כקפטן, כסמל וכמאמן. כך מכירים וותיקי מדריד את מיגל מוניוז. אבל בחתך ההיסטורי, מדובר על סיפור גדול בהרבה. זהו סיפורו של המאמן הספרדי המצליח ביותר בהיסטוריה שנולד היום לפני 95 שנים. כתבתו של נתיב כפרי
מיגל מוניוז הוא שם שרבים לא מכירים. כמו בדברים רבים אחרים, מקומו של אדם בהיסטוריה הוא עניין של מיתוג ובמקרה של מוניוז מדובר במיתוג מקומי של אדם אפור, שאולי נעלם מעט תחת אבק הכוכבים של מאמנים אחרים שזכו לתהילה אירופית בשנים מאוחרות יותר. ההילה היא דבר מוזר, לעתים היא בוחרת אותך, כמו במקרה של אריגו סאקי למשל, שעל אף שלא זכה להצלחות רבות אחרי 2 אליפויות אירופה עם מילאן בסוף שנות ה-80 שמו ממשיך להינשא על דל שפתיים כאגדה. לעתים אתה בוחר בה, כמו המאמנים לואי ואן חל ופאביו קאפלו, שימי ההצלחה הגדולים שלהם נרשמו לפני שנים, ועדיין שמם נישא על דל שפתיים כמועמדים לנבחרת אנגליה או לאימון מנצ'סטר יונייטד (בזמנו). ולעתים היא לא בוחרת כלל, כמו במקרה של מאמן נוסף של ריאל מדריד, לאו בינהאקר. על אף זכייה ב-4 אליפויות ספרד רצופות בשנות ה-80, אנו נזכרים בשם הזה בעיקר בזכות ההשוואה לריאל מדריד של זידאן.
כך גם המקרה עם אגדות כדורגל. אוזביו, שחקן שזכה באליפות אירופה בודדת והפסיד בשלושה גמרים נוספים בשנות ה-80 הוא שם שמוכר בהרבה למשל מג'וזף ביקאן. ופלה, שנחשב גדול מבקיעי תבל, הוא למעשה אחד מסגניו של אותו ביקאן, הכובש הפורה בהיסטוריה. אין ספק, יש מקום לביקורת על מקומה של ההילה בפופולריות של מאמנים, שחקנים ואף קבוצות או מאורעות ספורט, ואנו ננסה להסתכל דרך פריזמה זו גם במאמן הענק שסיפורו מתגולל לפנינו.
מיגל מוניוז נולד ב-19 בינואר 1922 במדריד. כמדרידאי מלידה, שיחק מוניוז בקבוצות מקומיות בתחילת דרכו. קריירת הנוער של מיגל הצעיר החלה בגיל 17, בקבוצת פרוביאריה. אחרי עונה אחת במדיה, עבר לעונת 1941-42 ל'גירוד', ואחר כך לקבוצת אימפריו. בשנים הראשונות, מוניוז לא צד את עיניהן של קבוצות הצמרת בספרד. הוא שיחק בעונות הבכורה שלו בקבוצות קטנות, הראשונה לוגרונייז, קבוצה ממחוז צפוני בספרד (1943-44) ואחר כך במדי ראסינג סאנטנדר המקומית (1944-1946).
בגיל 24, עבר מוניוז לקבוצה קטנה נוספת, סלטה ויגו, והפך לקשר האחורי הקבוע של הגליסיאנים. הקבוצה שדשדשה בין ליגת העל לבין ליגות שנייה ואף שלישית (בילתה בה עונה אחת בשנת 1931) רצתה לבסס את מעמדה בליגה הספרדית הבכירה, אליה עלתה רק עונה קודם לכן (1945), ואחרי שסיימה עונה אחת במקום ה-10 החתימה כישרונות כמו מוניוז והחלוץ העולה פאיניו. בעונתו הראשונה, הפך מיגל לשחקן הרכב משמעותי, והקבוצה סיימה במקום ה-9, ועונה אחר כך עלתה עד למקום הרביעי, שהיה ונשאר עד היום הישג השיא של המועדון (סיימה שוב במקום רביעי גם בעונת 2002-03).
