מדוע דורטמונד לא מצליחה להיות בטופ?
16 מחזורים עברו מתחילת העונה, ובורוסיה דורטמונד פעם נוספת לא מהווה איום על באיירן במרוץ האליפות. בהמשך ישיר לעונה שעברה, האם זה בגלל השחקנים שעזבו, או האם בגלל אלו שהצטרפו? אולי על המאמן לקחת את האשמה על אי ההצלחה (כמו קודמו), ויכול להיות שהמצב הלא נעים נוצר בשל מאמני הכושר והפיזיותרפיסטים? מדוע מועדון הפאר הגרמני לא מצליח לשוב לימיו הגדולים?
בשנת 1997, השוורצגלבן הגיעו לגמר האירופאי הראשון שלהם, גמר ליגת האלופות, ובו פגשו על אדמת מינכן, את יובנטוס. לאחר שהגיעו כאנדרדוגים, בסיום הערב, הם חרטו את שמם לעד על גביע הכסף, עם זכייה מפתיעה במפעל ובכך הם נכנסו לתודעה של רובנו. למרות שזו הייתה הזכייה היחידה של המועדון בתואר, הוא נשאר על מפת הכדורגל הבינלאומית עד היום. אבל, איפשהו בין אותו גמר להיום החלה הירידה של דורטמונד. בזמן האחרון, למרות כישרונות מרובים וקהל מדהים, היא לא מצליחה לא רק לזכות בליגת האלופות, אלא היא מתקשה גם בזירה המקומית. אז איפה כל זה נעלם?
בתקופה בה דורטמונד הצליחה לזכות בתואר הבונדסליגה שנתיים ברציפות, היא הגיעה לגמר ליגת האלופות, בשנת 2012, כשניסתה לשחזר את ההישג ולזכות פעם נוספת בליגת האלופות. אבל אז שער של רובן לקראת סיום המשחק, שבר את לבבות האוהדים הצהובים-שחורים. באותו קמפיין מדהים ושובר לבבות, לבנדובסקי היה חלק עיקרי בהגעה של הקבוצה למעמד הגמר, בעיקר בזכות הרביעייה המדהימה שלו נגד ריאל מדריד בחצי הגמר.
בסיום העונה הבאה, הוא החליט לעבור ליריבה הגדולה ביותר של המועדון מחבל הרואר, ליריבה שניצחה את דורטמונד באותו גמר של 2012/13, הוא עבר לבאיירן מינכן. הוא לא היה מהראשונים בעשור הנוכחי שעשו את הדרך הזו: מריו גצה, מיד בסיום עונת 12/13 (עונה לפני עזיבתו של לבנדובסקי), עבר למועדון הבווארי, אבל העברתו לא הייתה קשה כמו של הפולני, ולא השפיעה על דורטמונד באותה המידה.
לבנדובסקי פגע בקהל יותר מכולם. המועדון הצהוב הוא זה שמצא אותו, האמין בו, והביא אותו הישר מפולין, כדי שיפרח. אבל כנראה שהוא לא התאים לרוח הקהל, שמאמין בקבוצה לא משנה מה ולעולם לא יעזוב אותה. כאן החל המשבר.
עונה לאחר מכן, דורטמונד מצאה את עצמה במהלך העונה במקום האחרון, וכבר החלו הדיבורים על ירידת ליגה אפשרית. השחקנים פשוט לא הצליחו להרים את עצמם, כלום לא התחבר להם במהלך העונה, ולמרות שהקבוצה הצליחה איכשהו להגיע עד למקום השביעי בסיומה, עוד פרסונה אחת עזבה את המועדון, יותר גדולה מלבנדוסבקי. זה היה יורגן קלופ. המאמן שליווה את השוורצגלבן לאורך כל כך הרבה שנים, זה שהצליח ליצור את אחת ההתקפות המפחידות ביבשת, עזב. הקהל קיבל את זה בהבנה. המאמן, שקיבל באנגליה את הכינוי ״הנורמלי״, לקח עליו את האחריות בעונת הנפל הזו, אמר לאוהדים כי המועדון זקוק לדם חדש בעמדת המאמן, והודה לאוהדים ולמערכת על תקופה נפלאה.
לא היה זמן לדורטמונד להתמעמע. הם היו זקוקים למאמן אחר, אבל כולם ידעו שאין אחד שיכול להכנס לנעליו הענקיות של יורגן קלופ. חוץ מצ׳ולו סימאונה, אין עוד אדם שמסוגל לעשות את מה שהוא עשה. אז המועדון לקח הימור די אירוני. כמו שאת ״הנורמלי״ הם הביאו ממיינץ, כך גם את המאמן הבא שלהם הם הביאו משם, שמו הוא תומאס טוכל. ללא עבר עשיר באימון קבוצות צמרת, טוכל הגיע למערכת הלחוצה ונכנס אליה בצורה החלקה ביותר שאפשר. יש יגידו שזה מזל, ויש יגידו יכולת, אבל בסיום העונה, דורטמונד הייתה רחוקה רק 5 נקודות מזכייה בליגה, כשהיא מציגה כדורגל התקפי נפלא. אבל חבל שרק עם התקפה אי אפשר לזכות בתארים.
