למרות שהקווטרבק הוא השחקן היחיד החשוב ביותר בכל ספורט קבוצתי, פוטבול הוא עדיין, איכשהו, הספורט הכי קבוצתי שיש. גם הקווטרבק הכי טוב עלול לא להספיק לך אם אפילו חלק אחד בקבוצה לא עומד במשימה שלו.
קווטרבקים חזקים מנצחים עם קבוצות חזקות סביבם. קבוצות חזקות בנויות בדרך כלל סביב כוכב גדול אחד, מנהיג אחד. החזקות ביותר מבוססות על שניים כאלה.
איזו התקפת מסירה לא הייתה רוצה עוד ג'וליאן אדלמן? איזה פאס ראשר מוביל לא היה רוצה עוד אחד כמוהו בצד השני? איזה בוקס סייפטי לא היה רוצה סנטר פילדר שיאפשר לו להיות סופר אגרסיבי?
כוכב אחד זה נהדר. אחד נוסף דומה לו או אחד נוסף שמשלים אותו, זה כבר צרות צרורות. אז קבלו כמה מהצמדים שמובילים יחידות דומיננטיות בליגה.
שליטי התעלות: ג'אק קונקלין וטיילור לוואן, תאקלים, טנסי
כזכור, בדראפט 2015, הטנסי טייטנס הביאו עם בחירה מספר 2 את הפרנצ'ייז ק"ב החדש שלהם. אחרי עונת רוקי לא קלה, בטנסי החליטו שהם הולכים להביא עוד הגנה על ק"ב העתיד שלהם.
טנסי בסך הכל רצתה להביא עזרה למאריוטה. טנסי יצרה מפלצת.
ג'אק קונקלין הגיע והשתלט לחלוטין על עמדת התאקל הימני, כאשר טיילור לוואן שהיה סולידי ביותר עד עכשיו, המשיך בעבודתו בצד שמאל. עם יותר ויותר כישרון מסביבם, לוואן וקונקלין שניהם היו דומיננטים ברמת על, הן בחסימה לריצה והן בהגנת המסירה, ושיתקו גם הגנות חזקות כמו אלה של דנבר וקנזס סיטי.
קונקלין הוא החזק והאכזרי מבין השניים. הרוקי אול-פרו דרס כל מה שהיה בדרכו וקבר כל מי שניסה לעבור אותו. כשהוא מצליח להניח את ידיו על היריב, המהלך הזה גמור, הוא כבר לא יברח. כמובן שמצד שני מדובר באתלט ממוצע ולא יותר, ושחקנים מהירים יותר עלולים פוטנציאלית לנצח אותו עם המהירות שלהם, אבל הוא הראה לאורך כל העונה את היכולת שלו להתמודד עם שחקנים כאלה דרך קבע בזכות הטכניקה המלוטשת שלו.
טיילור לוואן, שנבחר בסיבוב הראשון בדראפט 2014, הוא המשלים של קונקלין בדרך מסויימת. אין לו את האכזריות והעוצמה של התאקל הימני, אבל הוא ארוך יותר, זריז יותר ואתלטי יותר(למעשה אחד האתלטים הטובים בעמדה). לכן סקרינים או ריצות חיצוניות למיניהן ילכו בדרך כלל לצד שלו. אה, והוא גם תפס ט"ד בעונה שעברה, כך שהוא גם יכול להיות חלק מהטריק פלייז שכל כך אוהבים שם בטנסי.
כולם יודעים על הקווים של דאלאס ושל אוקלנד, ואפילו של וושינגטון או פילדלפיה. אבל לשנים הבאות, הקו המוביל של הליגה יכול מאוד להיות שייך לטנסי.
פשוט סייפטי: טוני ג'פרסון ואריק וודל, סייפטים, בולטימור
כשניסיתי לחשוב על רעיונות לצמדים לכתבה הזו, החלטתי לפסול צמדים חדשים שנוצרו באוף סיזן. זה פסל אופציות כמו מייק אוונס ודשון ג'קסון, ג'יילן ראמזי ואיי.ג'יי בויה או מלקולם באטלר וסטפון גילמור. אבל צמד חדש אחד כן תפס את עיניי וגרם לי לחשוב, אולי נעשה לו ג'סטה. (אני בטוח שוודל וג'פרסון הולכים לשלוח לי פרחים הביתה כשהם יקראו את זה, כאות תודה קטנה על נדיבותי)
בעונה שעברה, אחת ההחתמות היותר אנדרייטד הייתה זו של אריק וודל בבולטימור. וודל שידרג מיידית סקנדרי שתמיד היה בעייתי ולא יציב מאז ימי אד ריד. היכולת שלו לעשות כל דבר שנדרש מסייפטי, ולעשות אותו ברמה הגבוהה ביותר, היא בעלת חשיבות עליונה. בין אם זה לנוע ולפרטל במרכז המגרש, או לשחק קרוב יותר לקו ההתנגשות בתור תומך ריצה או לשמור על רצים וטייט אנדים במשחק המסירה, אין משהו שאריק וודל לא יודע לעשות ברמה הגבוהה ביותר.