מוניוז לכד את עינו של נשיא ריאל מדריד, סנטיאגו ברנבאו, שעסק בהפיכת המועדון מהבירה למועדון המצליח ביותר באירופה ובזירה המקומית. עם כניסתו של ברנבאו לתפקיד, ב-1943, החל מיד בתכניות לבניית האצטדיון החדש, שבנייתו החלה ב-1944 והסתיימה ב-14 בדצמבר 1947. הפרויקט הבא היה להביא את השחקנים הטובים ביותר בספרד לשחק במדי הבלאנקוס. ברנבאו, בעצמו קפטן וחלוץ עבר במועדון, רכש ב-1948 את שני הכוכבים של סלטה ויגו, פאיניו ומוניוז. את השני כחלוץ החוד שיחזיר את תואר האליפות למדריד, ואת הראשון כמנהיג החדש במרכז המגרש של הבלאנקוס.
ב-1948, אחרי שנתיים ו-36 הופעות במדי סלטה ויגו (עד לשנות ה-50, היו בין 18 ל-26 מחזורים בליגה הספרדית), חתם מיגל מוניוז על חוזה בקבוצתו החדשה, וירש את סרט הקפטן של ריאל מחואן אנטוניו איפיניה. הקבוצה, שסיימה במקום ה-11 והגרוע ביותר בהיסטוריה שלה, שיוועה להצלחות ולחזרה לצמרת, והשינוי ניכר כבר בעונה הראשונה. מספר ההפסדים ירד מ-12 ל-7 בלבד, ומספר הניצחונות גדל פי שניים. הקבוצה סיימה במקום השלישי והמכובד. על אף שב-4 העונות הבאות לא הצליחה לטפס מעל למקום השלישי, הצליחה ריאל בכל עונה להגיע עד לחצי גמר גביע המלך.
אבל התכניות של ברנבאו לא הסתיימו כאן. למעשה, הן היו עוד בחיתוליהן. נשיאה של ריאל מדריד החל בשני פרויקטים, שהם למעשה פרויקט ענק אחד. ברנבאו החל בקמפיין להפיכת שחקנים זרים בספרד לדבר שבשגרה, ואז החל לצרף את הכוכבים הגדולים ביבשת למועדון. במקביל, היה ברנבאו שותף במפגש חשוב באמצע שנות ה-50, מפגש שיוליד את כינונו של מפעל הכדורגל הגדול ביותר לקבוצות – גביע אירופה לאלופות. ראשית, היה צריך להשיב למדריד את תואר האליפות. ב-1953, הנחית ברנבאו את אלפרדו די סטפאנו בספרד. הכוכב הארגנטינאי השתלב במהירות במועדון המדרידאי, והפך לסופרסטאר החדש של התקפת הבלאנקוס. במקביל, נרכשו כמה שחקנים מקומיים נוספים, הבולט שבהם הוא פאקו חנטו, וכך זכתה ריאל מדריד ב-1953-54 באליפות ראשונה מזה 21 שנים.
בריאל החדשה, המשיך מספר 4 בלבן מיגל מוניוז להנהיג את מרכז השדה כקפטן, אך פאיניו נחשב שחקן שלא יוכל להשתלב עם די סטפאנו ועזב את המועדון בשנת 1953 (כבש 124 שערים ב-143 משחקים, והוא עדיין במקום ה-14 בין כובשי המועדון ובמקום ה-9 בכובשי הלה ליגה בכל הזמנים). כשריאל שיחקה בגביע אירופה הראשון ב-1955, התכבד הקפטן הוותיק לכבוש את שער הבכורה במשחק הבכורה של הבלאנקוס במפעל. זה קרה בדקה ה-74, נגד סרווט השוויצרית. המשחק הסתיים 2-0, ובסיום העונה הפך מוניוז לקפטן הראשון שמניף את גביע אירופה לאלופות.
