משחקי יום ראשון בשבוע 5 סיפקו לנו דרמות מכל קצוות ארצות הברית. מהמותחן בגשם בסינסנטי, דרך הכמעט קאמבק של סטאפורד מול קרוליינה, הקרב מורט העצבים על הNFC מערב בקולוסיאום, וכמובן אהרון רוג'רס והבוקרים מספקים לנו עוד קלאסיקה מיידית.
למעשה, עד עכשיו רק שלושה משחקים מכל המחזור הסתיימו בהפרש של יותר מפוזשן אחד. כמובן שיוסטון הכניסה את האחרון שלה בגארבג' טיים, וגם לקליבלנד לא באמת היה סיכוי מול הג'טס. אבל שאר המשחקים היו צמודים ביותר ולא הוכרעו כמעט עד המהלך האחרון.
- מה נגיד על סינסינטי שפתחה את העונה עם שני משחקים מחפירים וניצחון שהחליק לה מהידיים בגרין ביי? לי זה נראה כמו אנדי דולטון במיטבו. כשאני אומר דולטון במיטבו, אני מתכוון לחוסר היציבות המוגזמת שלו בשיא תפארתה. הבעיה הכי גדולה של אנדי דולטון היא חוסר היכולת שלו לשמור על רמה גבוהה לאורך זמן. ועד שחשבנו שהוא הצליח למצוא את היציבות שלו בעונה 2015, הגיעה עונה שעברה חלשה במיוחד וראשונה שלו בלי פלייאוף. אי אפשר לדעת מה לצפות ממנו ומההתקפה של סינסינטי.
- מההגנה, לעומת זאת, ובעיקר מהפרונט, אנחנו כמעט תמיד נראה הופעה דומיננטית. וויליאם ג'קסון מתחיל להראות מה שראו בו לפני הפציעה, וכמובן ג'ינו אטקינס וקרלוס דאנלפ ממשיכים להפחיד את היריבות גם בריצה וגם במסירה. מקוי הוחזק השבוע ל60 יארד בלבד וטיילור, למרות מסירה או שתיים מרשימות, לא ממש נכנס למשחק וכמובן גם מסר את האינטרספשן שסגר עניין. הAFC מזרח נראה לרגע מעניין, עם שלוש קבוצות במאזן 3-2 ועוד אחת ב2-2. לא נראה לי שיש מישהו בקהל שחושב שהפטריוטס לא יסיימו את העונה כאלופי הבית, אז בואו נהנה מזה כל עוד זה נמשך.
- לא הצלחתי להבין מה הסיפור עם דשון קייזר. נכון, זה פרי סיזן, וקל מאוד לבטל כל דבר שנאמר באותו משפט עם צמד המילים האלה. אבל התקופה הזו היא כן חשובה לשחקנים במצב של קייזר. ושם הוא נראה כמו המוכן ביותר לפתוח, ואכן היה היחיד מבין הרוקיז שהתחיל את העונה כפותח. מאז הכל התפרק לו לחלוטין, וזה הסתיים אתמול בערב עם ספסול במחצית לטובת קווין הוגאן שממש לא נראה הרבה יותר טוב. מרחם על כל מי שנאלץ לצפות במשחק הזה.
- עוד מישהו שאני באמת מרחם עליו זה ביג בן, שנראה שפשוט נמאס לו והוא לא רוצה יותר. למה אני כל כך בטוח? כי היו לו כמה וכמה מסירות מרשימות במהלך המשחק הזה ועדיין כל מה שהוא יכל להגיד אחריו זה "אולי כבר אין לי את זה". נצרף את זה לאמירות שלו מהעבר הלא רחוק, ונקבל קבוצה שאולי תצטרך להתחיל לחפש גם היא קווטרבק חדש.
