אוהדי הצ'יפס לא ציפו להתחלת הפלאים של העונה שלהם. המאמן אנדי ריד מוביל את חבורתו בגאון, הקווארטרבק אלכס סמית' משחק כמו מועמד M.V.P, שחקני ה"סקיל פוזישנס" בהתקפה מפתיעים לטובה וההגנה משתקת כמו תמיד. הם פתחו את העונה מול המועמדת הבכירה לאליפות, הניו אינגלנד פטריוטס בביתם של הפאטס והביסו אותם כאשר אלכס סמית' משחק יותר טוב מטום בריידי במשחק הזה וקארים האנט הצעיר החל להראות ניצוצות שילוו אותו למשך כל 4 השבועות הראשונים שעברנו עד כה וככל הנראה גם בעתיד, המאזן של הצ'יפס אחרי ארבעה מחזורים הוא מאזן מושלם של 4-0 ונראה כי הם ימשיכו לדהור ולשעוט קדימה ויקוו לריצה ארוכה גם בפלייאוף. לצ'יפס אין חורים בקבוצתם, הם מאוזנים באופן מושלם בצד ההתקפי ומאידך בצד ההגנתי.
קשה לחשוב על קבוצות רבות היום ב-NFL שהם כל כך מאוזנות כמו שהצ'יפס מאוזנים אז ההשוואה בכתבה זו באה דווקא מעולם שונה מהפוטבול, ההשוואה הברורה באה דווקא מה "כדור הכתום", הכדורסל. כאשר אני חושב על כל הסופרלטיבים שנאמרו ונאמרים על הצ'יפס השנה, צצה לי בראש קבוצה ספציפית: הדטרויט פיסטונס של לארי בראון מודל 03/04. מאמן מחושב וותיק שעבד הרבה זמן בקולג'ים ויודע כיצד להתנהל עם פירות לא בשלים, קבוצה חזקה הגנתית אך גם מאוזנת ביותר בהתקפה כאשר אין סופרסטאר ענק שמוליך אותם, חוסר אשראי ממבקרים ואוהדים וכולי…
ארצה להרחיב קצת על העונה של הפיסטונס. הם התחילו את העונה ברצף של ניצחונות (נשמע מוכר?) ומשם רק המשיכו לנסוק מעלה, החמישייה של צ'אונסי בילאפס-ריצ'ארד 'ריפ' המילטון-טיישון פרינס-רשיד 'שיד' וואלאס/מהמט אוקור-בן וואלס לא עשתה חיים קלים לאף קבוצה, הם הציבו חומה הגנתית בכל משחק ולא זזו מהשיטה של המאמן לארי בראון ששמר על החבורה שלו מקובצים בכל זמן, הם חילקו ביניהם את הנקודות והנגיעות באופן שווה ביותר (אף שחקן חמישייה עם פחות מ-9 נקודות בממוצע ואף שחקן חמישייה עם יותר מ-18 נקודות בממוצע) והורידו ליריביהם את מספר הנקודות ואת היעילות ההתקפית וההגנתית שלהם, 3 טורים מאוד חשובים של סטטיסטיקה. כאשר הגיע זמן הפלייאוף הם סיימו את העונה עם מאזן טוב של 54 ניצחונות אך לא צופה מהם להגיע רחוק מידי.
אולם, הם הוכיחו את כולם אחרת, הם התחילו את ריצת הפלייאוף שלהם בשחיטה של המילוואקי באקס בחמישה משחקים, ניצחו סדרה קשה מול הנטס ב-7 משחקים ועברו את האינדיאנה פייסרס ב-6 משחקים. ואז הגיעה סדרת הגמר מול היריבה המרה הלוס אנג'לס לייקרס ומאמנה פיל ג'קסון, הם שיתקו את קובי ברייאנט והלייקרס הגנתית כל הסדרה (עצרו אותם ל-75 נקודות במשחק מס' 1, 68 נקודות במשחק מס' 3 והלייקרס לא קלעו מעל 99 נק' כל הסדרה) וניצחו ב-5 משחקים. לאחר הניצחון ההיסטורי, לארי בראון המאמן אמר בראיון לאחר המשחק את המנטרה החוזרת ונשנית שלו לאורך כל הקריירה: "שיחקנו בדרך הנכונה" (תרגום מ: we played the right way ), מנטרה שחזר עליה לאחר כל ניצחון.
המנטרה שלו דומה מאוד לצורת המשחק אנדי ריד, לשחק בצורה הנכונה, לפי הספר ולנצח משחקים בדרך הישנה והטובה.
בנוסף לדברים הנאמרו לעיל, ניתן להוסיף לרשימת את ההוויה והתרבות שמנחילים ריד ובראון בקבוצות המכובדות שלהם: תרבות לא חונקת מידי שנותנת חופש לשחקנים אך עדיין שומרת עליהם ברצועה קצרה, שני המאמנים יודעים לצעוק ולצרוח כאשר הם זקוקים להחזיר את הבחורים שלהם לדרך המלך ושניהם גם נותנים לעוזרי המאמן שלהם להנחות את הקבוצה במקרה הצורך אך שניהם כמובן בשליטה מלאה ומוחלטת על הפרנצ'ייז.
בשביל לעשות קצת סדר בדברים ולהניח אותם בצורה נוחה לעין, הנה הם הדברים המשותפים לצ'יפס הללו ולפיסטונס של 04'
-קבוצות מאוזנות ביותר אך עם דגש קל על הצד ההגנתי ("defence wins championships approach")
-מאמן עם מנטרה של לשחק לפי הספר, לשחק נכון והתוצאות יבואו.
– ההוויה ותרבויות כמעט זהות
-אין סופרסטאר אחד שמוליך את הדרך אלא שחקנים טובים בכל עמדה.
ובכן, מה זה אומר על הצ'יפס? אני לא אלך כל כך רחוק ואומר שהם פייבוריטים ברורים לזכייה בסופרבול אך הם בהחלט בטופ, אני מאמין שהיכולות המצוינת שלהם תמשיך לאורך כל העונה, הם יסיימו במאזן הטוב ב-AFC ויעשו ריצת פלייאוף ארוכה ועם סיכוי ממשי לזכות בגביע הלומברדי בפברואר.