בנבחרת ספרד מיגל מוניוז לא כיכב. היו לו 7 הופעות בין השנים 1948 ל-1955, אף אחת מהן לא בטורניר גדול. מוניוז יניף עוד פעמיים את גביע אירופה ויזכה בעוד 2 אליפויות כשחקן. הוא לא הרבה לשחק בעונת 1957-58 והוריש את סרט הקפטן לשוער חואן אלונסו, שהניף את גביע אירופה בגמר. בגיל 36, תלה מוניוז את נעליו, ושוב הלך בדרכו של קודמו אנטוניו איפיניה, שהפך משחקן וקפטן למאמן במועדון. בתחילה, מילה לחודשיים את מקומו של לואיס קרניה הארגנטיני ב-1959. אחר כך אימן את קבוצת פלאס אולטרה, הידועה כיום בשם קסטייה ולבסוף החליף את קרניה סופית ב-1960, אחרי שזה לא הצליח לשחזר את ההצלחה המקומית והפסיד את תואר האליפות. בנוסף, קרניה לא נתן מספיק קרדיט לפושקאש שחזר מפציעה, והוא סיים את דרכו במועדון ביולי 1959.
אחרי שפלייטס מפרגוואי לא התאקלם על הקווים, הפך מיגל מוניוז למאמן הקבוע ב-13 באפריל 1960. בסיום העונה הוביל מוניוז את חבריו לקבוצה לשעבר לזכייה חמישית ברציפות בגביע אירופה, הישג שלא שוחזר מאז. בכך, הפך מוניוז למאמן שזכה הכי מהר בגביע אירופה מאז שמונה וכן לאדם הראשון אי פעם שזוכה בתואר גם כשחקן וגם כמאמן. במידה מסוימת, ברנבאו ראה במיגל מוניוז את עצמו. הוא החשיב אותו כלידר, וכמו שהוא עצמו הפך להיות נשיא של קבע בריאל, הפכה משרתו של מוניוז כמאמן הבלאנקוס לדבר קבוע. מוניוז הוביל את הבלאנקוס לעוד שני גמרים של גביע אירופה ב-1962 וב-1964, בשניהם ריאל נכשלה. אז נתן ברנבאו את המושכות למוניוז, והוא החל לעשות שינויים בסגל ובקונספט של הרכש.
קודם כל, מינה מוניוז את חנטו לקפטן הקבוע ב-1962. בכך הייתה סימליות רבה, משום שהדבר הבא שיעשה מוניוז כמאמן הוא לשחרר את כוכבה הגדול של ריאל מדריד אלפרדו די סטפאנו ב-1964, אחרי 11 שנים והוא בן 38. המטרה מאחורי שתי הפעולות האלה היא הפיכתה של ריאל למעצמה ספרדית. בכך בנה מוניוז את קבוצת ה"יה יה", קבוצה שהבסיס הרחב שלה הוא על טהרת ספרד. הנבחרת הספרדית, שנכשלה עם פושקאש ודי סטפאנו המבוגרים במונדיאל 1962, אחרי שציפתה לשחזור ההצלחה של צמד הכוכבים גם בנבחרת, הלכה באותו מסלול וזכתה ביורו 1964. זה היה התואר הראשון שלה, וכיכבו בה כמה משחקני קבוצת ה-יה יה של ריאל.
