אפשר לחלק את הספורט לקטגוריות שונות: ענפים אולימפיים, כדור, אומנויות לחימה והאבקות, מוטורי ועוד. לכל חובב ספורט יש את הספורטאי המועדף עליו, כזה שגם אם לא זכה לראות בפעולה, עבורו הוא אגדה, אישיות שהמציאה והגדירה את הענף מחדש. טורים רבים נכתבו ויכתבו על שאלת השאלות: "מיהו הספורטאי הטוב בהיסטוריה?". שאלה לכאורה פשוטה אך מתקילה שכן התשובה עליה היא לא עובדה מוגמרת, היא תלויה בנשאל. אפשר להתווכח ולדון בקריטריונים, ומכאן האם באמת אפשר להשוות בין הענפים השונים, דורות, שיאים ותארים?. בחרתי להתמקד בחלוקה בין הענפים הקבוצתיים ליחידניים. הדרך אותה עוברים הספורטאים מהרגע שבחרו בענף שונה, האופי, יכולות פיזיות וגב כלכלי הנדרשים הם שיקבעו את המסלול, כמובן שצריך גם מזל שכן פציעות יכולות "לשבש את הכול".
כשמדברים על יכולת, החלוקה כוללת שלוש קטגוריות: תחרות מול יריב בענפים הקבוצתיים, תחרות מול יריב בענפים היחידניים ותחרות ניקוד (התעמלות אומנותית, שחייה צורנית וכו'). בענפים הקבוצתיים היכולת של הקבוצה מורכבת בעיקר מהיכולת האישית של הספורטאים, התמצאות בטקטיקה, תקשורת ופרגון. העדר של אחד מהפרמטרים יכול להביא להפסד, אם מאמן החליט לעלות למשחק מסוים עם טקטיקה שלא תורגלה מספיק באימונים, השחקנים לא יוכלו להציג את היכולת האמתית שלהם. אם שחקן יהיה אגואיסט ולא ימסור לחבר קבוצה שנמצא בעמדה טובה יותר ממנו, יתכן כי הקבוצה כולה תשלם על כך שלא הצליחה לעלות ליתרון בהזדמנויות שהיו לה. יחד עם זאת היתרון של המשחק הקבוצתי הוא יכולת החיפוי על האחר. הרי בסופו של יום כולנו בני אדם ולכל אחד יש יום טוב יותר ויום פחות טוב, ואפילו גרוע, אך כשיש סביבך קבוצה שאתה חלק ממנה, יש לך גיבוי. אם זה בעזרה בהגנה, לחץ לחילוץ כדור, ריבאונד. שהרי בודדים המשחקים שאפשר להגיד עליהם שכל הקבוצה שיחקה מושלם. בשונה מאופציית הגיבוי הקיימת בספורט הקבוצתי שאף הפכה לחלק פעיל בטקטיקה של מאמנים (שמירה כפולה וכו') אי אפשר להגיד שבספורט היחידני ישנו גיבוי. ניקח לדוגמא את הג'ודו: קרב שאורכו 4 דקות אלא אם אחד היריבים משיג ניקוד של איפון, הג'ודוקא מתמודד מול היריב, הוא היחיד שיש לו השפעה על תוצאת הקרב. טעות קטנה, רגע של חוסר ריכוז, תרגיל שבוצע לא כהלכה והיריב יכול לנצל זאת להשגת יתרון. אין אשמים, יש אשם, אפשר לכאורה להאשים את המאמן בהכנה טקטית לקויה אך שוב מי שהפסיד היה הספורטאי, טעות שלו הביאה להדחתו. אך ישנו סוג שונה לחלוטין של תחרות, תחרויות ניקוד: (נתייחס בלשון יחיד אך הדברים נכונים גם עבור משתתפי הזוגות והקבוצתי) ניקח לדוגמא את ענף ההתעמלות אומנותית, המתחרה עולה מול שופטים ומציג את התרגיל, בסיומו מוענק לו ניקוד וכאשר המתחרים האחרים סיימו גם הם להופיע מול השופטים, מקבלי הציונים הגבוהים ממשיכים לשלב הבא. זהו סוג שונה של יכולת אותה הספורטאי צריך להציג שכן בשני הסוגים הנ"ל היכולת שנדרשה מהספורטאי היא כזו שתספיק לנצח את יריבו אך כאן היכולת הנדרשת היא להפיק את המרב מעצמך, הניקוד שיתקבל הוא על התרגיל של הספורטאי בלבד, בהשוואה לביצוע המושלם של התרגיל, דרגת הקושי שלו וכו'. התחרות היא אתה מול עצמך, אין לך יריב שאתה נלחם בו והוא מהווה אינדיקציה ליכולת שלך.