- כמובן שחייב לתת קרדיט איפה שמגיע קרדיט, וליגוארים בהחלט מגיע קרדיט על עוד משחק הגנתי לפי הספר. קשה לדעת כרגע, אבל אולי הבית הזה באמת יעניין מישהו לקראת סיום העונה, עם החזרה של מאריוטה ולאק והקפיצה המטאורית של דשון ווטסון.
- במעבר חד למדולנדס, שם קיבלנו קרב בין שתי קבוצות שלא רוצות לנצח ועושות שטויות אחת אחרי השנייה ואפילו נפצעות. אצל הג'איינטס, זה נראה כאילו לאף אחד כבר לא אכפת יותר. ואם להם לא אכפת, למה שלי יהיה? אפשר להתחיל להסתכל שם לעונה הבאה, ואולי אפילו להתחיל לדאוג לעתיד אחרי איליי, שאגב החלק שלו באסון הזה שנקרא הג'איינטס של 2017 הוא די קטן.
- מה נאמר על קאם ניוטון שממשיך להתחדד ולהשתפר? לקרוליינה לקח זמן להיכנס למשחק אבל כשזה קרה סוף סוף, היא הצליחה לפתוח פער מספיק גדול כדי שגם מתיו סטאפורד לא יצליח להדביק. ואיזו המרה עצומה בדאון שלישי כדי לסגור את המשחק. מתבשל לנו מאבק מסקרן מאוד גם בNFC דרום.
- שחקן אחד מקרוליינה שאני חייב לציין זה דווין פאנצ'ס. הבלאגן שסבב את ניוטון השבוע התחיל משאלה על השיפור העצום של דווין פאנצ'ס בראוטים שלו, ואכן הוא רץ ראוטים יפים מאוד ולמד להשתמש בגודל שלו בצורה הטובה ביותר. לDBs הקטנים של דטרויט לא היה סיכוי להתמודד לא איתו ולא עם קלווין בנג'מין שכרגע נראה הפחות טוב מבין השניים.
- כאוהד סיהוקס, למרות החסרונות והבעיות הברורות שיש כאן וראינו גם במשחק הזה, אין שמח ממני מהניצחון החשוב שהושג בקולוסיאום. הראמס אף פעם לא הצליחו להעמיד קבוצה באמת טובה מאז שסיאטל התחילה לשלוט בבית הזה ועדיין הצליחו בכל שנה לנצח את ההוקס. השנה הראמס מעמידים קבוצה באמת טובה, ושלא יהיה ספק, הראמס של 2017 הם הדבר האמיתי. זו ההגנה של הסיהוקס שהייתה מוכנה לכל פליי אקשן וכל דבר שנזרק עליה פחות או יותר. אז טוד גרלי נעצר על 43 יארד, שרובם בכלל הושגו בדרייב הראשון שנגמר עם הפאמבל. וג'ארד גוף אילץ את עצמו להכריח זריקות קשות פשוט כי לא היה לו מה לעשות. במשחק בו הפאס ראש של הסיהוקס שוב לא הגיע, זה היה קריטי ביותר. רק בסוף המשחק נגרמו שני איבודי כדור כתוצאה ישירה מלחץ על גוף.
- לגוף מגיעות באמת כל המחמאות בעולם. אחרי עונת רוקי קשה בה הוא נזרק סתם להרכב ונראה רע כצפוי, וכבר הוכתר כבלוף של דראפט 2016, לא רק שהוא מגיע ונותן פתיחת עונה מעולה. הוא גם פוגש את ההגנה הכי טובה שהוא פגש בקריירה, לא מצליח לעשות כלום רוב המשחק, ועדיין מוביל דרייב אחרון לאורך המגרש עם קצת יותר מדקה למשחק בלי טיימאאוטים. הראמס האלה נראים טוב ויש מצב שבשנים הקרובות אנחנו נראה אותם במאבקי צמרת תמידיים.
