הגדול קופר שנאלץ לוותר על פוטבול בגיל 18 בעקבות בעיה בעמוד השדרה, וכמובן אחיו הקטן איליי שעדיין פעיל בשורות הניו יורק ג'איינטס. בבית מאנינג נושמים פוטבול, אל בית מונטנה הוא הגיע מאוחר מאוד.
פייטון מאנינג היה אחד משחקני התיכונים המבוקשים ביותר בהיסטוריה, גם כשהיום כל שחקן מקבל הצעות מכל המכללות הגדולות. הוריו של מאנינג קיבלו שיחות טלפון ומכתבים זועמים, כשהבן שלהם בחר בטנסי, היריבה הגדולה של אול מיס בה שיחק אביו. אבל אלה היו רק שתי אפשרויות מתוך 60 מכללות שהציעו לו את המלגה שלהן. למרות שהתחיל, כמו כל פרשמן, כקווטרבק השלישי ברשימה, ואחרי שהתקשה בכמה מההופעות הראשונות שלו, לקראת סוף עונת הפרשמן הוא קיבל את חולצת ההרכב ולא ויתר עליה עד סוף קריירת המכללות האדירה שלו, בסופה הפך לאגדה בנוקסוויל כמעט בן רגע.
מונטנה מעולם לא הצליח באמת לבסס את מקומו כקווטרבק פותח בנוטר דאם. כששיחק, הוא לא הצליח להיות עקבי מספיק ואף הפסיד עונה שלמה עקב פציעה בכתף. סטטיסטיקת המכללות שלו לא הייתה מרשימה כלל, ולמרות שהוביל את נוטרדאם לקאמבקים גדולים במהלך הקריירה ואף לאליפות אחת, הוא סיים אותה עם אותה כמות טאצ'דאונים וחטיפות ולא הצליח להרשים באמת אף אחד מהסקאוטים לקראת הדראפט של שנת 1979.
מאנינג, לעומתו, היה אחד הקווטרבקים הגדולים בהיסטוריית המכללות, ולמשך חודשים הדילמה בינו לבין ראיין ליף מוושינגטון סטייט הייתה מה שהעסיק את כולם. התקשורת, המעריצים, כולם. גם הקולטס וגם הצ'ארג'רס היו צריכים קווטרבקים. השאלה הייתה את מי יקחו הקולטס במספר 1. השאלה לגבי מאנינג הייתה האם ייבחר ראשון או שני. לא רע בכלל בכל מקרה. והתשובה התבררה, כאמור, שלוש שנים אחרי שפרש מונטנה.
ביל וולש בכלל לא רצה את ג'ו מונטנה. הוא היה מעט נמוך מדי לטעמו, והזרוע שלו הייתה חלשה. אבל הג'יאם שהיה לפניו החליט שהוא שולח את הבחירה מספר 1 לבפאלו בשביל ראנינג בק מזדקן בשם או.ג'יי סימפסון, ולכן הוא לא יכל לבחור את הקווטרבק שהוא רצה, פיל סימס. סן פרנסיסקו חיכתה עד לסיבוב השלישי, שם וולש רצה את הקווטרבק שאימן בסטנפורד. אבל ראש מערך הסקאוטינג של המועדון, טוני רזאנו, שיכנע אותו ללכת על מונטנה.
אפילו מעט מיותר לציין שמאנינג פתח מיד עם הגעתו לליגה, ואף קבע שיא חדש למסירות ט"ד בעונת רוקי למרות שקבוצתו לא הייתה טובה מספיק עדיין. מונטנה פתח את הקריירה בתור בחירת סיבוב שלישי שהמאמן לא רצה מלכתחילה, ונאלץ לעבוד קשה כדי להרוויח את מקומו. הוא הוכיח שהוא מסוגל, שוב, והניינרס מצאו סופית את הקווטרבק שלהם בסוף עונת 1980, השנייה של מונטנה כמקצוען.
גם ברושם שהם השאירו אחריהם, במורשת שלהם, מונטנה ומאנינג הם שני הפכים. למונטנה, כך נראה, הייתה מין חיבה למהלכים היסטוריים כל כך, שהשמות שלהם פשוט מתחילים בה' הידיעה. "הדרייב", "התפיסה", "הקאמבק". כזה היה מונטנה. שחקן של רגעים. מאנינג? כנראה שאם 20 שנה קדימה מישהו ייתקל בו בסרטון היילייטס כלשהו, הוא כנראה פשוט יראה את המהלך בו הוא שמר את הכדור אצלו בבוטלג נגד דאלאס. הוא לא היה שחקן של רגעים גדולים. הוא פירק הגנות עם הראש שלו. עם השכל. אתלט גדול הוא לא היה, אבל הוא כן היה ההוכחה שלא צריך להיות אחד כזה כדי להיות ק"ב גדול.
לפחות עד שהגיע בריידי, ג'ו מונטנה נחשב לגדול מכולם, וזה בעיקר בזכות מורשת הפלייאוף שלו. מאזן 4-0 בסופרבולים, בשלושה מהם הוא זכה בMVP, וגם באחד בו לא זכה הוא הוביל דרייב מנצח עם 34 שניות לסיום. הק"ב רייטינג הכולל הגבוה ביותר בהיסטוריית הסופרבול. ככה תמיד הכירו את ג'ו מונטנה. בפלייאוף, כולם ידעו שהוא האיש, כולם ידעו ששם הוא הולך להיות בשיאו.
הקבוצות של מאנינג, לעומת זאת, מעולם לא הצליחו להתרומם באמת בפלייאוף. בעונה הרגילה מאנינג תמיד ניצח, תמיד שלט בליגה, והוא מחזיק בחמישה תארי MVP, מספר שיא. אבל בפלייאוף, כתובת ה"לוזר" ישבה לו יפה מאוד על המצח. הפסדי פלייאוף חוזרים ונשנים, הפסד מפתיע לסיינטס ב-2009 והתרסקות מול הסיהוקס ב-2014, ולמעשה רק זכייה אחת בסופרבול אותה הוא הוביל – הזכייה בסופרבול 50 הייתה, ללא ויכוח, קודם כל של וון מילר וחבריו להגנה, ורק אחר כך של מאנינג, שעונתו האחרונה הייתה הגרועה שלו בקריירה.
ככה זה כשיש רק 366 תאריכים שונים. לפעמים שני דברים יקרו באותו תאריך. לפעמים הם יהיו גם קשורים אחד לשני, ולפעמים תהיה כאן משמעות ממש סמלית, כאילו ככה זה תמיד היה צריך להיות. זו ההגדרה של צירוף מקרים, זו הסיבה שהציבור אוהב אותם כל כך. צירוף המקרים הספציפי הזה, היה אולי הטוב ביותר שיכל לקרות לפוטבול. הפוטבול היה צריך את פייטון מאנינג, בייחוד אחרי הבור שהשאיר מונטנה. עכשיו, כששניהם כבר לא פעילים, אנחנו מבינים טוב מאוד עד כמה.
