עשרת הסמלים הגדולים ביותר של הכדורגל האירופאי

מספר 10: גרד מולר

גרד מולר, "דר בומבר" ("המפציץ"), הוא גדול חלוצי גרמניה בכל הזמנים, לפחות מבחינה סטטיסטית. אף חלוץ לא הצליח להתקרב למספרים המדהימים שלו – 365 שערים ב-427 הופעות, רובם הגדול בבאירן מינכן. מולר נחשב לאחד הסמלים הגדולים ביותר של באיירן, ושיחק במועדון הבווארי במשך 15 שנים, בהן זכה עם הקבוצה ב4 אליפויות, 4 גביעים, 3 גביעי אלופות, גביע בין יבשתי אחד וסופר קאפ גרמני אחד. מיותר לציין שמולר הוא מלך השערים של באיירן בכל הזמנים. כיום הוא מכהן כנשיא כבוד של באיירן מינכן.

מספר 9: ראול גונזאלס

בתור ילד שאהד את אתלטיקו מדריד, ואף שיחק שנתיים בקבוצת הנוער של המועדון, ראול לא חלם שיבוא יום והוא יככב דווקא במדי היריבה העירונית השנואה- ריאל מדריד. ראול החל כאמור את הקריירה שלו בקבוצת הנוער של אתלטיקו מדריד, ממנה עבר לקבוצת הנוער של ריאל ב-1992  שנתיים לאחר מכן החל לשחק בקבוצה הבוגרת.  16 שנים, 550 הופעות, בהן הבקיע 228 שערים, 6 אליפויות, 3 גביעי ליגת האלופות ושבע שנים כקפטן הקבוצה, זה מה שהיה לראול גונזאלס לתרום לריאל מדריד.

מספר 8: אלפרדו די סטפנו

לריאל מדריד יש 11 גביעי אלופות. לחמישה מהם אחראי אלפרדו די סטפנו. די סטפנו נולד בבואנוס איירס להורים שהיגרו מאיטליה, ובגיל 13 החל לשחק בקבוצת הילדים של ריבר פלייט. לריאל הגיע בעסקה מפוקפקת אחרי שכבר היה סגור ביריבה הגדולה ברצלונה (ואף שיחק במדיה משחק אחד במשחק ידידות), אך לבסוף הקטלונים ויתרו עליו, מה שסלל את דרכו לבירה. מהרגע הראשון הוא התחיל להפציץ. כבר במשחקו הראשון במדים הלבנים הוא כבש רביעייה בניצחון 5-0 על ברצלונה, שלבש את מדיה רק מספר ימים קודם לכן. סך הכל די סטפנו שיחק בריאל מדריד 11 שנים, בהן הוא שיחק 282 משחקים, הבקיע 216 שערים וזכה עם הקבוצה ב15 תארים. די סטפנו הלך לעולמו בגיל 88 לאחר שקיבל התקף לב בפעם השניה.

מספר 7: אלסנדרו לוקארלי

פארמה, אחד המועדונים הגדולים בכדורגל האיטלקי, שירד בשנת 2015 לליגה הרביעית בשל קשיים כלכליים קשים וניהול כושל. כל השחקנים עזבו אותה מלבד אחד, הקפטן לוקארלי, שנישאר במועדון והסכים לשחק ללא משכורת על אף שהיו לו מספר הצעות מהליגות הבכירות באירופה. "מתתי יחד עם המועדון. כעת  אני רוצה לקחת חלק בלידתו מחדש. אשחק במדי המועדון גם בסרייה D". השחקן הוותיק בן ה39, פתח השנה את עונתו התשיעית במועדון. בשנה שעברה הצליחה פארמה לעלות לליגה השלישית כאשר במשחק העלייה נכחו שלושים אלף צופים. השנה תנסה הקבוצה להעפיל לסרייה ב'. בגיל 39 כנראה שלוקארלי כבר לא ישחק בסרייה א', אבל הוא תמיד יהיה בלב של אוהדי פארמה.