בקיץ אותה עונה, בקרב הקהל הייתה תחושה שזה אפשרי לחזור לימים הגדולים ולהדיח את באיירן משלטונה בבונדסליגה, אבל אז הכל הלך הפוך. אילקאי גונדוגאן והנריק מחטיריאן עזבו לעיר מנצ׳סטר, ואלו היו עוגן עצום בקישור המפחיד של הקבוצה, זה שהחזיק אותה בחיים באותה עונה, אבל הקש ששבר את גב הגמל היה עזיבתו של הומלס לבאיירן. בטענה שהוא חוזר לעיר נעוריו, הוא היה השחקן השלישי מזה 4 שנים שעוזב למען היריבה השנואה. רוח הקרב נעלמה, אבל לא לזמן רב.
המועדון ידע שעליו לרכוש שחקנים רבים, צעירים, שאולי יצליחו לגדול לשחקני העתיד של המועדון, שיהיו הפנים שלו, ולכן הביאו את עוסמאן דמבלה, אמרה מור ואת רפאל גריירו, אבל גולות הכותרת של מסע הרכש הגדול הזה היו ארבעה שחקנים. סבסטיאן רודה, שאמנם לא בקליבר של לבנדוסבקי והומלס, אבל הוא עשה את הדרך מבאיירן לדורטמונד. מארק ברטרה, שעזב את ברצלונה במטרה לקבל יותר דקות משחק ולהוכיח שהוא בנוי מהחומר הנכון, אנדרה שורלה, מבשל שער הניצחון של גרמניה במונדיאל האחרון, וכמובן הילד האבוד שחזר הביתה, וגם במקרה כובש שער הניצחון ההוא, מריו גצה. עליהם נבנתה הקבוצה, בעיקר מנטלית, אבל דברים רבים השתנו מאז.
ברטרה ושורלה מבלים את רוב זמנם בין פיזיותרפיסטים, מריו גצה לא מצליח להביא את היכולת שהוא והמועדון ציפו לה, ובכלל, העזיבה של כל השחקנים המרכזיים הללו ושל יורגן קלופ, סוף סוף מורגשת. גם רויס החל את העונה ביציע בגלל פציעה, ועכשיו גם השוער הראשון של הקבוצה, רומן בורקי, נפצע גם הוא. אז האם יש דברים חיוביים שאפשר לקחת עד עכשיו מהעונה היחסית לא טובה של השוורצגלבן?
דורטמונד יכולה להתגאות בכך שהיא מחזיקה בחלוץ הפורה באירופה, פייר אמריק אובמיינג, שגם מציל במו ידיו את הקבוצה מלצנוח לעבר תחתית הטבלה. הקבוצה יכולה להגיד לטובתה שלה יש את הקהל הטוב בעולם, שממלא בכל פעם מחדש את האצטדיון הביתי ביותר בעולם, שבו הצהובים לא הפסידו השנה. הקבוצה הצליחה לסיים במקום הראשון בבית האירופאי שלה, כשהיא עוקפת את אלופת אירופה, ריאל מדריד. תוסיפו לזה גם את הגיל הצעיר מאוד של הקבוצה, שמחזיקה שחקנים צעירים ומוכשרים רבים כמו יוליאן וייגל, עוסמאן דמבלה, כריסטיאן פוליסיץ׳, רפאל גריירו וסבסטיאן רודה, ותקבלו מספר סיבות לאופטימיות במחנה הצהוב-שחור.
אבל בשביל להצליח להביא תארים, הקבוצה תהיה חייבת להתחזק בחוליה ההגנתית. הקבוצה ספגה 19 שערים בליגה בתום המחצית הראשונה של העונה, וזה דבר שחייב להשתנות, כדי שדורטמונד תצליח לחזור לימים הגדולים שלה. אולי אפילו להביא מאמן כושר חדש, כי מצב הפציעות במועדון הוא לא הגיוני. כאחד-עשר שחקנים נמצאים כרגע בהחלמה מפציעות, ואולי זה לא צירוף מקרים.
דורטמונד היא מועדון גדול ותמיד תיהיה כזה, לא משנה איפה היא נמצאת על הטבלה או אם מי היא מתחרית. כשאנו חושבים על דורמטונד, אנו תמיד תמיד מעלים בראשנו תמונות של אצטדיון מלא בקהל התומך ביותר בעולם, וכמובן קבוצה שכוללת את צמד השחקנים באטמן ורובין, אובמיינג ורויס. אבל אולי הגיע הזמן שגם הגנה תהווה חלק מהמועדון? או שאולי כמו ברצלונה, ראשי הקבוצה מעדיפים לבנות על שחקני התקפה קטלניים, שיעלימו את ההגנה החלשה?
שינויים יש לעשות, אחרת דורטמונד תמשיך להיקלע למצבים שהיא לא אוהבת, אמנם רגילה אליהם. מתי זה יקרה ועל ידי מי, הזמן יגיד.
