כשמדובר בהיאבקות מקצוענית, אין אוהד אחד שלא פגש בשאלה המפורסמת ותהה: "אמיתי או מזוייף"?
למעלה מ-50 שנה, צומחים גיבורי תרבות אמריקאים, אייקונים, מודלים לחיקוי ומושאי הערצה בדמותם של מתאבקים מקצוענים, כאלו שנחרתים בזיכרונם של מעריצי וחובבי הענף עוד כשהיה בחיתוליו.
רוב אותם גיבורים, פרצו ועלו לתודעה בזמן פעילותם בחברה שהובילה ומובילה את עסקי ההיאבקות, הWWE. רבים מהאוהדים היו המומים וחסרי תשובות למראה הדברים המדהימים שביצעו הגיבורים שלהם בזירה המרובעת, והפכו את הענף, לספורט האהוב עליהם. כמובן שהWWF לא טרחו להרוס את המסיבה והמשיכו לגרום לעוד צופים להפוך את ההיאבקות המקצוענית לענף הספורט המועדף עליהם.
העסק של בעל הבית וינס מקמהן שגשג, והמעריצים זרמו בהמונים לחזות בספורט הקיצוני והמדהים ביותר שנראה על המסכים. כיאה לכל ענף ספורט בארה"ב, איגוד האתלטיקה של כל מדינה בה נערך אירוע היאבקות היה מחויב לגבות מסים (בנוסף למסי הכנסה שנגבו בלי קשר) מסכומי מכירת הכרטיסים של החברה, לוודא רישיונות תקיפים של כל עובד ועובד לפני כל מופע ולוודא הימצאות אמבולנסים מחוץ לאולם המופע. או בקיצור – להיות ה"השמרטף המעצבן" על העסק של וינס מקמהן.
וינס, שצבר לעצמו שם איש עסקים ממולח בעל הון גדול, החל לשים לב שבסופו של היום, הוא לא מצליח להכניס הרבה לכיס עם כל המס שנגבה ממנו, ובנוסף הוא מקבל גם כאב ראש לא קטן עם כל הדאגות הבירוקרטיות שהוא חייב להסדיר עם איגודי האתלטיקה לפני כל צעד שהוא עושה. עד מהרה, הוא מאס בעניין ועשה את מה שאף אחד לא ציפה או חזה שיעשה.
בתאריך ה- 10/2/1989, לפני 28 שנים בדיוק, חמוש בדובר החברה ובבעליה הבכירים, כינס מקמהן מסיבת עיתונאים חגיגית שבה הודיע כי הוא מתכוון לפנות לסנאט של מדינת ניו ג'רזי בבקשה שיאפשרו לארגון לקיים מופעים ללא תשלומי המסים הכבדים לאיגודי האתלטיקה. באשר לנימוק הבקשה, מקמהן הותיר את כל מעריצי הענף בתדהמה מוחלטת כשהודיע שעסק ההיאבקות המקצוענית הוא מה שנקרא "מתוכנן מראש" או "מתוסרט" ולא ענף ספורט תחרותי מן המניין. בחלוף הזמן, הסנאט קיבל את הבקשה, והארגון הפסיק לחיות בצל איגודי האתלטיקה המשגיחים, ומקמהן, הוא יצא מורווח, תרתי משמע. המעריצים ברחבי העולם הוכו בתדהמה רבה כששמעו את ההכרזה, וחלקם אף התקשו לשוב לצפות במה שנהפך מענף הספורט האהוב עליהם, לתכנית הטלוויזיה האהובה עליהם.
