לרגל הפגרה שהגיעה עלינו לטובה וחג הפסח שמתקרב בצעדי ענק, החלטתי לעשות סדר ברשימת הזרים ששיחקו בארץ הקודש. לשם כך כינסתי את מיטב המוחות של JSport בכדי לבחור את הזרים הטובים ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי.
כאשר בוחרים את הזרים הכי טובים ששיחקו כאן, צריך לחזור בעיקר אחורה. האמת ? היה כיף לחזור.
הבחירה נעשתה לאחר התייעצות עם מאמנים, שחקנים, פרשנים ועיתונאים. בשקלול הסופי נכללו השם, הפוטנציאל, היכולת, הרזומה, ארון התארים והסטטיסטיקה. לא מסכימים עם הבחירה ? מצוין. זה המקום להציע את הרשימה שלכם. בהצלחה.
לפני שניגש לדירוג, הנה אלה שלא נכנסו הפעם ויופיעו בדירוגים הבאים.
נשארו בחוץ:
גוראן מילנקו, מילאן אוסטרץ, תמאש שאנדור, אלכסנדר פולוקארוב, ולדימיר גרשנייב, איגור שקווירין, אמיל ולב, רומן פיליפצ'וק, סטניסלב דוברובין, גיורגי דרסיליה, גאבור מרטון, ירוסלב באקו, אנדריי באל, סבסטיאן סימרוטיץ׳, דניס אונישנקו, אישטוון האמר, וסילי איבנוב, רומן פץ, יז'י בז'צ'ק, איוון גצקו, איוון ירמצ'וק, ג'ון קולמה, ז'ורז' טישיירה, מילובן מירוסביץ', מרקוס רומולו, פבריס פרננדס, רפאל אולארה, מזואה אנסומבו, ג׳ף טוטואנה, דימיטר טלקיסקי, איבזיטו אוגבונה, גבריאל לימה, מאטה בטורינה, בלסינג קאקו, ז'אן ז'אק גוסו גוסו, ג׳ו ביזרה, רונאלד ראלדס, אלן מסודי, יאניק קמנאן, איליה יברויאן, איביצה אילייב, דרגוסלב יבריץ', גיז'רמו ישראלביץ', דויד סולארי, דושאן מטוביץ׳, האריס מדוניאנין, ניקולה מיטרוביץ', חואן פבלו, נוסא איגיבור, אובידיו הובאן, חסוס רואדה, קלאודמיר, דלה איינוגבה, פרדראג ראיקוביץ', ולדימיר סטויקוביץ'.
כמעט נכנסו:
טברטקו קאלה, דימיטר מקרייב, טוני וואקמה, ג׳ון אוגו, כריסטיאן אלבארז, מוראד מגמאדוב, ג׳ון פנסטיל, ברונו הייס, דגלאס דה סילבה, ביוואן פרנסמן, פיטר מסיללה, סמואל יבואה, כרמלו מישיש, דימיטרי אוליאנוב, סיאד חלילוביץ׳, סרגיי קלשצ׳נקו, לואיס מרין, רובן ראיוס, שאבייר דירסאו, ולדימיר דבאלישווילי, גז'גוז' ודז'ינסקי, רודריגו גולדברג, רוברטו קולאוטי.
מקומות 1-20
20. ז'רום לרואה
1,279 דקות, 15 משחקים, שני שערים בלבד (אחד מהם בוולה מול מכבי פתח תקווה, קרוב לוודאי שראיתם). ז'רום לרואה סוגר את הרשימה רק בגלל שהוא בקושי הספיק לשחק כאן. מבחינת כישרון ויכולת – הצרפתי של בית"ר ירושלים הוא בין הזרים הכי טובים שדרכו בנתב"ג, והוא כמובן מוערך מאוד בצרפת שם הספיק לככב בפ.ס.ז', מארסיי, לאנס, סושו, ראן ואביאן. מעט מאוד שחקנים ברמתו של הקשר שפרש בגיל 40 הגיעו לישראל.
19. גאבור הולמאי
זה נושא שניתן לוויכוח, אבל כנראה שהקשר ההונגרי ההתקפי הוא שחקן השדה הזר הטוב ביותר ששיחק בהפועל תל אביב. שלוש עונות, 89 משחקי ליגה, 10 שערים ומסע מופלא בגביע אופ"א תחת הדרכתו של דרור קשטן. סיים את דרכו בהפועל ב-2003 ועם תביעת בוררות, אבל ב-2005 כבר שותף בדרבי הוותיקים.
