"זה לא אותו דבר" כתב עברי לידר בשיר הנושא את שם אלבום המופת שלו שיצא לאור בשלהי 2005,והאמת שזו התחושה שרווחה בקרב אוהדי שתי היריבות השנואות ערב הדרבי האחרון.
זה נבע בעיקר מתחושות רחמים כלפי האדומים. ההבנה כי אין יריב אמיתי, בתוספת העובדה שמבחינת הצד השני כל תוצאה שהיא לא תבוסה היסטורית תתקבל בהבנה מצד המועדון ומצד הקהל.
כל אלו הוציאו את המיץ מהמשחק הכי מיוחד שיש לנו בכדורגל המקומי.
אותו משחק שבמשך עשורים ממלא את האצטדיון כשעה לפני שריקת הפתיחה.
בו אוהדים מקדימים לצאת מהעבודה ומסבירים לבוס שכל הסיפור הוא השירים בחימום.
למשחק הזה כל אוהד מתכונן לפחות שבוע מראש:
הכנה טקטית שדורשת צפייה בתקצירי כל משחקי הדרבי מחמש השנים האחרונות, הפקת לקחים והכנה עצמית לכל תרחיש.
תוסיפו למצבה העגום של הפועל את החיסרון המורגש של בלומפילד ונבין כמו עברי שזה פשוט לא אותו דבר.
אך עם זאת ולמרות זאת, כשהקהל רחש וגעש במושבה בשני בערב הייתה ציפייה שזה כן יהיה אותו דבר.
אחרי שער בדקה השמינית לטובת הצהובים, אנו בצבא הצייצנים של קרויף ציפינו לתצוגה מרשימה, כזו שתשכיח את שלושת החודשים הארוכים והקשים שעוברים על כל אוהד צהוב.
אבל גם בדרבי האחרון הוכיחו הצהובים שזה פשוט לא זה.
בתצוגה מביכה של כדורגל רע שהתבסס על העפת כדורים לעומק בשיטת 'יהיה מה שיהיה' מכבי הראו לנו שהעונה זה לא יקרה, בלי קשר להפועל באר שבע.
מכבי תל אביב העונה היא לא מכבי של 5 השנים האחרונות, זו שניפצה כל תקרת זכוכית ויצרה סטנדרטים חדשים בכדורגל הישראלי.
הרבה תירוצים והסברים נשמעו וממשיכים להישמע מצד מכבי לגבי הקריסה העונה-החל מסוף תקופת זהבי,ועד למותו של יוהאן קרויף.
האמת היא שגם במכבי לא יודעים לשים את האצבע למה זה קורה ומי האחראי.
באיחור גדול מדי נערף ראש ראשון בתקופת קרוייף בדמות שוטא,אך לא די בכך בכדי לפתור את הבעיה.
קל לשבת מהצד ולתת את ההוראות,ולשם כך התכנסנו:
האחריות מתחלקת בין השילוש הקדוש: השחקן-המאמן-והמנג'ר.
על המאמן נאמרו מילות ביקורת רבות ומוצדקות. שוטא היה מאמן בינוני שהציג קבוצה לא מאומנת.
מתי ניתן היה לראות שהקבוצה לא מאומנת? כששחקנים שאלו אחד את השני איפה הם צריכים לעמוד כשהקבוצה לחצה את היריבה,וכשבמצבים נייחים החלוקה לבועטים נעשתה על המגרש לפני הבעיטה עצמה ולא באימונים.
לגבי ג'ורדי צריך להגיד שהוא פשוט עשה רכישות לא טובות,אבל עיקר הבעיה היא הסגל שלא רוענן,מה שמוביל אותנו לנקודה המרכזית והבעייתית ביותר במכבי העונה.
לטעמי השחקן שמייצג יותר מכל את המצב הרע בקרב השחקנים הוא טל בן חיים.
סוף חודש ספטמבר היה החודש הטוב ביותר בקריירה של הסוכן של טב"ח.
אחרי חודש מצוין שכלל 8 שערי ליגה ועוד אחד נהדר נגד בופון דובר על כך שבסין מוכנים לשלם 20 מיליון דולר על בן חיים ושם אבדנו.
בן חיים משקף לנו את מה שעובר על שחקני מכבי ועליו בפרט-הם שבעים.
שבעים מתארים,שבעים מתחרות,שבעים מאירופה,ומפוטמים במשכורות עתק.
היעדר התחרות בקרב שחקני מכבי על חולצת ההרכב גם מוסיפה לתחושת השובע.
בן חיים הבין כבר באוקטובר שאת שלו הוא עשה העונה,אולי יזכה במעבר בינואר ואולי ביוני. אבל את החוזה המשודרג לעונה הבאה הוא כבר השיג.
כמה בן חיים שבע? את שער השדה האחרון שלו כבש בדרבי בסיבוב הקודם (סיבוב שלם ללא שער שדה,שער בפנדל כבש לראשונה 13 מחזורים לאחר אותו דרבי) עברו 115 יום מאז הפעם האחרונה שבן חיים כבש שער שדה,והספירה נמשכת.
כשאני רואה את מכבי ובאר שבע,אני חושב שלא איכות הסגל היא מה שמבדילה בין שתי הקבוצות.
אני לא חושב שאוגו טוב מאלברמן או שוואקמה איכותי יותר מטב"ח, ההבדל נמדד במדד המוטיבציה.
בבאר שבע רוצים לנצח בכל משחק ובכל תחרות. במכבי גם רוצים, אבל כנראה שבמידה פחותה בהרבה.
מחקרים רבים בדקו מה משפיע על המוטיבציה של עובדים. נמצא כי המדד המשפיע ביותר הוא מדד המשמעות.אדם שמרגיש שלעבודה שהוא עושה יש משמעות ישקיע בה יותר,ואילו זה המרגיש שאין משמעות לעבודתו יתאמץ פחות.
רוב שחקני מכבי הרי כבר זכו בשלל תארים ולא מרגישים את המשמעות הזו.
עוד אליפות,פחות אליפות זה לא מלהיב אותם כמו פעם.
פה נכנסת אחריות המערכת וג'ורדי בפרט-קח את הספינה הזו ותעניק לה משמעות.
תסביר לאותם השבעים את הזכות שנפלה בחלקם להיות שחקני כדורגל מקצוענים,ובמיוחד להיות חלק מהמועדון הגדול הזה.
במפעל של לגו יש שלט גדול ליד פס הייצור שאומר:"אנחנו לא בונים צעצועים,אנחנו בונים את כלי העבודה למהנדסי המחר".הגיע הזמן שבמכבי יתלו שלט עם מסר דומה בחדר ההלבשה.
ראשית הגאולה תהיה דרך השחקנים, ביום שבו שחקני מכבי ירצו את האליפות יותר מיריבתם הדרומית אז נדע שחזרנו לדרך הישר.
ולגבי הפועל,ובכן לא נאמר יותר מדי אבל אם התחלנו עם שיר אז גם נסיים עם שירו של מאיר בנאי-"בלי כאב,בלי דמעות כאן דרכינו נפרדות".
עמוק מאוד פיץ עמוק מאוד
חזק.