מספר 6: סטיבן ג'רארד

"סטיבי ג'י", כפי שהוא מכונה על ידי אוהדי ליברפול, גדל במועדון האדום, שיחק בו 17 שנה בבוגרים (2005-1998) והפך לסמל ולקפטן. הוא זכה עם ליברפול בליגת האלופות ב-2005, בשני גביעים, שלושה גביעי ליגה וגביע אופ"א. למרות שלא זכה בתואר האליפות הנכסף – בין היתר בגלל ההחלקה המפורסמת – ג'רארד נחשב לאחד השחקנים האנגלים הגדולים של דורנו ומגדולי הפרמייר־ליג, שחקן שידע לרוב להצטיין ברגעי האמת. ללא ספק ג'רארד היה השחקן האהוב ביותר ביציעי אנפילד, הוא הגיע למעמד הזה גם מפני שגדל במרסיסייד ושיחק בקבוצת הילדים של המועדון מגיל תשע, גם בגלל היכולת והשערים, אבל יותר מהכל בזכות ההקרבה, היכולת לשנות משחקים במו רגליו והמנהיגות שהפגין הקפטן האדום. ההחלקה המפורסמת מול צ'לסי הדביקה ל"סטיבי ג'י" תדמית של לוזר, אבל המציאות שונה לגמרי, וזה לוקח אותנו לרגע הגדול והחשוב ביותר בקריירה של ג'רארד- נס איסטנבול. בפיגור 0–3 לתוך המחצית השנייה בגמר ליגת האלופות ב־2005, מי האמין שליברפול מסוגלת לחזור? לפחות אחד. סטיבי ג'י צימק בנגיחה מהדהדת, השער שהחזיר לאדומים את האמונה, וגם סחט את הפנדל שהביא לשוויון 3–3. את הפנדל החמישי בבעיטות ההכרעה כבר לא היה צריך לבעוט, אחרי החמצות של שלושה שחקני מילאן. רק להשלים את נס איסטנבול ולהניף את גביע האלופות. אבל ג'רארד, להבדיל מסמלים אחרים בכדורגל העולמי כמו ראיין גיגס או פרנצ'סקו טוטי, לא רק עזב את ליברפול לקראת סוף הקריירה ("ההחלטה בקשה בחיי"), אלא גם התכתב לא פעם עם הרצון לעזוב גם כשהיה צעיר יותר. יותר מפעם אחת רמז על הצעות מצ'לסי לחוזה משופר, ופה ושם איים לא לחדש את החוזה. כנער, אגב, הוא נבחן באקדמיה של מנצ'סטר יונייטד. לפי האוטוביוגרפיה שלו מ־2006, הסיבה הייתה "כדי שזה יהווה איום ויתנו לו מקום בהרכב של קבוצת הנוער של ליברפול". היה או לא היה, זה לא משנה, כי לג'רארד יש מקום של כבוד בספרי ההיסטוריה של הכדורגל האנגלי ושל ליברפול בפרט.

מספר 5: אלסנדרו דל פיירו

שנת 2006, יובנטוס הורדה לליגה השנייה לאחר פרשה של הטיית משחקים לטובתה, כל הכוכבים הגדולים שלה (ביניהם זלאטן ופטריק ויירה) עזבו אותה, מלבד השוער, ג'יאנלואיג'י בופון, והקפטן, "הנסיך" אלסנדרו דל פיירו. השניים סייעו לקבוצה לחזור במהרה לסרייה א' ותוך כמה שנים להחזיר את יובנטוס לקדמת הבמה של הכדורגל האירופי. דל פיירו היה השחקן האהוב ביותר על אוהדי הנבחרת הזקנה, זאת בגלל שעריו הרבים, שהכריעו לא מעט משחקים. ל"נסיך" יש 8 אליפויות, וגביע אלופות אחד במדים של הגברת הזקנה, אותה עזב ב2012 כדי לשחק בסידני. בשנת 2015 פרש דל פיירו.