ובכל זאת, בהצהרתו של מקמהן כלל לא נאמר שהאקשן בזירה הוא אשליה אחת גדולה, שזה לא באמת מאמץ גופני או שלא באמת כואב למי שהפכו מ"לוחמים" ל"שחקנים". מה שכן נאמר הוא ש- "הנפשות הפועלות משקיעות מאמץ גופני ומקריבות את גופן בכדי לספק בידור אולטימטיבי לקהל הצופה". זאת אומרת, לא מזוייף, אלא מתוסרט. וזו האמת. האקשן בו אנחנו צופים במופעי ההיאבקות, מאז ועד היום, הוא פיזי, מסוכן ואמיתי לגמרי. הדבר היחיד ש"מזויף" בכל העניין הזה שנקרא היאבקות מקצוענית, הוא העובדה שמנצחי הקרבות ומהלך הקרבות מוחלטים ונקבעים מראש. אבל ההיאבקות עצמה, היא תוצאה של שנות אימון רבות של מקצוענים. ללמוד לבצע מאות מהלכים שונים שייספגו בארסנל שלך לאחר מאות חזרות, כיצד לנחות נכון, לתת או לספוג מכה, אלו רק כמה מהמיומנויות אותן צריך ללמוד מתאבק מקצועי במשך שנים. את האקשן האמיתי בWWE, בלתי ניתן לזייף או לביים. בכל קרב מחדש, עולים מקצוענים לזירה, כשהם מקריבים את גופם, ובמקרים מסויימים לפעמים גם לא חוזרים הביתה. אינספור מקרי פציעות היה ניתן לראות בWWF (וב- WWE מאוחר יותר), הנה חמשת הבולטים בעיניי:
5. "סטון קולד" סטיב אוסטין שובר את הצוואר
באירוע "סאמרסלאם" המפורסם של שנת 1997, "סטון קולד" סטיב אוסטין האהוב פגש את אוון הארט המנוח, בקרב על האליפות הבין יבשתית. לקראת סופו המתוכנן של הקרב, ביצע הארט את תרגיל ה"פיילדרייבר" על אוסטין. לרוע המזל, הארט לא אחז טוב מספיק בגופו של אוסטין, שנחת כשראשו כלפי מטה היישר אל תוך הזירה ושבר את הצוואר. המכה שספג אוסטין הייתה כה חזקה, עד כדי כך שגרמה לו לשיתוק זמני. כל זה מול קהל צופה. אוסטין איכשהו הצליח להרים את עצמו, לסיים את הקרב ואף לנצח.
4. שון מייקלס וארון הקבורה
כשהוא פוגש את אנדרטייקר ב"רויאל ראמבל" 1998 בקרב ארון קבורה בו אחד המתאבקים צריך להכניס את יריבו לתוך הארון ולסגור את המכסה, רץ מייקלס אל עבר הקברן, שמגיב מהר ומעיף אותה מבעד לחבלים. שון נוחת היישר על דופן הארון ונפגע קשות בגבו, כשהוא פורץ דיסק אחד ושובר עוד אחד. מייקלס הצליח לסיים את המופע, אך הפציעה הייתה כל כך קשה, שהכריחה אותו לפרוש מהיאבקות מקצוענית בשל הסיכון הגבוה שעלול להגרם לגופו. מייקלס חזר בכל אופן לאחר ארבע שנים, והפציעה המשיכה לרדוף אותו כשהוא חווה רגישות יתרה באיזור הגב התחתון.
3. מיק פולי – גיהינום בכלוב
באחד הקרבות הכי מפורסמים שלו (אולי הכי מפורסם) מיק פולי כמעט מת בקרב גיהינום בכלוב אחד על אחד מול אנדרטייקר. במהלך שיחקק בראשו של כל אוהד היאבקות, אנדרטייקר מעיף את פולי מגג הכלוב בגובה של כמעט 5 מטרים, היישר אל שולחן השדרנים. פולי נוחת רע מאוד וסופג את מלוא המכה כשהוא פורק את הכתף ומקבל זעזוע מוח. פולי מובהל החוצה באלונקה אך מצליח לקום ולהמשיך את הקרב. הוא עולה בחזרה לגג הכלוב, שם הוא מקבל צ'ואוקסלאם מטייקר. הדבר שקרה שנייה לאחר מכן היה פשוט מפחיד, ולא מתוסרט! כשהוא נוחת מהמהלך של טייקר, "רצפת" הכלוב נשברת ופולי נופל ישר אל הזירה מגובה רב, דבר שכלל לא אמור היה לקרות. פולי סיים את הקרב עם כתף פרוקה, לסת נקועה, חור באחורי הראש, חתכים רבים בגוף וזעזוע מוח.
2. טייסון קיד שורד בנס
באחד מאירועי "WWE Superstars" הזוטרים לפני כשנתיים, טייסון קיד שהיה בשיא הקריירה ופרח בNXT, פגש את סמואה ג'ו בקרב מצולם מראש. ג'ו, שעמד לנצח את הקרב, ביצע על קיד את התרגיל המסיים שלו – ה "מאסלבאסטר". ג'ו הנחית את טייסון היישר על איזור הצוואר שלו כשהיה אמור להנחית אותו על הגב, וקיד שבר את הצוואר בצורה שסיכנה את חייו. לאחר שהייה ממושכת של קצת פחות משנה בבית חולים, קיד הזדקק ל16 תפרים בצוואר ולחוסן פיזי אדיר שגרם לו להחלים מפציעה שעל פי הרופאים – רק חמישה אחוזים מהאנשים היו שורדים. טייסון כמובן לא חזר להתאבק ולא יחזור לעולם.