אז מה הבעיה? בעונה שעברה, הקורנר המומר לדאריוס ווב, שחקן קצת פחות מגוון מוודל, שיחק לצידו בעמדת הסייפטי. מכיוון שההעדפה הייתה לשחק עם ווב בתפקיד הסנטר פילדר היותר מתאים לו, וודל נאלץ לשחק יותר ליד קו ההתנגשות ולשמור על מטרות התקפיות במשחק המסירה, מה שהגביל את היכולת שלו לנוע לפני הסנאפ ולבצע את ההסוואות שהוא כל כך אוהב.
הכל השתנה כשאומת האש.. אמממ.. כשאוזי ניוסאם החליט שהמטרה העיקרית שלו בחודש מרץ 2017 הייתה הסייפטי הנהדר של אריזונה, טוני ג'פרסון. מספר 23 החדש בסגול הגיע אחרי עונת שיא באריזונה, והשחקן שלא נבחר בדראפט 2013 המשיך בעלייה המטאורית שלו עם חוזה יוקרתי אצל העורבים. מדובר בשחקן מגוון בדיוק כמו וודל – מסוגל לבצע כל משימת סייפטי שהיא, ובנוסף הוא גם בליצר מעולה מהעומק, וגם כן יודע להסוות את המשימה ההגנתית שלו בצורה יוצאת מן הכלל. עצם העובדה ששניהם יכולים לעשות בעצם הכל, ניתן גם להחליף ביניהם בכל זמן נתון, כך שההתקפה היריבה לא באמת יכולה לדעת בוודאות מה כל אחד מהם עושה. לא לדעת מה הסייפטים היריבים עושים זו צרה צרורה לכל התקפה.
בבולטימור לא מאמינים בפרי סייפטי או סטרונג סייפטי. שני הסייפטים שלהם יודעים לעשות הכל. כל אחד מהם הוא פשוט סייפטי.
מפלצת דו ראשית: דבונטה פרימן וטווין קולמן, ראנינג באקים, אטלנטה
אחת מהסיבות להצלחה המאסיבית של ההתקפה הטובה בליגה בעונה שעברה היה ריבוי הנשקים. שלושה עשר שחקנים שונים תפסו טאצ'דאון מהMVP של העונה שעברה, וגם התקפת הריצה הייתה בין חמש הטובות בליגה.
כשיש לך שני רצים שכל אחד מהם משתייך כנראה ל-15 הרצים הטובים ביותר בליגה לפחות, החיים של ההתקפה הם הרבה יותר קלים. כששניהם יכולים ליצור מהלכים גדולים, בנוסף לתפוקה גבוהה ויציבה, גם בריצה וגם בתפיסה, זה כאב ראש אחד גדול להגנות שגם ככה צריכות כבר להתמודד עם האתלטיות והפסיכיות הכללית של חוליו ג'ונס, הבנת המשחק והראוטים המדוייקים של מוחמד סאנו והמהירות והזריזות של טיילור גבריאל.
טווין קולמן נבחר בסיבוב השלישי של דראפט 2015 וזכה בתפקיד הרץ הפותח לאותה עונה. אחרי פתיחה קשה ובסופו של דבר פציעה ארוכה, הכדור חזר לידיים של פרימן, שנבחר שנה קודם בסיבוב הרביעי. פרימן שמר על תפקיד הפותח עד סוף העונה, חלק מזה בזכות יכולות התפיסה העדיפות שלו.
ב-2016, הסיפור היה שונה לחלוטין. קולמן שיפר פלאים את המשחק שלו כתופס מהבקפילד והפך את כאב הראש החיובי שבבחירת פותח לכאב ראש שלילי להגנה שצריכה כל פעם לבדוק איפה הרצים של אטלנטה ומה הם עושים הפעם.
יש הבדלים די מהותיים בין קולמן לפרימן למרות ששניהם יכולים לעשות בעצם הכל, שניהם רצים קשוח ומסיימים את הריצות שלהם מעולה. קולמן, מעבר ליתרון גובה של כ-12 ס"מ, מחזיק בעוצמה ובמהירות קו-ישר עדיפות, הוא יכול לברוח עם המהירות שלו וגם לדרוס מגנים יריבים שינסו לעצור אותו. פרימן הוא הזריז והתוסס יותר, בעל עבודת רגליים עדיפה והוא יעדיף לגרום למגן להיראות כמו מוקיון תוך שהוא נופל על הרצפה.