18. אנדז'יי קוביקה
מקום רביעי ברשימת הכובשים הזרים, לא דבר של מה בכך. החלוץ הפולני הנהדר הגיע לישראל מבלגיה (כן כן, פעם שחקנים היו עושים את הדרך ההפוכה) ושיחק פה חמש עונות – באשדוד, בית"ר ירושלים ומכבי תל אביב, בהן בעיקר עשה כאב ראש לבלמים והיה אימת השוערים. מלך השערים של עונת 1998/99
17. ראדה פריצה
במקום ה-17 ניצב לו אחד החלוצים הגדולים בתולדות מכבי תל אביב. פריצה הוא השחקן היחיד בהיסטוריה שזכה באליפות בשלוש המדינות הסקנדינביות (שבדיה, דנמרק ונורבגיה). אל הצהובים הגיע בינואר 2013, ושיחק בשורות הקבוצה במשך שתי עונות וחצי.
בעונתו הראשונה במכבי ת"א כבש שמונה שערי ליגה ב-18 הופעות, בעונה שלאחר מכן רשם 12 שערים ב-30 משחקים. בעונה האחרונה כבש חמישה שערים בלבד בליגה. הוא זכה בשלוש אליפויות עם הצהובים והוביל אותם לזכייה בגביע המדינה. הענק השבדי זכור לכולנו בעיקר בזכות השלושער שכבש ב2:6 בגמר הגביע ההוא של עונת 2014/15.
16. קרלוס גארסיה
אחד השחקנים המרגשים ביותר ברשימה הוא המכביסט מאלמריה. הבלם הספרדי הצטרף למכבי לפני ארבע שנים והפגין מקצוענות ברמה הגבוהה ביותר. הוא היה בעל השפעה עצומה על המגרש ובחדר ההלבשה, שיחק תפקיד משמעותי (115 הופעות, 7 שערים) בקבוצה שזכתה בכל כך הרבה תארים כמו גם שמרה על המאזן הנמוך ביותר של ספיגת שערים בתקופה זו. הפרידה לה זכה מחבריו לקבוצה ומהקהל בסיום המשחק מול גוריצה במוקדמות הליגה האירופית בתחילת העונה, מעידה עד כמה קרלוס היה ועדיין אהוב ע"י כולם במכבי. המנהל המקצועי של מכבי תל אביב, ג'ורדי קרויף, שמכיר את קרלוס כ"כ הרבה שנים וגם שיחק לצידו אמר עליו: "היה לי העונג והכבוד לעבוד איתו ואני בטוח כי דרכינו יצטלבו בעתיד".
לאחר שעזב את מכבי תל אביב, גרסיה פרסם מכתב פרידה מרגש באתר הרשמי של המועדון ואמר: "ארבע השנים שלי במכבי היו הטובות בחיי, הן מבחינה מקצועית והן מבחינה אישית. מעולם לא דמיינתי שאוכל להרגיש בבית מחוץ למדינה שלי. ההחלטה שקיבלתי לא פשוטה אבל מבחינתי הכרחית. זה הזמן לתת הזדמנות לאנשים חדשים, עם אנרגיות ושאיפות חדשות. הכי קל היה לי להישאר, אבל זה ירגיש לי בגידה כלפי המועדון והאוהדים.
