בדרך כלל אנשים חיים את החיים שלהם ברגיל, יש להם את ההרגלים שלהם, התכונות שלהם, הפוזיטיבים והנגאטיבים. כאלו הם אנשים, לטוב, לרע, ללא נודע. הדמות של הסיפור שלנו הוא ההיפך הגמור, הבנאדם הכי לא יציב ודו קוטבי שקיים כשלוקחים אותו מסביבת המחיה הרגילה שלו ומעבירים אותו ומסגרת זמנית, יאמר לזכותו רק שבכל מקרה, 365 יום בשנה (ו-366 פעם בארבע שנים) הוא דמות בולטת, כזו שאי אפשר להתעלם ממנה לטוב ולרע. זהו סיפורו של סרחיו ראמוס.
ראמוס נולד וגדל באנדלוסיה, ליתר דיוק בקאמאס, עיירה סמוכה לסביליה, והחל את דרכו המקצועית בכדורגל במועדון האדום של העיר הגדולה.
לקראת סוף עונת 2004-05, כשהוא בן 18 בלבד וכבר נחשב לתגלית העונה בספרד אחרי הופעות מצוינות בעמדת הקשר האחורי של סביליה, ראמוס הבקיע שער מדהים מ-35 מטרים לרשת של הבלאנקוס וצד את עינו של פלורנטינו פרס שהפך אותו לא רק לרכש הספרדי היחיד שלו בקדנציית הגלאקטיקוס הראשונה אלא גם לטינאייג'ר היקר ביותר בהיסטוריה עד שאנת'וני מרסיאל שבר את השיא עם המעבר שלו למנצ'סטר יונייטד. 35 מ' יורו שילמה עליו ריאל מדריד וגם הדביקה לו את הספרה המחייבת 4 שהייתה שייכת לקפטן והאגדה הקודמת, פרננדו היירו לאחר שהמספר המקורי שלו, 5, היה כבר תפוס על ידי מאמנו כיום, זינאדין זידאן.
ראמוס התחיל את הקריירה במדריד בבום ושובץ בעיקר כבלם, אם כי שימש כקשר אחורי לעת חירום למרות שזה היה תפקידו המקורי. ההסבה על כר הדשה לא פגעה ביכולת של הנער וכבר בשלבים המוקדמים הוא הראה את סימני ההיכר שלו, לטוב ולרע. בחודש דצמבר הוא הבקיע את שערו הראשון מתוך ה-50 שיש לו בבלאנקוס, איך לא, בנגיחה אבל את העונה עצמה סיים עם לא פחות מארבעה כרטיסים אדומים, כאשר הראשון מגיע אחרי צמד צהובים מול אספניול. כיום, עם 21 ההרחקות שלו בספרד הוא שיאן ההרחקות של הליגה הבכירה ו"זקוק" רק לעוד 7 הרחקות כדי להפוך לשיאן ההרחקות בכדורגל הספרדי בכללי.
אבל ראמוס הוא ראמוס, בלם ליגה טיפוסי שיחד עם הנאמנות וההקרבה לסמל מוכן לעשות הכל כדי שלא יזיקו לריאל מדריד שלו, כן ריאל מדריד ולא סביליה. כנער הוא אמנם גדל באנדלוסיה אבל התחנך מגיל צעיר אצל הבלאנקוס והוא מדרידיסטה אמיתי. לא מעט מההרחקות שלו נבעו כצעד הקרבה כדי לשמור על התוצאה בהכשלת השחקן האחרון בדרך לשער אבל לבצע את הפעולה הזו מעט מסובך 21 פעם, כן, ראמוס לא טלית שכולה תכלת, הוא הורחק גם בעקבות נגיעות יד, מרפקים (חלקם לא מכוונים) וגם עבירות גסות, המפורסמת שבהם הייתה על לאו מסי בקלאסיקו הראשון של מוריניו (המאניטה המפורסמת) שגררה אחריה דחיפה על פויול, סטירה לצ'אבי ומה לא.
אז דין קלאסיקו לא כדין המדים הלאומיים וראמוס של ספרד שונה לגמרי 180 מעלות מראמוס של ריאל. אחרי אותה הרחקה, ג'רארד פיקה התלהם וכמעט נכנס לעימות פיזי גם הוא עם הבלם של ריאל, לא מעט טראש טוק עבר ביניהם לאורך השנים אך כששניהם היו צריכים להיות במרכז ההגנה של הנבחרת זה היה נראה כאילו שהכל נשכח. השיא? היורו האחרון, ספרד מתרוצצת 87 דקות על הדשא בטולוז ולא מצליחה להכניע את פטר צ'ך עד שמגיע ג'רארד פיקה ונועץ את ה-1:0 היקר. הראשון לקפוץ עליו? ניחשתם נכון! ראמוס.
אז כן, ראמוס של הנבחרת הוא לא ראמוס של ריאל. ראמוס של ריאל מורחק 21 פעם, ראמוס של הנבחרת אפילו לא פעם אחת בלא פחות מ-143 הופעות! ראמוס של ריאל-ווינר כובש שערים מכריעים, ראמוס של הנבחרת-עסוק בעיקר בעבודות הגנה מתואמות עם יריבו מהליגה וחברו לנבחרת, פיקה.
10 שערים יש לראמוס בנבחרת ואף אחד מהם לא היה שער מכריע או משמעותי, אולי חוץ מהגול מול צרפת במוקדמות המונדיאל שגירד תיקו. כל השאר? שערי גארבג' טיים ומשחקי ידידות. להגיד שהם פחות חשובים? אי אפשר, בכל זאת, איפה ראיתם בלם עם ביצועים כאלה בטור הכיבושים. אולי הבחור הקודם שלבש 4 בריאל? כן, פרננדו היירו נתן פעם 22 שערים בעונה בודדת-יש לראמוס לאן לשאוף גם בנתון הזה.
אז מי הוא סרחיו ראמוס ומה ניקח ממנו? השערים המכריעים בריאל והשקט שהוא משרה בהגנה בנבחרת? את התאקלים המכוערים וחוסר היכולת לבוא לידי ביטוי בנבחרת? איזו תמונה באמת תזכרו ממנו הכי הרבה? זו שמנשקת את מגן הדוד שמקועקע על הזרוע לאחר שער נוסף, אותו מגן דוד שסרחיו קיעקע לזכר חברו היהודי אנטוניו פוארטה שנפטר על המגרש לפני כ-10 שנים או את התמונה של ראמוס אחוז אמוק, עוד רגע נכנס לעימות פיזי עם השופט אחרי כרטיס אדום נוסף. זה לא באמת משנה, תאהבו אותו, תשנאו אותו, סרחיו ראמוס יהיה חלק מהתפאורה עוד הרבה זמן ובלעדיו? בלעדיו הכדורגל הספרדי יהיה פחות מעניין ומרגש.