הגנות יריבות יכולות למצוא את שניהם בבקפילד, אחד בבקפילד ואחד כרסיבר(והם יכולים לעמוד גם ליד הסיידליין וגם בסלוט) או את שניהם כרסיברים. מספיק רץ אחד כזה בשביל ליצור בעיות למאמנים הגנתיים. אז שניים? זו כבר מפלצת.
הטובים ביותר: בובי וואגנר וקיי. ג'יי רייט, ליינבאקרים, סיאטל
שמענו כבר מספיק על הסייפטים של לגיון הבום. על איך קאם צ'אנסלור הוא המנהיג על המגרש, ואיך ארל תומאס שולט במרכז המגרש עם הטווח והאינסטינקים הלא פחות מאלוהיים שלו. והם כאלה, שלא יהיה לאף אחד ספק.
שמענו גם על מייקל בנט וקליף אייבריל ועל כמה הם דומיננטים וכמה קווטרבקים חטפו מהם, ואיך ההחתמות שלהם בקיץ 2013 היו המפתח לזכייה בסופרבול 48. כל זה נכון, שלא יהיה לאף אחד ספק.
אנחנו צריכים לשמוע קצת יותר על השניים שמנהלים את העניינים במרכז הלגיון. על הליינבאקרים, העמדה שהכי משתנה ומתחדשת בפוטבול המודרני. הם השחקנים שצריכים לבטל את האקס פקטורים של התקפות המסירה הטובות בליגה – הרצים, הסלוטים, והטייט אנדים. וכל זה בנוסף למשימות שכבר יש להם, להיות המתקלים הראשיים במשחק הריצה ולפעמים גם להבליץ את הקווטרבק(אני חייב להשתמש במושג הזה יותר).
אם יש ליינבאקר שיכול לעשות את כל זה ברמה הגבוהה ביותר, זה בובי וואגנר. אם יש עוד אחד שיכול, זה קיי.ג'יי רייט.
בדומה לצמד הקודם, גם כאן יש שני שחקנים שעקרונית יכולים לבצע כל משימה אך בכל זאת בעלי הבדלים לא קטנים ומשלימים אחד את השני בדרכים מסוימות. בובי וואגנר הוא הסיגנל קולר של ההגנה. אתם יודעים, ההוא עם הקסדה עם הרמקולים. שחקן חכם ביותר, שאין שני ליכולת שלו לזהות מהלכים הרבה לפני שהסנאפ בכלל קורה, למצוא את החור שנפתח לרץ ולסתום אותו במהירות, לקרוא את העיניים של הקווטרבק בהגנת המסירה או להגיע בשיא המהירות בבליץ אימתני. עם כל היכולות האלה, בנוסף ליכולת התיקול המדוייקת והמרשימה שלו, קל מאוד לא לשים לב שהוא למעשה קצת קטן לעמדה, בגובה 1.80 בלבד.
רייט זה כבר סיפור אחר. הוא מעולה נגד הריצה, הוא בליצר טוב מאוד ובעל טווח רציני בשמירה אזורית, אבל המומחיות שלו היא שמירה אישית על הטייט אנדים המפחידים של הליגה המודרנית. בגובה 1.93 ועם מהירות ואורך מעולים לגובה, זה הופך אותו אולי לליינבאקר הכי טוב בליגה למשימה הספציפית הזו. אבל רייט הוא נפלא כשלעצמו בכל משימת ליינבאקר אחרת. קל מאוד להתעלם ממנו ויותר גרוע, להוריד ממנו קרדיט כשלידו משחק מישהו ברמה של בובי וואגנר. אולי בגלל זה הוא כל כך אנדרייטד.
אין ספק שהחשיבות של הליינבאקר עולה יותר ויותר, והרבה קבוצות נופלות מול התקפות מסירה מגוונות כי הליינבאקרים שלהן לא מצליחים לעמוד בכל המשימות שלהם. אין הרבה ליינבאקרים שמסוגלים לעשות הכל ברמה כל כך גבוהה, למעשה אפשר לספור אותם על יד אחת. ראינו מה קורה להגנה של סיאטל כשארל תומאס לא נמצא. אנחנו לא ממש רוצים לדעת מה קורה כשרייט ובעיקר וואגנר לא נמצאים. לפחות אם אנחנו אוהבים הגנות.