"כיוון שעברתי ארבע שנים מאוד אינטנסיביות, בהן השגתי הכל ויותר ממה שציפיתי, לא אוכל לתת 100 אחוז למכבי, ואני מאמין שזה לא מגיע לקבוצה. אני גאה שייצגתי את המועדון בישראל ובאירופה. במשך התקופה הזאת הסמל של מכבי נחקק לי בלב, והוא יישאר לי לעד. היום אני מפסיק להיות שחקן של מכבי והופך לאוהד"
קרלוס נזכר ברגעיו הגדולים בקבוצה ואמר "לעולם לא אשכח את ה-0:4 בדרבי, את חגיגות האליפות באצטדיון רמת גן המלא, את האוהדים הנאמנים שלנו בפרנקפורט, גאים במאבק של הקבוצה, למרות ההפסד. את ההעפלה לליגת האלופות, את הטרבל, את שער הבכורה שלי במכבי, שחגגתי אותו כאילו היה בגמר המונדיאל, וכמובן את השער שכבשתי בדרבי, החלום הגדול של כל מי שלובש את החולצה הצהובה"
15. גוסטבו בוקולי
פעם הוא היה ברזילאי, היום הוא כבר אחד משלנו וחלק בלתי נפרד ממכבי חיפה. הוא נמצא בישראל כבר 14 שנים (התחיל בהפועל רמת גן) זכה בארבע אליפויות, ונטמע בצורה כמעט מוחלטת בחברה הישראלית. בתחילת דרכו שיחק כקשר ימני, מאוחר יותר עבר למרכז המגרש שם היה פשוט נפלא. 250 הופעות ליגה, 33 שערים (וגם שער נהדר מול ליברפול) והמון המון לב ונשמה.
בקיץ 2004 מכבי חיפה הצליחה להקדים את מכבי תל-אביב ולזכות בשירותיו (אחרי שכיכב באחי נצרת) ומסתבר שהמאמץ היה כדאי.
בעונתו הראשונה במועדון, כבש בוקולי 9 שערים ורשם 7 בישולים בדרך לאליפות מדהימה בהפרש 11 נקודות מהמקום השני.
בעונת 2005/06, הפך גוסטבו לחלק אינטגרלי במערכת הירוקה כאשר הפך לסגן מלך השערים של המועדון באותה עונה, עם 12 כיבושים, הוסיף 10 בישולים והפך למבשל המצטיין של הירוקים באותה עונה.
עונת 2006/07 נגמרה מבחינת בוקולי ברגשות מעורבים, באירופה הקבוצה עשתה קמפיין מדהים ונעצרה רק בשמינית הגמר מול אספניול הספרדית, וגוסטבו היה חלק חשוב מהקמפיין המוצלח עם 3 בישולים ושער נהדר מול אוקזר הצרפתית. לעומת זאת הליגה הסתיימה בטונים צורמים כאשר הירוקים סיימו רק במקום ה-5 ובוקולי לא הצליח להוביל את הקבוצה לאירופה.
עונת 2007/08 לא האירה פנים לירוקים כאשר סיימו את העונה שוב במקום ה-5 והמאכזב מבחינתם, מבחינה אישית בוקולי הצליח לכבוש 2 שערים בלבד.
ב2008/09, בוקולי חזר לעצמו וסיים עונה טובה עם 4 שערים ו-6 בישולים בדרך להחזרת האליפות לכרמל.
עונת 2009/10, הלא היא עונת הקיזוז הזכורה, הסתיימה מבחינת הירוקים באובדן אליפות טרגי אך עם קמפיין שני בליגת האלופות, בוקולי סיים את העונה עם 2 שערים ו-3 בישולים.
בעונה לאחר מכן, למרות ששורת המספרים שלו ירדה והוא עמד על שער אחד ו-4 בישולים, בוקולי היה חלק מהחזרת האליפות לכרמל לאחר עונת הקיזוז.
2012/13 היא עונה אותה בוקולי מחלק לשניים, בפתיחת העונה ראה בוקולי את המשחקים בעיקר מהיציע, אך עם הגעתו של בנאדו חזר בוקולי לסגל הקבוצה והיה חלק בלתי נפרד ממסע ההתאוששות המדהים של הירוקים עד למקום השני בטבלה.
בנוסף להישגיו במגרש זכה בוקולי לצל"ש גם מ…מדינת ישראל שהעניקה לו ולמשפחתו תעודת זהות כחולה ובכך הפך לאזרח ישראלי לכל דבר. מאוחר מדי כדי לנסות ולשחק בנבחרת הלאומית, מספיק כדי לקבל מהנשיא יעקב שחר הכרה וחוזה לעונה נוספת בגיל 36.
בקיץ 2015 אחרי 11 שנים במועדון הירוק ועם ארבע אליפויות ושתי זכיות בגביע הטוטו הודיע הקשר המסור שהוא תולה את נעליו. הוא נשאר לעבוד במועדון והצהיר שהוא רואה את עתידו בחיפה ובישראל.
