שנת 2003, ליגת לאומית, מחזור אחרון, יום חם במנחוס-רעננה, הפועל ירושלים צריכה ניצחון כדי לעלות לליגת העל, רונן שוויג, אקס בית"ר שולח בעיטה אדירה נוספת מדוייקת אבל מילימטר החוצה. 3,000 ירושלמים אוכלים את הלב. זה בערך מסכם את המזל הירושלמי בצד האדום. מה שמוזר בסיפור הזה שזו הבעיטה שחרצה את הגורל הספורטיבי של הפועל ירושלים המקורית, שלא התאוששה מאז ולרוב היא קבוצת תחתית בליגה לאומית או מקסימום קבוצת צמרת בליגה א', שגם לשם היא נפלה בעבר ושוב התגלגלה לשם העונה. כל הטעויות האפשריות בוצעו בקבוצה הזו ממש פשע ספורטיבי בעיקר ממי שהחזיק בה יוסי סאסי וויקטור יונה.
הסכסוף בניהם התחיל אי שם בתחילת שנות ה-2000, הקבוצה סוחבת מאז על הגב שלה חובות מאותם ימים ומי הכי אוכל אותה? האוהדים.
אותם אוהדים לא הסכימו לבכות על הגורל האכזר ובנו מאפס את הפועל קטמון ירושלים, עם מטרות ברורות- לנצח את הבעלים ולהחזיר את הכדורגל לאוהדים. המשימה הייתה לא קלה, אך במהרה התייצבו מאות ואחר כך אלפים והיום בעד תמורה של כמה מאות שקלים אתה קונה מנייה בקטמון ואתה קןבע את העתיד של הקבוצה שלך. קטמון סחפה את רוב אוהדי הקבוצה המיואשים, שלא סבלו ברודנות של מר סאסי, והם מקור השראה לשאר קבוצות האוהדים שקמו. בקטמון, היה קשה מאוד העיקרון להשאיר את האדמה חרוכה ופשוט לקום וללכת מהבית ולחפש בעצם בית חדש. התהליך התחיל ב-2007 והיום ניתן לומר בפה מלא-זו הצלחה כבירה. כי מעבר לרעיון, לקהל הססגוני והחזרת הכדורגל לאוהדים דוגלים בקטמון בשוויון, בסובלנות, בקבלת האחר ויוצרים דברים הרבה מעבר לכדורגל.
זה יפה בעייני, שלא לומר קסום הבעיה היא ברורה. אי אפשר שתי קבוצות הפועל, ויתרה מכך, הויכוח, או בעצם הדו-שיח האין סופי מה יקרה עם הפועל המקורית לא יזוז מאף אוהד לעולם,
אוהדי הפועל שנשארו בבית הישן, זועמים עד היום על קטמון ואנשיה ודם רע, רע מאוד עובר ביניהם. לא נשארו הרבה בהפועל המקורית, אבל הם באמת האמיצים האמיתים בסיפור הזה. היו כבר מספר דרבים בין הפועל לקטמון ואין ספק שזה הדרבי המוזר בעולם. איך אפשר אפשר בכלל לדמיין לשחק נגד עצמך. בכל מקרה איפה זה פוגש את עבדכם הנאמן?
אני אמנם לא אוהד הפועל, אפילו לא קרוב לזה. אבל בתור חצי חיפאי-חצי ירושלמי, אני נזכר בכל הדרבים הירושלמים שעוד זכיתי לראות עד שנת 2000, העונה האחרונה של הפועל ירושלים בליגת העל. הפועל ירושלים תחת יוסי מזרחי, עלתה לליגת העל בשנת 1996-1997 ושיחקה עד שנת 1999-2000, שבכל השנים מלבד השנה האחרונה, הצליחה הרבה מעבר למצופה ואפילו הגיעה לגמר גביע המדינה מול מכבי חיפה ב-1998, ברמת גן. באותו משחק, 35,000 צופים מתוכם 8,500 אדומים רגע שיא , חסר תקדים , שבאמת מאז לא חזר. בעותה ענה, הפועל ירושלים נתנה עונת כדורגל נהדרת, ואני אפילו זוכר שחברי המלומד רז לוי טען בפניי "גיא, הם מניעים את הכדור הכי טוב בליגה. הם יפתיעו ויגיעו לגמר, וינצו את בית"ר בדרבי". זה לא היה רחוק. הפועל הגיעה לגמר בצדק, ובית"ר הצליחה רק לחלץ 1-1 בדרבי, שבית"ר בעונה הזאת הייתה אולי הבית"ר הכי טובה אי פעם.