1.מותו של אוון הארט
המקרה הגרוע מכל שהתרחש במופע היאבקות של הWWF. מה שייזכר לנצח בתור התאונה הנוראית ביותר שנראתה בעסקי ההיאבקות המקצוענית. באירוע "Over The Edge" של שנת 1999 שהתרחש בקנזס סיטי, אוון הארט, שגילם את דמותו של ה"בלו בלייזר", התכונן לבצע כניסה מרשימה ומדהימה לזירה באמצעות פעלול אומגה שהיה אמור להשאיר את הקהל בהלם. בכל מקרה, ההלם של הקהל היה גדול פי כמה. במהלך הפעלול, החוט שהיה מחובר לגופו של אוון והחזיק אותו באוויר, נקרע, והארט נחת כשראשו פוגע בעמוד הזירה. הפאניקה והתדהמה באולם הייתה קשה מנשוא, והמצלמות הפסיקו לפעול עד מהרה. מותו של אוון הארט הוכרז במקום, וקלטות האירוע נגנזו מארכיון הWWF לעולם.
היבט נוסף שעליו מדובר רבות כשמזכירים היאבקות מקצוענית הוא המראה החיצוני של המתאבקים. כפי שאנחנו מכירים את העניין, מתאבק אמור להיות שרירן וחסון, או גבוה ורחב בצורה קיצונית, בשביל למשוך את הקהל למראה ה"גיבורי" שהם לא רואים כל יום. הWWF הבינו והפנימו את המוטו, ובמשך השנים, עשו כל מה שניתן בכדי ליישם את העניין. ולכאן נכנס נושא הסמים. במשך שנות הפעילות של הWWF, הוצהר פעמים רבות כי המתאבקים צרכו כדורי סטרואידים וממריצים בכדי לנפח את השרירים. אותם כדורים עם תופעות לוואי מסוכנות ביותר, שלא איחרו לבוא, גם בחברה המובילה.
דיכאון, חרדה, התמכרות, תלות ומוות הינם מקרים מוכרים לראשי הWWE בכל הנוגע לסטרואידים וממריצים. כריס בנואה, המתאבק הענק שהיה נחשב לאהוב על רבים מהצופים, התאבד בשנת 2007 בביתו שבאטלנטה, לאחר שרצח את אשתו ואת בנו. לאחר בירור וחקירה, בגופו של בנואה נמצאה כמות גדולה של סטרואידים, וכמו כן גם שאריות גם שאריות של תרופה למניעת חרדות. בנואה היה שרוי בהתמכרות לכדורי הסטרואידים וחווה התקפי חרדה רבים. הוא הגיע למצב פסיכיאטרי נואש, ושם קץ לחייו.
אדי גררו, אחד המתאבקים הפופולאריים בכל הזמנים, נמצא ללא רוח חיים במלון בו שהה לפני מופע. אדי, כך מספרת אלמנתו ויקי, נהג ליטול כדורי סטרואידים כל הזמן והיה נראה מכור. כמו כן היא מעידה על כך שאדי לא הרגיש טוב בשבועות שלפני מותו ושקע בדכאון עמוק שנבע מלחץ וחרדות. אין לדעת מה הוביל למצב אליו הגיע גררו, אך שוב, הכדורים היו הקש ששבר את גב הגמל.
אדי פאטו המכונה "אומאגה", הוא עוד דוגמה לאפקט הקטלני של הכדורים. בשנת 2009, פאטו נמצא חסר הכרה בחדר מלון, ושעות לאחר מכן הוכרז מותו כתוצאה מהתקף לב. לאחר ימים של חקירה, התברר כי אומאגה הרעיל את עצמו כשנטל 3 כדורי תרופות שונים בו זמנית, אך לא ברור האם עשה זאת בכדי לשים קץ לחיים או שמא מתוך חוסר ידע או תשומת לב.
חייו של מתאבק מקצועי אינם פשוטים כלל, פציעות קשות ורבות, כדורי תרופות וסמים, מופעים מסביב לשעון, ציפיות בלתי פוסקות ומיומנות אינסופית. הספורט הבידורי, כפי שהוא נקרא היום, איננו רק מופע ראווה, הוא מסורת של מעל 50 שנה, לא עוד משחק מזויף.