14. פדרו גלבאן
אחד הזרים הטובים ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי. 83 כיבושים, 11 בישולים והוא מלך הכובשים הזרים בארץ ישראל. לבחור העגלגל שהגיע אלינו מסן מרטין יש בעיטה נקייה וטכניקה משובחת. כמו הבחור שבהמשך הרשימה, גם הוא סחב את הזהובים על גבו, ועדיין סוחב. פרט פיקנטי שאולי לא ידעתם – גלבאן מחזיק בנתון שכל אחד חולם עליו – בישל את השער הראשון של לאו מסי בנבחרת ארגנטינה.
13. ננאד פראליה
כדברי אברם גרנט, "הזר הכי פחות מוערך שהיה פה" ואחד המוכשרים שבהם. הקשר הקרואטי לא ידע לכבוש גולים פשוטים. כל שער, טיל. שליטה אדירה בשתי הרגליים, כוח מתפרץ וטכניקה שהביאה שתי אליפויות – ב-2000/01 ו-2001/2. 81 הופעות ליגה, 21 שערים ועוצמה שנדיר מאוד לראות במחוזותינו.
12. דרק בואטנג
ברגע האחרון דרק יצא מהטופ 10, בגלל שמקום אחד שם שוריין לבלם שהיה אגדי ממנו, מכיוון שאם תשאלו את אוהדי בית"ר, שאלוי היה משמעותי יותר, ובגלל שאם תשאלו עוד כמה אוהדי בית"ר, בואטנג ניצל פה רק אחוזים בודדים מהפוטנציאל שלו. בכל מקרה, הגנאי היה מדהים. גרזן משובח עם טכניקה טובה ובעיטה אדירה (תשאלו את שטראובר) שהתחבר למנורה וקיצץ כל דבר אחר שניסה להיכנס לטריטוריה. זכה בשתי אליפויות אדירות שהעיפו אותו להמשך קריירה בבונדסליגה ובלה ליגה.
11. סרגיי קנדאורוב
איזה שחקן היה סרגיי קנדאורוב. מספר 6 בירוק הגיע לפה ממטאליסט חארקוב האוקראינית, ובארבע עונות הקסים את הכרמל עם סגנון משחק קשוח אך אלגנטי. 118 הופעות ליגה היו לקשר המרכזי בעל המזג החם, בהן תרם 40 שערים והיה חלק אינטגרלי באליפות הקסומה של 1993/94
10. סרגיי טרטיאק
"מדהים", זה התיאור שתשמעו על טרטיאק מהעיתונאי רון עמיקם, שסיקר את בית"ר ירושלים במשך 14 עונות. כנראה שחקן ההגנה הזר הכי טוב שהיה פה. דוד פרימו הוא שחקן ההגנה הכי טוב מאז קום המדינה, וטרטיאק היה העתק שלו. לא נזקק לעבירות, עשה הכל בעבודת רגליים מדהימה ובקור רוח יוצא דופן. הבלם האוקראיני, "טיק טאק", שיחק בטדי שמונה עונות, קטף שלוש אליפויות והמשיך לתפקידים מקצועיים במועדון. התחבר לרוח הבית"רית, אהב את האוהדים והם אהבו אותו אפילו יותר.
9. אישטוון "סטפן" שאלוי
כמה ימים אחרי שהגיע לירושלים, הבין שבבית"ר לא הסתדרו עם השם הפרטי ונתן את הקיצור, סטפן, ונכנס לספרים. מקום שני זמני ברשימת הכובשים, עם 68 שערי ליגה. ויותר מזה, ממוצע כיבושים של 0.46 – מרשים ומדהים. היה חלק מחולייה התקפית ירושלמית שכללה את אלי אוחנה, פישונט, המאר ורונן חרזי. סיים במכבי הרצליה, אבל תמיד יהיה בית"ר. שתי האליפויות שהביא לבירת ישראל לא יישכחו לעולם.
