יובנטוס מנצחת 0-3 את ברצלונה, וזה לא מרגיש מוזר. מדובר על תהליך ארוך טווח שקורה בקבוצה בשנים האחרונות, והמטרה המוצהרת של הגברת הזקנה היא לזכות שוב בליגת האלופות. האם זה יקרה העונה? כתבתו של נתיב כפרי
יובנטוס עשתה אתמול הצהרת כוונות אמיתית. הניצחון שלה על ברצלונה היה חד וחלק, והרגיש קצת כאילו הכדורגל הישן פוגש את הכדורגל החדש. כבר לא מעט זמן מדברים על דיבאלה כעל "הדבר הבא בכדורגל העולמי". אם כן, אתמול זינקנו במכונת הזמן וקיבלנו הצצה מרתקת אל העתיד. החלוץ הארגנטיני היה נמרץ, חיוני ואתמול הוא פרח. ללא ספק, תוצאה של השקעה גדולה ושעות רבות של עבודה. הוא הרוויח לעצמו את המטר וזה עלה לברצלונה ביוקר. אבל דיבאלה הוא לא כל הסיפור.
כל הבנייה של יובנטוס בקיץ האחרון, ובכלל בשנים האחרונות, הייתה במטרה אחת ברורה: להגיע שוב לגמר ליגת האלופות ולעשות שם את ההבדל (לעומת גמר 2014/15, בו היא הפסידה לברצלונה). ואתמול ראינו גם את הגנת הברזל של הגברת הזקנה, גם את הקישור האימתני ועל אף מספר החמצות של היגוואין, ממש כפי שחששו רבים שיקרה, קיבלנו את דיבאלה בגדולתו. יובה הייתה מוכנה לקחת את הסיכונים כדי להשיג את הרווח. היא השקיעה 90 מיליון אירו על החלוץ הארגנטיני בקיץ האחרון. אך לא השחקן שהיא רכשה הוא הסיפור, כי אם הסכום שהיא השקיעה. מיותר לציין, יובה ניפצה את שיאי ההעברות בארץ המגף עם הרכישה של "פיפיטה". אך זו הייתה הצהרת כוונות, וברגע אחד יובנטוס הפכה מנמר לאריה. ואולי בכלל מההיבט הטקטי המטרה בהבאתו של היגוואין הייתה לפתוח שטח לדיבאלה.
גם שינוי הסמל של יובנטוס הוא עוד סימן היכר בשינוי הגדול שהקבוצה הזו עוברת. היא הראתה שהיא מוכנה להיות מותג אירופי שמוביל מהפיכות. הטענות נגד המהלך היו שיובה שוכחת את האייקונים הישנים שלה, שבהתפתחות החדשה הזו אין דבר שמכיל בתוכו את התגלגלות הסמלים ההיסטוריים שלה. במוקד הטענה האמירה ש"למי ששוכח את העבר, לא יהיה עתיד". אבל כפי שנראה עוד בהמשך הכתבה, יובנטוס היא לא קבוצה שמפחדת. היא לא פחדה כשהיא ירדה ליגה; גם לא פחדה כשהיא חזרה אליה אחרי שנה למה שהיה מפת כדורגל מאוד שונה. כשבשנים הקודמות היא חטפה מריאל, ברצלונה ובאיירן, היא לא הורידה את הראש והמשיכה להתקדם.
וכשהגיע הרגע הנורא מכל, ממנו כל קבוצה גדולה חוששת, בטח כשמדובר בקבוצה איטלקית, היא לא היססה לשחרר את הכוכב הכי גדול בהיסטוריה שלה, את אלסנדרו דל פיירו ברגע שהבינה כי מקצועית אין לו מה לתרום לעתידה של הקבוצה. ומנגד, היא שומרת על ערכים. ג'יג'י בופון, שוער איטליה אלופת העולם ב-2006, היה בין הקורות בגמר ההוא ב-2003, בו שבצ'נקו כבש את הפנדל המכריע שהביא גביע שישי למילאן. הוא לא נטש את הקבוצה גם בפרשת הקאלצ'יופולי, אלא ירד עם הקבוצה ועלה איתה בחזרה. הוא נשאר השוער הראשון גם כשיובה הגיעה שוב לגמר נוסף ושמיני בהיסטוריה, 12 שנים אחרי אותו גמר, בו הפסידה יובה בפעם השישית במעמד הזה, יותר מכל קבוצה אחרת בהיסטוריה. והנה הוא עדיין כאן, בגיל 39 ומציל שוב את יובה האהובה הוותיקה שלו, הגברת הזקנה שבחיקו. ומול אינייסטה במחצית הראשונה, היה נראה כאילו כל הקריירה שלו חיקה בופון הוותיק להצלה הזו. אתמול הוא נתן עוד תצוגה לפנתאון, תצוגה שמזכירה לנו שתשוקה היא עדיין ערך עליון בכדורגל המודרני.
ומשוער אחד לשוער אחר. כזכור, יובנטוס הצהירה שהיא רוצה את ברצלונה בהגרלת רבע הגמר. לא דבר שכיח במיוחד שקבוצה מבקשת יריבה. אולי בדלה אלפי רצו להיות ראויים למעמד של אלופת אירופה. ובכן, הם הרוויחו יראת כבוד, ללא כל צד של ספק. כעת נצטרך לראות האם ההכרזה של דינו זוף, שוער העבר של יובנטוס ואלוף עולם עם נבחרת איטליה, נכונה: "אנחנו לא פריס סן ז'רמן. מהפך כזה לעולם לא יקרה נגד יובנטוס". את הדברים האלה אמר זוף מיד לאחר הקאמבק של ברצלונה מול פ.ס.ז' אחרי שכבשה שישייה נדירה לרשת של קווין טראפ. את התשובה נדע ביום רביעי הבא.