מספר 4: ראיין גיגס

על אף העובדה ששימש רק זמן מועט כקפטן, לאף אחד אין ספק שראיין גיגס הוא אחד הסמלים הגדולים ביותר בהיסטוריה של מנצ'סטר יונייטד. גיגס הוא מלך ההופעות של "השדים האדומים" ויש לו 963 (בכל המסגרות, בליגה יש לו 672) הופעות, בהן הבקיע 168 שערים, מה שמדרג אותו במקום השביעי בטבלת המבקיעים של היונייטד. גיגס החל לשחק כדורגל בקבוצה המקומית של מנצ'סטר בשם "דינס פ.צ.", כאשר מאמן הקבוצה היה סקאוט של מנצ'סטר סיטי. לאחר שהרשים כבר בתחילת משחקיו בקבוצה, ביקש ממנו הסקאוט להצטרף לאקדמיה של מנצ'סטר סיטי, וגיגס הצעיר הסכים. במקביל שיחק גיגס בקבוצת הילדים של בית הספר העירוני, והוביל אותה להעפלה לגמר תחרות בתי הספר המחוזית באצטדיון אנפילד. סקאוט של מנצ'סטר יונייטד ראה את כישוריו של הילד הצעיר, סיפר לסר אלכס פרגסון, שהזמין אותו להצטרף למועדון, והשאר היסטוריה.

מספר 3: קרלוס פויול

"אין לי את הטכניקה של רומאריו, את הקצב של מארק אוברמארס או את הכוח של פטריק קלויברט, אבל אני עובד קשה יותר מאחרים. אני כמו התלמיד שאינו חכם, אך לומד ומשקיע, ובסוף – מצליח". זה המשפט שמתאר את פויול בצורה הכי מדויקת שאפשר. "טרזן" הוא הדוגמא המושלמת לסמל: עובד קשה, מרוכז אך ורק במשחק, לעולם לא מוותר ונותן הכל למען הקבוצה. הוא עבר לא פחות מ-36 פציעות – כמות פסיכית, אבל כזו שמחווירה לעומת המחיר שזה גבה ממנו: היעדרות מצטברת של 708 ימים. כמעט שנתיים. הדבר היותר מדהים הוא שבכל-פעם שהצוות הרפואי נתן הערכת זמן על חזרה משוערת, פויול גיחך וחזר מוקדם יותר. זה הגיע כבר למצב שהאוהדים לא ידעו למה לצפות. אמרו שאם היום יודיעו שהוא בחוץ לחצי שנה, ביום שישי זה יהיה שלושה חודשים, בשבת חודש ובראשון הוא כבר יעלה לשחק. זה היה בצחוק, אבל אף אחד לא היה מופתע אם זה היה הופך למציאות. חברו לקבוצה פיקה סיפר:  "הוא חזר מפציעה ואמרתי לו באמצע המשחק: 'התגעגעתי אליך'. הוא אמר לי לסתום את הפה ולהתרכז במשחק. פעם אחרת הוא אמר שאני לא מפוקס. היינו ביתרון 0:5 וזו הייתה הדקה ה-90". פויול מוקם במקום השלישי במספר ההופעות בברצלונה ( אם לא הפציעות הוא היה במקום הראשון), ופרש ממשחק בשנת 2014.

מספר: 2 פאולו מלדיני

פאולו מלדיני בא ממשפחה של כדורגל, שכן אביו הוא צ'זארה מלדיני ששיחק גם הוא במילאן וזכה עם הקבוצה במספר תארים. כילד, אהד פאולו דווקא את יובנטוס, אך שהצטרף בגיל 10 למחלקת הנוער של מילאן, כבר היה ברור לו היכן הוא ירצה לשחק שיגדל. מלדיני שיחק במילאן 24 שנים בהן זכה עם הקבוצה ב7 אליפויות איטליה וזכה חמש פעמים בליגת האלופות. מלדיני אף הופיע שמונה פעמים בגמר הצ'מפיונס, ובכך השווה את שיאו של פאקו חנטו. עוד הישג שמלדיני יכול להתגאות בו הוא העובדה שאביו והוא הם האבא ובן הראשונים בהיסטוריה שכל אחד מהם הניף את גביע האלופות בתור קפטן. אגב בנו של פאולו, כריסטיאן, משחק בקבוצת הנוער של המועדון, ואם וכאשר יעלה לבוגרים הוא ילבש את החולצה מספר 3 שהייתה שייכת לאביו והמועדון הוציא אותה לפרישה כאשר מלדיני פרש (המועדון אמר שילבש אותה רק אחד מבניו או נכדיו). מלדיני הוא שיאן ההופעות של המועדון ששיחק 902 משחקים במדים של "הרוסנרי", וענד את סרט הקפטן במשך 15 שנים.