8. ויקטור צ'אנוב ז"ל
המפלצת הראשונה שנחתה כאן. שוער ברזומה שלא הכרנו. מספרים שכששלמה שרף שמע מיעקב שחר ששוער ברית המועצות הוחתם, ב-1990, הוא הבטיח: "תרשום אליפות". לשוער עד אז, גיורא אנטמן, הייתה עדיפות פוליטית, אבל אחרי הריסוק שעברו הירוקים בנתניה (חמישייה אדירה, ותודה ליגאל מנחם שהספיק לתפילה בבית כנסת), הקונצנזוס נחת ואיתו הנשר. צ'אנוב היה מדהים. ספג רק 3 שערים ב-13 המשחקים הראשונים, קיבל ציון 10 בעיתון, חלוצים היו מפחדים להתקרב אליו. "לא זוכר שחקנים עם השפעה כזו על הקבוצה שלהם", החמיא אברם גרנט, שצ'אנוב הרס לו עונה בהפועל פתח תקווה. "היינו הרבה יותר טובים ממכבי חיפה, אבל בכל משחק צ'אנוב עשה דברים בלתי רגילים". שלמה הבטיח אליפות וקיים דאבל. והדאבל הושג בעיקר בזכות הנפיל הסובייטי, שהלך לעולמו ב8 בפברואר, 2017.
7. אישטוון פישונט
יש הסבורים שפישונט של בית"ר ירושלים שווה טופ 5. פישונט של הפועל תל אביב לא נכנס לרשימה הזו. ולכן, כמו פוליטיקאי טוב, ההונגרי נדחף לפה. במדים האדומים הוא היה לעיתים בינוני, אבל בבירה הוא היה ענק. שתי אליפויות בבית"ר, דאבל בהפועל והרבה נשמה. אייל לחמן, שהספיק לאכול מרורים מההונגרי – כולל פצצה שנתקעה בחיבור ונשארה שם – הגדיר אותו בקלות: "פצצת אנרגיה. על המגרש ומחוצה לו. כשחקן על הדשא וכמאמן נבחרת הונגריה הצעירה, כשאנחנו נפגשים במחנות האימונים בקיץ. הוא לא השתנה לשנייה. איש אדיר". איש שאחראי גם לאחד השערים החשובים בהיסטוריה של בית"ר. ה-2:3 בבית שאן, משחק השרוכים, רשום על שמו. כשר או לא כשר, זה שער אליפות.
6. וינסנט אניימה
זה יישמע מצחיק, אבל ההגנה היציבה מדי של מכבי תל אביב ב2012/13 גרמה לכך שבחנו אותו לעיתים נדירות, והאירוע היחיד שבאמת זוכרים לאניימה מאותה עונה זו ההשמטה מול רמה"ש בגרונדמן. כמובן שזה לא משפיע ולו במקצת על הקריירה של אחד השוערים הגדולים שדרכו פה. בישראל הוא לקח 2 אליפויות ושני גביעים, עבר בשלוש התל אביביות וסיפק יכולת מופלאה בין הקורות. את הדאבל האדום מייחסים יותר מדי לקיזוז ופחות מדי לוינסנט אניימה, שהיה שווה באותה עונה לפחות שמונה נקודות. בעונה לאחר מכן, ב-0:2 האדום בקרית אליעזר, סיפק אולי את הופעת השוער הטובה ביותר שנראתה במשחק ליגה. בקמפיינים האירופים של הפועל תל אביב הוא היה פשוט מדהים עם משחקים בלתי נשכחים מול בנפיקה, ליון וזלצבורג (מולה גם הבקיע בפנדל) בליגת האלופות ואם לא חמשת הזרים הבאים, אלוף אפריקה לשעבר ושוערה של ליל הצרפתית בשנים האחרונות היה מדורג גבוה יותר.
5. ניקולאי קודריצקי ז"ל
"אוי, גאון כדורגל ניקולאי. הצאר ניקולאי!". בפברואר 1993 הכיוון היה מאוד ברור, ואבי רצון, במשפט מתלהב, מדויק ואמיתי, הגדיר את הדבר הכי טוב שהיה לבני יהודה מאז ומעולם. ביום השמשי ההוא, מול רמת גן מפוצץ בהצגה כפולה, הימם קודריצקי את בית"ר ירושלים עם תצוגה שהיום רואים בדרך כלל בליגות הבכירות. שער ראשון של נחישות, שער שני של מיקום ומהירות ושער שלישי של… של… פשוט תראו ותיווכחו בעצמכם. היחיד בצמרת בלי תואר, אבל יש דברים חשובים יותר מתואר. שחקן שכולו אלגנטיות ואצילות.