אם נבחר להשתמש במונחים שונים מהענפים היחדניים מול הקבוצתיים אפשר לדמות זאת לעצמאי ושכיר בהתאמה. לעצמאי יש את הפחד התמידי מתזרים המזומנים שכן הוא האחראי הבלעדי. חודש לא טוב משמעו פחות כסף, הוא יכול להיות חולה ופצוע אך לעבודה הוא יופיע, שכן חופש = אין כסף. נעבור לספורטאי, בענפים היחידניים עיקר הכסף ממנו מתפרנסים הספורטאים מגיע מתחרויות בדרכים ישירות (זכייה) ועקיפות (ספונסרים, עמידה בקריטריונים של מלגות ועוד). משמעותה של פציעה היא פגיעה ישירה בהכנסה. בנוסף לכך המתחרים מממנים לעצמם מאמן אישי, לפעמים גם נסיעות לתחרויות ולמחנות אימונים כך שלכסף יש משמעות רבה בקריירה שלהם וביכולת שלהם להישאר כמקצוענים. מנגד השכיר אינו דואג, המשכורת החודשית מובטחת. בענפים הקבוצתיים הספורטאים משתייכים למועדונים, ויש להם חוזים שמבטיחים להם משכורת קבועה כך שלפציעות אין השפעה על חשבון הבנק שלהם. בנוסף ספורטאי בענפים הקבוצתיים אינו אחראי על תשלום משכורות לאנשי מקצוע שסביבו, הוצאות על מחנות אימונים ותחרויות הן באחריות המועדון כך שהמשכורת שמרוויח נכנסת לכיסו הפרטי בלי "הוצאות מקצוע".
"אורך החיים" של קריירה בענפי הספורט הקבוצתיים ארוכה יותר, לאו דווקא מבחינת הזמן עצמו אלא מהיכולת של הספורטאי להמשיך להתחרות כשהגוף מזדקן וכבר לא מסוגל להפיק את אותן התוצאות. ניקח את דוגמת הכדורגלן: ישנו שלב בקריירה שהוא לא מסוגל לשחק 90 דקות, אך זה לא מונע ממנו להמשיך לשחק. תיאום בין מאמן הכושר למאמן יביא לכך שהכדורגלן יעלה לשחק בהרכב/כחילוף לזמן בו הוא יכול להציג את היכולת הרצויה. בספורט היחידני כשהגוף מתחיל להזדקן, יש לו השפעה ישירה על הספורטאי. התוצאות מידיות, אין את אופציית החילוף שקיימת בספורט הקבוצתי ולכן הספורטאי צריך לקבל החלטה: האם לתת לגוף את המנוחה שהוא רוצה ולהיפרד מספורט תחרותי או להמשיך להתחרות ולנסות למצות את עצמו עד קצה גבול היכולת.