אמש נשמעה שמועה שאורי אלון, הבעלים של האחות הגדולה מהכדורסל רוצה לקנות את הקבוצה ולעשות איחוד הגיוני והיסטורי. האם סוף סוף בשורות שמחה וצהלה בשכונת קטמון?
מוקדם מדי לדעת. כל כך הרבה פוסטים הקדשתי לנושא הזה בשנים עברו, על איך אורי אלון הבעלים הנחמד והאוהד המסור של הפועל לא מציל את האחות מהכדורגל שחייבת חבל הצלה, ומהר. האמת, בפעם קודמת שניסו לאחד בין שתי הקבוצות עם ניסיון רכישה מבעלים פונטציאלי, משני הצדדים נשמעה הטענה שלא הגיעו להבנה. הפעם אפילו טענו שמקבלי ההחלטות בקטמון, שנבחרים ע"פ רוב, דרשו להיאחז בשליטה ולתת לבעלים החדש, מרחב נשימה קטן. אין לדעת איפה האמת עוברת מלבד זה שהאיחוד הזה הוא חובה. אם אורי אלון יקנה את הפועל ירושלים, יאחד אותה עם קטמון, אנו צפויים לקבל הפועל ירושלים אמיתית וחזקה. לדעתי, גם הקטנת התקציב בכדורסל וטיפה השקעת יתר בכדורגל זה צעד נבון.
דברים שהייתי עושה כדי לחזק את הקשר עם הקהל, זה לקבוע מנוי כפול לאוהדים. מי שקונה לכדורסל מנוי מקבל גם לכדורגל במחיר הוגן, או מנוי כפול. בנוסף צריכים במנהלת לדאוג (וזה חובה, זה אפילו לא צריך להיות נושא לדיון) לחפיפה בין המשחקים, ובגלל שטדי והארנה חופפים, לדאוג שמשחקי 2 הקבוצות יהיו באותם ימים. לדוגמא: אם הפועל ירושלים כדורגל משחקת ביום שני, גם שהקבוצת כדורסל תשחק בדיוק שעתיים אחרי או להיפך. זה באמת לא כזה חלום, זה כל כך בייסיק בעייני. תרבות ספורט, רבותיי.
אני רוצה להאמין שעוד שנה, שנתיים הפועל ירושלים תעמיד הרכב טוב שיכלול את אריאל הרוש, טל כחילה, קובי מויאל, אופיר קריאף, חן עזריאל ועוד ירושלמים שלא מוצאים את עצמם בבית"ר ובכלל בליגה. הרבה שחקנים גדלו בהפועל ירושלים, והכי חשוב להחזיר את הנוער הטוב שהיה פעם, להחזיר את ירושלים האמיתית לירושלים. הפועל ירושלים היא ירושלמית, תמיד הייתה תמיד תהיה. מאמיר גולה, דנינו, אופיר עזו, מישל דיין, דודו דהאן.
את מי שהייתי שם בצוות המקצועי זה מאמן מישל דיין, עוזר מאמן אוהד בוזגלו, מנג'ר או מנהל מקצועי: עידן טל, ואחראי רכש: דודו דהאן.
בכל מקום בעבר טען יעקב בוזגלו שהוא אוהד הקבוצה, (שיחק בה בעבר) אז אולי להוסיף בתפקיד מסויים.
קצת נסחפתי, אבל במנג'ר 2015 הצלחתי לעלות ליגה, הגיע רוכש, וממוצע הקהל היה 4,700 ואפילו ניצחתי את בית"ר 1-3 בתצוגת ענק של גיא אסולין. החלום יכול להתגשם. ונגיד אמן.