- לפני שאזכיר שוב ושוב כמה עצום הוא מספר 12 בירוק, אני אגיד את המנטרה הקבועה שלי כל פעם שמדברים על הקאוביוז. דאק פרסקוט הוא ק"ב טוב, אפילו מצויין. ללא ספק אנדרייטד. להוריד ממנו קרדיט בגלל קו ההתקפה ומשחק הריצה זה בגדר פשע בעיניי. הנה משחק נוסף בו פעם אחר פעם דאלאס הייתה צריכה להישען עליו אחרי שמשחק הריצה קירטע, והוא סיפק את הסחורה עם עוד פירסט דאון מהשמיים.
- עוד משהו שממש כואב לי במשחק הזה הוא החלטה אחת ספציפית מאוד שלדעתי ניצחה לגרין ביי את המשחק לפחות כמו שרוג'רס עשה. דאון שני ויארד אחד, דקה וקצת לסוף, וגארט מחליט שהוא רוצה למסור פייד לדז בראיינט באנדזון. למה? הרי במקרה הטוב, הבקעת ט"ד והכל אחלה וסבבה, רק שלרוג'רס יש ים זמן לחזור ולהשוות וגם לנצח אם הוא רוצה. וזה במקרה הטוב. מה שכמובן קרה בפועל זה שהמסירה בכלל לא הושלמה והשעון פשוט נעצר סתם. חבל. זו עוד החלטה רעה מתוך שורת החלטות רעות של ג'ייסון גארט במשחקים מכריעים. הוא מספיק טוב כדי לא להרוס לקבוצה שלו לחלוטין אבל במשחקים החשובים, את ההחלטות הקטנות והחשובות, הוא בעקביות לא מבצע נכון. יכול מאוד להיות שהוא הסיבה שדאלאס פחות מדאיגה כקונטנדרית.
- גם בהגנה אפשר לציין פאשלה של דאלאס – לא חבל על הפירסט דאון הזה שרוג'רס השיג בריצה? איך נותנים לקווטרבק הכי מסוכן מחוץ לפוקט לצאת מהפוקט?
- העובדה שרוג'רס החליט לנסות את אותו דבר פעמיים היא גדולה בפני עצמה. זה בעיקר מראה על ביטחון. הוא זיהה חולשה, הוא זיהה את הרוקי ג'ורדן לואיס שומר אחד על אחד על אדאמס. הוא ידע שהוא רוצה באק-שולדר, כי לואיס הראה שיש לו בול סקילס מוגבלים והוא לא ימצא את הכדור בזמן. פעם אחת זה לא עבד, אבל רוג'רס היה בטוח בעצמו מספיק כדי ללכת על זה שוב. ביצוע מושלם, ואיזו תפיסה של אדאמס שרק שבוע וחצי קודם שכב על הדשא בלאמבו ללא הכרה.
- אסיים עם הסאנדיי נייט, שהיה ללא ספק משחק מהנה לצפייה אם לא קצת קשה בגלל השעה והפוטבול הדרמטי והמצויין שהיה לפני. עם כל הכבוד ליוסטון, ולדשון ווטסון שאני ממש נהנה לראות אותו משחק וממש מתרשם מהשיפור המשמעותי שהוא עשה תוך חודש וחצי בערך, לא באמת היה לה סיכוי מול קבוצה עדיפה בהרבה ובעצם החזקה בליגה כרגע, ואולי הייתה כאן גם קצת פגיעה מנטלית מהפציעה הקשה של ג'יי ג'יי וואט.
- אני באמת רואה את הצ'יפים לוקחים את הצעד קדימה העונה. נכון, גם שנה שעברה היה לה את טייריק היל וטראוויס קלסי ומשחק ריצה חזק. מה ההבדל הפעם? אלכס סמית. האיש נראה פשוט נהדר. ממיר דאונים שלישיים בקצב מסחרר ומייצר מהלכים גדולים גם מחוץ לפוקט כשצריך. נצרף את כל זה להגנה עדיין טובה גם בלי אריק ברי וצוות אימון נפלא, ונקבל קונטנדרית אמיתית.
