היום, רק לפני 31 שנים, שוחק משחק הכדורגל, המפורסם בהיסטוריה. החזיקו חזק, הדקו חגורות, ובואו נחזור לאותו יום, לאווירה במגרש, לאירועים הכל כך מפורסמים, ולתגובות.
אפשר לחלק את עולם הכדורגל לשניים, לפני רבע גמר מונדיאל 1986, ואחרי. המפגש הגדול בין ארגנטינה לאנגליה (שהיריבות ביניהם החלה כבר ב-1966) תמיד היה, ותמיד יהיה מאסטרפיס. 114,580 הצופים שהשקיעו את מיטב כספם, והגיע לאיצטדיון האצטקה האגדי במקסיקו סיטי, קיבלו לנגד עיניהם את התגלמותו של דייגו מראדונה, אז השחקן הטוב בעולם, כשהכה פעמיים את האנגלים. תחילה נדבר על השער הראשון.
"קצת עם הראש של מראדונה, וקצת עם היד של אלוהים"
דייגו מראדונה, ראיון אחרי המשחק
אחרי מחצית ראשונה מאופסת, חלפו שש דקות מהפתיחה של השנייה, כשמראדונה החל בדהירה עם הכדור, מסר לחברו חורחה ולדאנו, ורץ לתפוס מיקום בתוך הרחבה. ולדאנו לא הצליח להשתלט על הכדור, שהחל לקפץ, וסטיב הודג', הקשר השמאלי האנגלי היה שם, כשירד לעזור להגנה, אבל כל מה שהוא עשה זה לבעוט את הכדור הקופץ לכיוון רחבת החמש שלו, וכאמור מראדונה כבר היה שם. זה היה המפגש הצמוד השני בין שני הקפטנים, כשפיטר שילטון, הגבוה ממראדונה בדיוק ב-20 ס"מ, עלה ביחד איתו לכדור שזה הרגע קפץ לעברו. בפועל, מראדונה נעזרו בידו כדי ליצור מגע עם הכדור, והבקיע את השער הכל כך חשוב למדינתו.
"חיכיתי לחברים שיבואו לחגוג איתי, אבל אף אחד לא הגיע. אז צעקתי להם 'בואו מהר לחבק אותי, אחרת השופט לא יאשר את השער'"
דייגו מראדונה, ראיון אחרי המשחק
אלה היו רק כמה שניות, אבל זה הרגיש כמו נצח למראדונה, שרץ לבדו תחילה, בזמן ששחקני הבנחרת האנגלית מקיפים את השופט, ומצביעים לו על ידם. שופט המשחק, עלי בן נאסר התוניסאי, הפך בין רגע לאיש המושמץ ביותר בעולם, אחרי שאישר את אותו שער לא חוקי. ב-2015 הוא אמר בראיון למגזין בצרפת "אם תצפו שוב במשחק, אתם יכולים לראות שאחד הקוונים (בוגדן דוצ'ב הבולגרי) היה במיקום יותר טוב משלי. לפני המשחק קיבלנו הנחיות ברורות מפיפא, שאם אחד מהקולגות שלי נמצא בעמדה יותר טובה, חייבים ללכת לפי החלטתו. הוא לא הרים את הדגל". מאותו יום בעצם, הוא כבר לא שפט משחק במסגרת הגביע העולמי.
ב-17 לאוגוסט 2015, מראדונה הגיע לתוניס כדי לצלם פרסומת, אבל בין היתר, גם לפגוש את 'חברו' הטוב. דייגו הגיע לביתו של בן נאסר, נתן לו חולצה של נבחרת ארגנטינה, שעליה נכתב "לעלי, ידידי הנצחי", וחתימתו של הקשר המפורסם. כתמורה, השופט לשער נתן לו תמונה ממוסגרת שלו עם מראדונה ושילטון, ברגע לחיצות הידיים.
לדעת רבים, זהו הרגע המלוכלך ביותר בהיסטוריה של המשחק, במיוחד אם תשאלו את האנגלים. לדעת רבים נוספים, זהו אולי לא מהלך הכי ספורטיבי, אבל במלחמה כל האמצעים כשרים. אני אגיד את דעתי הפשוטה, המהלך כמהלך אינו ספורטיבי זה ברור, הרי יש כאן רמאות טוטאלית. אבל, וזה לא אבל קטן, הכל תלוי באיזה צד אתה, בואו תיכנסו לראש של היום, ונדמיין שנייה את נבחרת ישראל שלנו, ברבע גמר מונדיאל, מול איזה אימפריה שתרצו (רק לצורך הדוגמא, ספרד). ערן זהבי ודויד דה חאה עולים גם הם גבוה, והכדור בסוף נכנס לרשת הספרדית, אחרי נגיעת יד של זהבי, האם גם עכשיו הייתם רוצים שהוא יתוודא? חומר קטן למחשבה.