הוא נקלט במהרה בבני יהודה וכבר בעונה הראשונה הבקיע 14 שערים וזכה עמה בגביע הטוטו. בעונה השנייה תחת גיורא שפיגל הבקיע כבר 17 שערים בקבוצה שכללה בין השאר את חיים רביבו ואלון מזרחי וקיבל את סרט הקפטן. סך הכל שיחק קודריצקי ב-85 משחקים במדי בני יהודה והבקיע 51 שערים.
חייו של קודריצקי נגדעו בלילה אחד ב-1994 כשחזר מחיפה שם נערכה מסיבה לנבחרת אוקראינה ששהתה בארץ. קודריצקי נהרג בתאונת דרכים במכוניתו צפונית לצומת רעננה. אוהדי הכדורגל הישראלי זוכרים ומכבדים אותו עד היום.
4. ריימונדס ז'וטאוטאס
אוקטובר 2002, ניקוסיה, ואריק בנאדו תופס את הראש. הבלם כרגע השתחרר מדבוקה ירוקה מחובקת, וכשעוד ועוד ירוקים התקלפו מהערימה, נשאר שם רק ז'וטא. איזה טיל לחיבור של מנצ'סטר יונייטד, איזה טיל מ-30 מטר (ועוד ברגל שמאל החלשה). לא בטוח שזה מה שיזכרו מהפלא הליטאי, ששלט במרכז המגרש הירוק בין 1999 ל-2003. מה שיזכרו זה את העוצמה, התיקולים וההנהגה. ז'וטא שייך לתור הזהב של מכבי חיפה, והוא אחד היהלומים הכי בכירים באותו כתר. 88 הופעות ליגה, 4 שערים, שתי אליפויות. אגדה ירוקה.
3. אלכסנדר "שורה" אובארוב
הוא הוציא תשעה כדורים מהרשת בשלושת משחקיו הראשונים, 12 שערים בחמשת הראשונים, כאשר רובם באשמתו. כל אוהד ובעל תפקיד במכבי ת"א וכל עיתונאי ישראלי ישב לגרנט על הווריד – תעיף אותו כבר מהשער. אבל אז הגיע משחק גביע הטוטו מול מכבי חיפה, ו-ויקטור צ'אנוב – עליו כבר קראתם – ניגש לגרנט ואמר לו "שמור עליו. הוא שוער מצוין". הקולגה מברית המועצות עשה את שלו, גרנט התעקש ושמר על אובארוב בין הקורות, ושורה נתן הופעות אדירות והרחיב לו ולמכבי את ארון התארים. "בקבוצה צעירה", נזכר גרנט, "הוא נתן את האופי. איזה שוער זר סופג 12 שערים בחמשת המשחקים הראשונים שלו ומתמודד עם זה? נפש בלתי רגילה".
אובארוב קטף שלוש אליפויות ושני גביעים – שני בצמרת התארים רק למקום הראשון ברשימה זו – ויותר מכך, השתלב בישראל טוב מכולם. "הוא רמה מעל השאר", כך דיבר עליו אלון חזן. "אחד הספורטאים הכי טובים שנחתו כאן. מעבר לשוער ענק וכמות תארים מרשימה, הוא היה גם אישיות מדהימה. לא כל זר משאיר חותם גם כבן אדם. גם שנים לאחר הפרישה הוא משמעותי לכדורגל שלנו. מבחינתי – הגדול מכולם".
2. יעקובו איגביני
יעקובו "רק" שני ברשימה זו, אבל הוא השחקן הכי מרשים שיצא מישראל. פורטסמות', מידלסברו, אברטון – בכל הקבוצות האלו החלוץ חורר רשתות. "הוא היה בלתי ניתן לעצירה", אמר גרנט, שאימן אותו במכבי חיפה. "אף בלם נבחרת לא יכול היה להתמודד איתו".