מספר 1: פרנצ'סקו טוטי

מה משותף לפאולו דיבאלה, לג'יג'י דונארומה, ולסאול ניגס? כולם נולד אחרי שפרנצ'סקו טוטי ערך את הופעת הבכורה שלו. כבר 25 שנים שטוטי שולט ביד רמה בכל מה שזז בבירת איטליה, הוא מלך ההופעות, מלך השערים ו המלך ביצעי האולימפיקו. רומא היא טוטי וטוטי הוא רומא, אי אפשר לדמיין את הג'יאלרוסי בלי הסמל הגדול שלה. כבר לא מייצרים שחקנים מהסוג הזה. כיום הוא יחיד במינו והעובדה ששיחק במועדון שלא נהג לזכות בתארים מדהימה אף יותר, שכן הוצא לו לא פעם סכום כסף גדול ולעבור לשחק בריאל מדריד או יובנטוס, "אליפות אחת ברומא שווה 10 בריאל או ביובה" אמר "אל קפיטאנו". על היכולת של טוטי השחקן לא צריך להרחיב את הדיבור. מספר 10 קלאסי, שיכולותיו בקישור ההתקפי וגם כחלוץ בשנותיו האחרונות, כתשע מזויף – פנומנליות. כמות השערים שלו, הבישולים, יכולת המסירה, הכדרור, ראיית המשחק, כדורי העונשין, הבעיטות מכל מרחק, הדיוק וגם העבודה הקשה שלו, הפכו אותו לאחד הגדולים של הדור האחרון. הוא גם אחד הגדולים באיטליה בכל הזמנים, וכמובן גדול שחקני רומא בכל הזמנים. "הוא מספר 1 בעולם", אמר עליו דייגו מראדונה ב-2004. שהיה ילד היה אמור להתחיל לשחק במחלקת הנוער של לאציו, היריבה העירונית השנואה, אך אביו, שהיה אוהד שרוף של רומא מנע ממנו ללכת ולשחק שם והזמין לוציאנו ספינוסי, מאמן הקבוצה עד גיל 20, לראות אותו משחק. ספינוסי סיפר שכאשר ראה לראשונה את טוטי באימון, התקשר מיד למנהל הספורטיבי של המועדון, ואמר לו שהילד חייב להישאר ברומא לתמיד. "לא ראיתי מעולם נער בן 16 שמטפל ככה בכדור", אמר, "ראיתי הרבה מאוד כדורגלנים צעירים, אבל אף אחד לא היה כמו טוטי". אחד הרגעים הזכורים ביותר של הקפיטאנו הוא השער בדרבי נגד לאציו שלאחריו חשף חולצה שנאמר בה "דפקתי אותכם שוב" המילים היו מכוונות לאוהדי לאציו כמובן. טוטי היה ידוע כטיפש גדול ואף הוציא ספר "בדיחות טוטי" שמתארות כביכול את טיפשותו (הספר הוצא בשיתוף עם עמותת יוניצ"ף וכל ההכנסות נתרמו לה). כנראה שבסוף השנה הוא יפרוש ויותיר אחריו חלל בלתי אפשרי למילוי בבירת איטליה, אבל לא מן הנמנע שיום יבוא וטוטי יחזור לאולימפיקו, הפעם בתור מאמן.