ב-1966 זכתה ריאל מדריד בגביע מספר 6, אחרי שליטה מוחלטת בזירה האירופית. ב-11 עונות ריאל שיחקה ב-8 גמרים. פושקאש, שפרש מכדורגל בסיום עונת 1965-66 לא שותף בגמר, וריאל זכתה בגביע עם שחקנים ספרדים בלבד. בזירה המקומית זכו מוניוז וה-יה יה שלו להצלחה חסרת תקדים. 8 אליפויות ב-10 שנים, שליטה מוחלטת בלה ליגה בשנות ה-60, כש-5 אליפויות מגיעות בזו אחר זו בין 1961 ל-1965, ואז עוד 3 אליפויות רצופות מ-1967 ל-1969. במשך 8 שנים, היה הברנבאו מבצר בליגה, ואף קבוצה לא הצליחה לנצח את הבלאנקוס בבית במשך 121 משחקים. לכך הוסיף מוניוז עוד 2 גביעי המלך, את הגביע הביניבשתי הראשון של המועדון ואליפות אחת אחרונה בעונת 1971-72.
המסע של מוניוז בריאל מדריד הסתיים ב-1974, לאחר כמעט 15 שנים כמאמן הקבוצה. עד היום, הוא המאמן שאימן הכי הרבה זמן במועדון שבו תוחלת החיים הממוצעת של מאמן היא מן הקצרות במועדוני הצמרת באירופה. הוא המשיך לאמן, אם כי בהצלחה פחותה משמעותית את גרנאדה ב-1975-76, את לאס פלמאס (77-79) ולבסוף את סביליה (79-82). בסביליה, רכש מוניוז את השוער פאקו בויו ששיחק בליגת המשנה, שוער שאחר כך יהפוך לאגדה בריאל מדריד וילווה את מוניוז גם בנבחרת. ב-1982 החל מוניוז לאמן את נבחרת ספרד. הוא אימן אותה במשך 6 שנים, בהן הגיע עם הלה רוחה לרבע גמר מונדיאל 1986 ולגמר יורו 1984, הישג השיא שלה מאז הזכייה ביורו 20 שנה קודם לכן. זה גם יישאר הישג השיא של הנבחרת במשך 44 שנים, עד לזכייה ביורו 2008.
מוניוז סבל מבעיה קלינית בורידים, וב-16 ביולי 1990 נפטר במדריד, עיר הולדתו, מדימום פנימי והוא בן 68. וכאן נחזור לסוגיה בה פתחנו. כשחקן בריאל, זכה מוניוז ב-4 אליפויות, 3 גביעי אירופה ו-2 גביעים לטיניים. כמאמן, מוניוז איננו שם מוכר כמו כמה מהמאמנים הגדולים בהיסטוריה. מאמנה של אייאקס ריינוס מיכלס למשל ידוע בהרבה. זאת על אף שהמאמן זכה בפחות תארים בזירה האירופית (1) ובזירה המקומית (5) מאשר מוניוז. אולי כי ההילה חמקה מהספרדי בגלל שתמונותיו אפרוריות וארכאיות יותר, או שעל שמו לא חרוט סגנון כדורגל סקסי כמו ה"טוטאל פוטבול". אך האמת היא שמוניוז, שסיום הקריירה שלו היה מעט פחות זוהר, הינו אחד מהמאמנים הגדולים בהיסטוריה של המשחק.
למעשה, ההישג המרהיב שלו, זכייה ב-9 אליפויות ספרד (שיא כמובן), הוא הישג נדיר בכל קנה מידה. לראייה, ניתן לספור על יד אחת את המאמנים שזכו ביותר אליפויות ממנו בליגה כלשהי. אך מכולם, רק אחד מהם זכה ביותר אליפויות באחת מ-4 הליגות הגדולות (ספרד, אנגליה, איטליה וגרמניה): אלכס פרגוסון (13 אליפויות באנגליה). אין ספק ששמו של מוניוז צריך ללכת לפניו יחד עם עוד 9 נוספים ברשימת עשרת המאמנים הגדולים בכל הזמנים. וגם אם הוא לא זכה בתואר עם הנבחרת, הוא עדיין גדול המאמנים הספרדים, ובפער. מיגל מוניוז היה ויישאר תמיד אגדה של ריאל מדריד.