הסיפור של יעקובו מרתק לא פחות מהקריירה שלו: בתחילת המילניום, אחרי שהתבסס כסוכן שחקנים מוביל בבריטניה, ניסה פיני זהבי להשיק פרויקט חדש: ליווי של כישרון צעיר במשך כל הקריירה. השחקן הנבחר היה יעקובו איגביני בן ה-17. זהבי ויעקב שחר רכשו את השחקן שהושאל תחילה לראשל"צ ולאחר מכן להפועל כפר סבא. באולימפיאדת סידני 2000 הוא כבר נמנה על סגל נבחרת ניגריה.
תחילה היה נראה שיעבור כבר בגיל צעיר לאנגליה, אך בעיה עם רישיון העבודה החזירה אותו ארצה למכבי חיפה. במדים הירוקים כבש יעקובו צמד ב-0:2 מול שטורם גראץ במוקדמות ליגת האלופות. לשיאו הגיע בשלושער ב-0:3 מול אולימפיאקוס היוונית. סך הכל הבקיע יעקובו חמישה שערים בשלב הבתים. בארץ הוא כבש 30 שערים ב-72 משחקים. מישראל המשיך יעקובו לקריירה מוצלחת באנגליה, שם כיכב בפורטסמות', מידלסברו, אברטון, לסטר ובלקבורן כשהוא כובש בסך הכל 113 שערים. איזה חלוץ.
בעיני אברם גרנט, יעקובו הוא לקח. "כך קבוצות בישראל צריכות לעבוד, בעידן הכלכלי הנוכחי. לבנות על שחקנים צעירים שיקדמו את הקבוצות פה ויתקדמו על הדרך". היו כבר מקרים דומים, כמו מאיוקה וקונאטה למשל. אבל יעקובו לא היה, וכנראה שבזמן הקרוב גם לא יהיה
1. ג'ובאני רוסו
הכוכב הצבעוני ביותר ששיחק אי פעם בארץ. הקרואטי שהגיע ב-1996 להפועל באר-שבע של אלי גוטמן, קנה את עולמו כבר בעונה הראשונה כשהבקיע שער ניצחון במספרת בגמר גביע המדינה מול מכבי ת"א (0:1) והביא את הקפטן שלו סתיו אלימלך לקבל מהנשיא את הגביע. הייתה זו הזכייה היחידה של באר שבע בגביע המדינה.
לאחר מכן חתם בעקבות גוטמן בהפועל חיפה. השניים חבקו יחד ב-1999 אליפות היסטורית למועדון שבראשו עמד אז רובי שפירא ז"ל. הייתה זו הפעם השנייה, אחרי באר-שבע, שבה מילאו רוסו וגוטמן תפקיד מרכזי בתואר חד-פעמי למועדון.
רוסו המשיך עם גוטמן לבית"ר ירושלים של הטייקון גד זאבי, שם נחלו מפלה ראשונה. הקהל ביקר את גוטמן על משחק הגנתי מדי והמאמן עזב כשקבוצתו במקום השני.
הכוכב הקרואטי שהפך להיות יותר ויותר "ישראלי" במשך השנים, עזב בחלוף עונה למכבי חיפה שבמדיה היה שותף לשלוש אליפויות ולעלייה לשלב הבתים של ליגת האלופות. רוסו המחזיק בתעודת תושב קבע בארץ הופיע ב-423 משחקי ליגה והבקיע 70 שערים.
הוא עשה את הקבוצות שלו והקבוצות שלו עשו אותו. רוסו זומן לנבחרת קרואטיה הגדולה, של בובאן וסוקר, ששיחקה גם ביורו, דרך מה שעשה בישראל. אחרי טורניר גדול, כשחזר ארצה, הקשר נפגש עם גוטמן, ושלף מהתיק את חולצת הנבחרת הקרואטית. "זה בשבילך, אלי. בהוקרה, על כל מה שעשית למען הקריירה שלי", ריגש הקשר את המאמן שעבר איתו כמעט הכל.
"רוסו הפתיע גם אותי", אמר גוטמן. "ההתקדמות שלו בכדורגל הישראלי הייתה מדהימה. הוא הפך למנהיג בכל מועדון בו דרך. הוא עזר להביא תארים בכל מקום, והשיא אכן היה כשזומן לנבחרת קרואטיה. כשלוקחים את מכלול התכונות והנתונים, הוא הטוב מכולם. הוא ללא ספק הזר הכי טוב שנחת כאן".
הזר מספר 1 הוא ג'ובאני רוסו. אין ספק בכלל.