בסופו של יום, ספורטאי נמדד ע"פ מספר המדליות שיש לו בארון, שיאים שקבע והיכולת לרגש את הצופה. בשביל להיות ספורטאי מצליח אתה צריך יכולות פיזיות ואופי. דפי ההיסטוריה מלאים בשמות שהיו יכולים להפוך לאגדות אך מנטלית לא יכלו לעמוד בלחץ וקרסו. הרעב התמידי להצלחה הוא זה שהופך אותך משם למודל לחיקוי, מחובבן למקצוען. בעניין הזה כל הספורטאים שווים אך הדרך שלהם לפודיום שונה. הקריטריונים להשתתפות בתחרויות שונה מענף לענף, בענפים הקבוצתיים לרוב מתקיים שלב מוקדם שע"פ יקבעו המשתתפות. בענפים היחידניים הקריטריונים משתנים מענף לענף (דירוג, כניסה חופשית, השגת תוצאת קריטריון ועוד). בנוסף בענפים הקבוצתיים הספורטאי תלוי בקבוצה, נכון שקיים המושג "סחב את הקבוצה על הגב", אך אם נסתכל על כל המקרים עליהם נאמר המשפט, כוונתו היא שחקן לקח אחריות והתחיל "להזיז עניינים", היכולת שלו הייתה טובה יותר משל שאר חבריו לקבוצה ופעולה שלו הכריעה את ההתמודדות. התקפה טובה עם הגנה חלשה לא מבטיחה ניצחון. קבוצה יכולה לעלות ליתרון אך מנגד היריבה יכולה להשוות ואף לבצע מהפך. כך שניצחון הוא תוצאה של עבודה קבוצתית. ישנם ספורטאים רבים שמבחינת יכולת ואופי ראויים להיזכר בנשימה אחת עם גדולי הספורטאים אך המזל לא שיחק להם והם נולדו לתוך דור מבורך, (מקום ראשון יש רק אחד) כך שהשחקן נפרד מהקריירה המקצוענית שלו עם "מחסור" בתארים חשובים שהשאיר אותו מחוץ לרשימה של הגדולים. "בעיה" דומה יכולה להיות גם בענפים היחידניים כשישנו דור מבורך (דוגמת טניס: רפאל נדאל ורוג'ר פדרר) מספר התארים בארון קטן ביחס ליכולות הפיזיות. מבחינת הספורט מקרה כזה הוא מבורך, הדבר תורם לעליית רמה, מספר הצופים גדל ויש לתקשורת "חומר" לשווק.
אפשר לסכם שהשוואה בין הענפים השונים לא נכונה, לכל ענף יש את הערכים שהוא מייצג, יכולות פיזיות שנדרשות, אופי, מבנה אירגוני וניהולי וההבדל הגדול הוא רגעי שיא שונים. השאלה "מיהו הספורטאי הטוב בהיסטוריה?" צריכה להישאל בדרך אחרת "מיהו הספורטאי שריגש אותך יותר מהשאר?". השאלה הראשונה חסרת מענה חד משמעי ואולי התשובה עליה צריכה להיות שכל שנשאר לנו כצופים הוא להנות מהחוויה שהספורט מספק לנו. הרי עבור רבים מאוהדי ארסנל תיירי הנרי הוא גדול הספורטאים בהיסטוריה, למרות שמעולם לא זכה בכדור הזהב. עבור אוהדי בארסה ואוהדי כדורגל רבים מסי הוא אגדה וגדול הספורטאים בהיסטוריה למרות שלא זכה בגביע העולמי עם ארגנטינה. מיוות'ר "הבלתי מנוצח" נחשב לאחד מגדולי המתאגרפים בהיסטוריה אך ישנם רבים שנמנעים מלהציב אותו בראש רשימת דירוג הספורטאים. ישנם ספורטאים רבים מענפים שונים דוגמת רוג'ר פדרר, טדי רינר, מיכאל שומאכר, טוני מקוי, מייקל פלפס, מייקל ג'ורדן ועוד. ההשוואה הורסת את הייחודיות של הענף, אולי במקום לחפש תשובות לשאלות בסגנון פשוט נהנה מרגעי הקסם שהספורט מספק לנו כך שנוכל לספר לדור הבא: אני ראיתי בעיני איך כל זה קרה.
